בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מן הארכיון

גבריאל גרסיה מרקס: "לא עסקתי אף פעם בשום נושא מלבד האהבה"

"לעולם לא אכתוב עוד"' נשבע ב-1964 גבריאל גרסיה מרקס, וכעבור שנתיים פירסם את "מאה שנים של בדידות" שזיכה אותו בפרס נובל. בביתן הכתיבה שלו במקסיקו סיטי הוא מדבר על זיכרון ומחשבים, על שינה ותהילה, על מין, על אהבה ועל כל השדים האחרים

5תגובות

פורסם ב-09.04.1996

גבריאל גרסיה מרקס גר בבית שברחוב האש פינת רחוב המים, בשכונת הווילות פדרגל דה סן-אנחל שלמרגלות הר אחוסקו, בדרומה של המפלצת מקסיקו סיטי. ביום שישי אחד של פברואר, בשעה חמש, צילצל פעמון הכניסה בביתו ואת הדלת פתחה האסיסטנטית. בעל הבית מאחר ובינתיים אפשר לחכות לו בסלון המוצף בריח מתוק של פרחי נארדוס. היא מדברת קצת על מזג האוויר הקריר, וקצת על ענן הערפיח שמרחף מעל לעיר והורס את הבריאות, וקצת על הבוס שלה, ש"הוא איש נוח ומקסים, אתה עוד תראה", היא מבטיחה. לתפקיד נכנסה לא מזמן ועכשיו היא קוראת לראשונה את "סתיו של פטריארך". היא מביעה את התפעלותה מהמבנה המורכב של הספר ובדיוק אז נשמע שקשוק מפתחות ואל הסלון פורץ הסופר גבריאל גרסיה מרקס.

הוא איש נמוך מהצפוי, ורזה מהצפוי, עם שיער סבוך וגבות עבות. הוא לובש מכנסי צמר כחולים, מקטורן משבצות חום ועניבה בחרדל. והוא מדבר מהר. "אפשר כבר להבין שדיוק הוא לא אחת מתכונותי הבולטות", הוא אומר ולוחץ את היד בחוזקה. הוא חזר עכשיו מארוחת צהריים שהתארכה כיוון ש"היו שם כל מיני מכובדים ולא היה לי נעים לעזוב באמצע". הוא מתנצל ומיד מציע לעבור לביתן הכתיבה שלו, שמצוי בחצר האחורית המוריקה של הבית. מרקס פותח דלת ואת הנכנסים מפתיע זרם אוויר לח וחם נורא.

"אני מכוון את הטמפרטורה כך שתדמה למזג האוויר של הקאריביים, זה נותן לי השראה, רק כך אני יכול לכתוב", הוא מסביר. זה חדר גדול עם פינת הסבה מרווחת וספרייה עמוסה שמכסה שני קירות, ושולחן מלבני מעץ כהה, שבקצהו מחשב, ומדפסת, ומסך שבו שטים דגיגים מצוירים שמפריחים בועות ומשמיעים "בלופ-בלופ" חרישי. מרקס מתיישב בכורסה שלו והשיחה מתגלגלת בספרדית של היום אל הספרדית היהודית, הלדינו. הוא קם מיד ומוציא מהספרייה מילון גדול, ובו הוא מוצא 11 פירושים שונים למלה "לדינו".

ואחרי שהוא קורא בקול את כל הערך, הוא מצהיר שהספר שהכי השפיע על חייו הוא המילון. "כל המדפים האלה מלאים במילונים. זאת ספריית העבודה שלי, יש פה הספרים שלהם אני זקוק בכתיבה. לפעמים אני צריך להרוג דמות ולא יודע איך, אז אני משתמש בספר הזה", הוא אומר ושולף את ה-Book""Writer's Complete Crime Reference שבו מופיעות כל ההוראות לביצוע רצח מושלם. "בחלקו של כותב רומנים נופל לדעת הכל", הוא מפטיר. כיוון שמרקס כבר עומד, הוא מנצל את ההזדמנות להציג עוד מתכולת הספרייה. "רוצה לדעת עד כמה אני אוהב מוסיקה?" הוא שואל, ואז פותח דלתות שמאחוריהן מסודרים אלפי תקליטי ויניל. "התקליטים האלה הולכים למות עכשיו, וכיוון שאין לי הרבה זמן, את הדיסקים אני לוקח אתי לשמוע במכונית", הוא אומר.

"בעצם", הוא מוסיף, "מוסיקה מעניינת אותי יותר מספרות. ולא רק שהיא מעניינת אותי יותר, אני אוהב אותה יותר". הוא אוהב במיוחד את המלחין ההונגרי בלה ברטוק, ואת בטהובן, ומוסיקה לטינו-אמריקאית במקצבים של רומבה, בולרו ופאסו דובלה. עכשיו הוא דוחף דיסק ללוע המחשב, מכוון את עוצמת המוסיקה הרצויה וחוזר לכורסה. הוא אומר שבקרוב הכל יעבור לדיסקים. "אני מאמין שגם הספרים ייעלמו. יש בהם משהו מאוד פרימיטיווי". ומה יהיה על מי שגדל עם ספרים וכותב עדיין בעט, הוא נשאל. "ההיעלמות היא תהליך שיימשך דורות. בילדותי כתבתי בעיפרון, אחר כך עברתי לכתוב בדיו מקסת, המשכתי לכתוב בעטים הכדוריים הראשונים, אחר כך במכונת כתיבה מכנית, אחר כך במכונת כתיבה חשמלית ועכשיו אני כותב הכל ישירות למחשב. ואם מחר יופיע מכשיר חדש ויעיל יותר, אעבור להשתמש בו. לאינטרנט, לדוגמה, אני לא מחובר רק כיוון שלא הייתי קם יותר מהמחשב".

גם מכתבים אתה כותב במחשב?

"אני לא כותב מכתבים".

זה לא יכול להיות. האיש שספריו מלאים במכתבי חיזור, ובמכתבי אהבה, במכתבי איום ברצח, במכתבים שאינם נפתחים לעולם ובמכתבים שמופיעים לאחר המוות, האיש שכתב את "אין לקולונל מי שיכתוב אליו", לא כותב מכתבים?

זה סיפור עצוב, הוא אומר: "לפני הרבה שנים, חבר שלי שהיו לו בעיות כלכליות מכר לאוניברסיטה אחת מכתבים אישיים, וביניהם גם כמה שלי. בשבילי זו היתה בושה גדולה. מאז, מעולם לא חזרתי לכתוב מכתבים. אז אני מתרושש משימוש יתרבטלפון, ולפעמים אני שולח פקס. חוץ מזה, כתב היד שלי הפך עם השנים לנורא ואיום, ואם אני צריך לרשום דברים - למשל תיקונים בשוליים של טקסט מודפס - אני ממילא לא מבין כלום. למזלי המזכירה שלי מבינה מה אני כותב. בילדותי היה לי כתב יפה מאוד, אבל עם השנים איבדתי אותו".

אי–פי

ילדותו של גרסיה מרקס היתה כמעט לפני 70 שנים. הוא נולד בשבת, 6 במארס 1927, בעיירה אראקטאקה - ארבעה קילומטרים מדרום לחוות מטעי הבננות מקונדו (בבעלות החברה האמריקאית הנצלנית יונייטד פרוט קומפני) - באזור הביצות הגדול של סנטה מרתה, שסמוך לחוף הקאריבי בצפון קולומביה. הוא בנם הבכור של לואיסה סנטיאגה מרקס וגבריאל אליחיו גרסיה. אבל שמונה שנותיו הראשונות עברו עליו אצל סבתו וסבו, טרנקילינה איגוארן והקולונל ניקולס מרקס. הוא גדל בבית גדול שבשעריו נכנסה ויצאה שיירה אין-סופית של בני דודים, אחיינים, נכדים ואפילו בניו הלא-חוקיים של הקולונל. סבתו ודודותיו הן שהחזיקו את הבית וטיפלו בו, והוא זוכר אותן מספרות לו סיפורים בדיוניים לגמרי בפנים חתומות ובלי להניד עפעף.

ולמרות כל ההמולה סביבו הוא אומר שילדותו עברה עליו בבדידות גדולה. "התייחסו אלי כאל תינוק, ואל תינוקות מתייחסים הרי כמו אל רפי שכל. אני זוכר את המבוגרים עושים לי כל מיני קוציניו-מוציניו, בזמן שאני קלטתי הרבה יותר ממה שהם שיערו לעצמם".

בכמה הזדמנויות בעבר ציין מרקס שכל החוויות, הפרטים ואפילו הסגנון הספרותי שלו נקבעו בילדותו בבית סבתו. האם אפשר להקיש מכך שלכל סופר יש בעצם רק סיפור אחד, שהוא חוזר ומספר אותו בכל פעם מחדש?

"ראשית, אני חושב שמי שיהיה סופר נולד סופר. הוא נולד עם הנטייה ועם הייעוד, וכל מה שהוא צריך הוא רק ללמוד לכתוב. שנית, יש להניח שאין אפילו שורה אחת בכל הספרים שכתבתי שאין בה איזו התייחסות לילדות שלי. הילדות היא המקור הגדול לכל הכתיבה שלי, בכך אין ספק, וחומר הגלם העיקרי שממנו כתיבתי מורכבת הוא הנוסטלגיה. והכוונה כאן היא לא במובן 'כמה טוב היה בעבר', אלא בראיית החיים בפרספקטיווה.

"הילדות שאתה נושא אתך צומחת והופכת לעשירה יותר ככל שהיא מזדקנת", ממשיך מרקס. "אמא שלי בת 92 היום ומתחילות אצלה 'בריחות', היא אפילו לא זוכרת מי הילדים שלה. אבל אתי יש לה קשרים מצוינים כי אני מדבר אתה רק על הילדות שלה ועל הילדות שלי, ואת זה היא זוכרת במדויק. היא אפילו הבהירה לי עכשיו כמה התרחשויות ואירועים מהעבר, שפעם לא יכלה להסביר לי".

מרקס מדמה את הזיכרון האנושי לדיסק קשיח. "כל אחד מאתנו נולד עם הדיסק הקשיח שלו נקי, והוא הולך וממלא אותו בחומר חדש ומקסים. אבל ככל שהחיים מתמשכים הולכת קיבולת הזיכרון שלו ומתמלאת, עד שמגיע הרגע שכבר לא נכנס בו שום דבר חדש. ואז צריך להתחיל להשתמש בדיסקטים, אבל את הדיסקט הרי מוציאים, וכדי להיזכר במשהו חייבים להכניס אותו מחדש. ואילו הזיכרון שמוטבע בדיסק הקשיח זמין בכל עת. כשאני אומר 'זאת הילדות שלי' אני מתכוון לדיסק הקשיח הזה".

אפשר לומר שהפכת את הזיכרון שלך למקצוע?

"התפרנסתי מהזיכרון כל חיי והעניין הזה מאוד מדאיג אותי עכשיו. כי התחלתי לשים לב שהוא בוגד בי. יש לי בראש, לדוגמה, רשימה של פרצופים ורשימה של שמות אבל אני לא מצליח לחבר ביניהם".

הזיכרון שלך חזותי?

"לא רק זה, אלא שאף פעם לא צץ לי רעיון לספר מתוך מחשבה; תמיד מתוך תמונה. אני מתעורר בבוקר, ולפני שאני מדליק את האור אני כבר רואה את הדמויות שלי נכנסות, רואה אותן עולות, יורדות, אוכלות, רצות, רוצחות, אבל אני רואה אותן לנגד עיני - ורק אחר כך מגדיר את מעשיהן במלים".

בהקדמה לקובץ "12 סיפורים נודדים" מספר מרקס איך רשם לעצמו, במשך שנתיים, רעיונות לרומן במחברת שלקח מחדר ילדיו, בזמן שהם ישנו והוא נשאר מחוסר דפים לכתיבה. כשחשב לקרוע את המחברת משלא הצליח לממש את הרעיונות לסיפורים, התברר לו שזו משימה מיותרת, כיוון שהמחברת אבדה ממילא. האם עכשיו בכל זאת הוא משתמש ברשימות? "למזלי, בכל הקשור לעבודה, הזיכרון שלי לא נחלש", הוא אומר. "אז אני לא כותב רשימות ואף פעם לא כתבתי. את 'מאה שנים של בדידות', לדוגמה, כתבתי כשהייתי בן ארבעים, בלי לרשום לעצמי אפילו הערה אחת מראש. ורק דבר אחד שכחתי להכניס: היה לי רעיון שהזקנה אורסולה איגוארן (אם שושלת בואנדיה, שנושאת את שם המשפחה המקורי של סבתו) תלך ותצטמק בהזדקנותה עד שבסוף יקברו אותה בקופסת נעליים. אחרי שהספר ראה אור הציעו לי להכניס את התוספת הזאת, אבל סירבתי; אם כבר שכחתי, סימן שזה גורלו של הספר".

מרקס מתעורר בשעה חמש בכל בבוקר. הוא שותה קפה קצר ואת שלוש השעות הראשונות ביום הוא מקדיש לקריאה. "אם אני לא קורא בשעות האלה אני כבר לא חוזר לקרוא". הוא מוציא במדפסת את הטקסט שכתב ביום הקודם ורושם תיקונים בכתב יד. בשעה שמונה לכל המאוחר הוא מתיישב מול המחשב, מכניס את התיקונים ואחר כך ממשיך לעבוד עד 14:30. לכתיבה, אגב, אינו מתייחס כאל עניין של השראה. אפילו לא כאל עבודה. "אני טוען שכתיבה היא נגרות", הוא אומר.

כשהוא עובד על רהיט חדש, הוא לא מרשה לאיש להציץ בו. מרקס לא נותן לאף אחד לקרוא את הטקסט עד שהוא מגיע לטיוטה ראשונה, טקסט שעדיין מלא בשגיאות, ומלא בספקות, וכתוב, כהגדרתו, רק "פחות או יותר", אבל ודאי לא כפי שיפרסם אותו. "המכשיר שעובד הכי הרבה בבית הזה", הוא מגלה, "הוא לא המחשב, ולא המכונה לצילום מסמכים, ואפילו לא המקרר, אלא המגרסה. אומרים שאיכותו של סופר נמדדת יותר על פי מה שהוא קורע מאשר על פי מה שהוא מפרסם. את כל הגרסאות האלה אני תמיד משמיד. רק השנה, לראשונה, הענקתי לאשתי במתנה את 11 הגרסאות שקדמו לנוסח הסופי של 'על אהבה ושדים אחרים'".

למה לגרוס?

"קודם כל, בגלל הבושה. מבקר שיקרא את הגרסאות האלה יידע אילו שקרים אמרתי ובאילו תחבולות נקטתי, ואני לא רוצה שכך יכירו אותי. אני משמיד את הגרסאות הקודמות גם כיוון שבימינו זו סחורה יקרה מאוד. ישלמו לך כל סכום שתדרוש בתמורה לדפי מדפסת מקוריים, עם תיקונים שלי בכתב יד, ולי יכאב מאוד שבסופו של דבר אתפרנס מכתיבת כתבי יד במקום ספרים".

אי–פי

אחרי שכבר כתב הרבה גרסאות והשמידן, הוא מגיע לנקודה שבה הוא נזקק לזווית ראייה חיצונית. יש לו קבוצת חברים, תמיד אותם אנשים, שהוא מעביר אליהם עותק של כתב היד. "הם קוראים אותו", מתאר מרקס, "אומרים לי כמה אמיתות, וחלקם אפילו לא אומרים לי את כל האמת, ובסוף, כשהם קוראים את הספר המוגמר, הם עוד אומרים לי: 'אוי כמה נפלא, ככה באמת היה נדמה לי צריך להיות, אבל לא אמרתי לך כלום'".
עכשיו הוא נשאל אם החברים האלה הם דמויות מוכרות, ומרקס, שעד עתה דיבר הרבה ומהר, נשמע פתאום מהוסס. "אה, כן". הוא נעצר, שותק, ובסוף ממלמל את התשובה הבאה: "יש שם פסיכולוגים, ארכיטקט אחד ושני סופרים".

אתה מעז לתת לסופר אחר לקרוא טיוטה שכתבת?

"טוב, הם חברים, והם מתייחסים לקריאה כאל עבודה. הם יודעים שהם נושאים באחריות כבדה. אני הרי עלול לחשוף אותם כמי שראו שגיאה ולא העירו לי", הוא מחייך. "אבל הם תמיד שמים לב לחריקות. מה שרע בשיטה הוא שלפעמים יש קטע שאני מאוד אוהב, ובעיני מישהו אחר הוא אינו מוצא חן. אז אנחנו רבים הרבה, ומתווכחים, ובסופו של דבר אני עושה מה שאני רוצה. כי אני בעל הבית כאן, אני הסופר, ואני השליט של מכונת הכתיבה!"

ראשון הקוראים שלו, מתרצה אחר כך מרקס ומגלה, הוא תמיד חברו, המשורר הקולומביאני אלוורו מוטיס. מוטיס הוא האיש שמרקס אמר לו, בסוף שנת 1964, את המשפט: "לעולם לא אכתוב עוד". במשך ארבע שנים היה הסופר נתון במשבר כתיבה, ולא הצליח להוציא מתחת ידיו אפילו יצירה ספרותית אחת. יום אחד יצא עם אשתו ושניילדיו הקטנים לחופשה, ואז, באמצע הכביש המהיר שמחבר את מקסיקו סיטי לעיר הנופש אקפולקו, גילה לתדהמתו שהוא מסוגל לדקלם מלה במלה את הספר שביקש לכתוב מאז היה בן 15. מכונית האופל המשפחתית סבה מיד לאחור ובדרך חזרה ביקש מרקס מאשתו, מרסדס, לדאוג לכלכלת המשפחה למשך חצי השנה הקרובה, שבה יכתוב את ספרו הבא. שמונה שעות ביום ישב גבריאל גרסיה מרקס בחדר העבודה שלו וכתב את קורותיה של שושלת בואנדיה ממקונדו. אחרי 18 חודשים, וחובות כספיים של 10,000 דולר - במקור הוקדש הספר לשכנים של משפחת גרסיה מרקס, שהעניקו תמיכה כספית נדיבה באותן שנה וחצי קשות - נשלח סוף סוף כתב היד אל המו"ל.

"'מאה שנים של בדידות' היה כמו התפוצצות", הוא מתאר. "כשכתבתי את חמשת ספרי הקודמים הרגשתי שחסר לי משהו, אבל לא ידעתי מה. ידעתי רק שאני רוצה לכתוב ספר שבו יקרה הכל. שמתי לב שבקאריביים הדברים הכי בדיוניים ועל-טבעיים קורים בחיים האמיתיים. אז אמרתי לעצמי שאם סבתא שלי סיפרה לי סיפורים כאלה והאמנתי לה, מדוע שלא אכתוב כך".

הספר הראשון שקרא בחייו היה "אלף לילה ולילה". ממש אחרי שלמד לקרוא מצא גאבו הקטן פרקים מתוך ספר לא מכורך בתוך ארגז מאובק והחל קורא בהם: "ראיתי שנפתח שם בקבוק ומתוכו יוצא שד, וקראתי שם על אשה שפותחת בטן של דג ומוצאת בבטנו יהלום בגודל של שקד. חשבתי, מדוע אני לא מעז לכתוב כך? הרי אמא שלי סיפרה לי דברים כאלה וסבתא שלי מספרת כאלה דברים, ואפילו דמיוניים יותר, בטבעיות מוחלטת. שאלתי את עצמי למה שם השטיחים עפים ואנשים מאמינים לזה. אז אמנם אני לא יכול לכתוב על שטיחים מעופפים כי בכפר שלי אין שטיחים, אבל יש מחצלות, אז המחצלות עפות, וגם האנשים יעופו.

אי–פי

"אם כן, היתה לי כבר הגדרה ספרותית ואסתטית. אבל חסרו לי נתונים חשובים: הסגנון והטון. שוב שאלתי את עצמי למה אני מאמין למעשיות האלה כשסבתא שלי מספרת אותם, והבנתי שזה בגלל הבעת הפנים שלה. בזמן שהיתה מספרת לי סיפורים היא היתה מדברת מתוך שכנוע פנימי עמוק, שכאלה הם פני הדברים, פשוט ככה זה! אז אמרתי לעצמי שכך אני צריך לכתוב את הספר, בביטחון מוחלט. זו היתה הנוסחה ל'מאה שנים של בדידות', שעשתה את ההבדל בין הספר הזה לבין ספרי הקודמים".

מרקס שלח את כתב היד לבית ההוצאה "סודאמריקנה" בבואנוס איירס. בדרך כלל לסופר במעמדו היו מוציאים מהדורת ניסיון של 3,000 עותקים לכל היותר, כדי לראות כיצד הספר יימכר. אבל הפעם הודפסה בבת אחת מהדורה של 8,000 עותקים.

"אני עוד שלחתי להם מכתב: 'אתם משוגעים!'" נזכר מרקס, "הרי מספרי הקודם, 'אין לקולנל מי שיכתוב אליו', נמכרו רק שבעים עותקים". בהוצאה אמרו לו שכך הם מכסים את הפצת הספר בכל אמריקה הלטינית למשך כל שנת 67'. הספר הודפס בלי פרסום, ומידע ראשוני עליו היה אמור להיכתב בשבועון "פרימרה פלנה". "באו אלי מהעיתון, עשו אתי ראיון מקיף, צילמו אותי, ובדיוק אז פרצה המלחמה במזרח התיכון. ברגע האחרון הם היו חייבים להחליף את הכתבה ותמונת השער בצילומים מהמלחמה. את הכתבה עלי הם דחו בשבוע וכשהיא פורסמה, כבר אזלה כל המהדורה הראשונה של הספר, שנמכרה רק בדוכנים שבכניסות למטרו של בואנוס איירס".

הספר התקבל בהתלהבות עצומה. תחילה הודפסה מהדורה חדשה שלו פעם בחודש, ואחר כך פעם בשבוע. הספר נמכר במיליוני עותקים ותורגם לעשרות שפות. הוא התקבל מיד כיצירה קלאסית וקאנונית. "אני כמובן הייתי בהלם", מתאר מרקס את האופן שבו השפיעה התקבלות הספר הזה על המשך היצירה שלו. "זה דבר שקרה מיום שני ליום שלישי ופתאום כבר לא יכולתי לצאת לרחוב (ומאז אני יושב במסעדות עם הגב לדלת, ממש בניגוד לקאובויז בסרטים). היתה לי בעיה חברתית קשה, איך אני אמור להתנהג בנסיבות האלה? הגעתי למסקנה שאני צריך להתנהג כאילו כלום לא קרה: אני עושה את מלאכתי, וזה רק עוד ספר אחד ממכלול היצירה שלי. המסקנה הזאת ניחמה אותי, כי קוראי ציפו לעוד ספר כמו 'מאה שנים של בדידות', שייצא מהיום למחר. הייתי מתיישב לכתוב, והכל היה יוצא לי אותו דבר. היתה פה גם בעיה מוסרית, כי אם הייתי רוצה להמשיך ולכתוב עוד 'מאות שנים של בדידויות' הם היו הופכים לזיוף, ומומצאים כדי להמשיך איזה זרם מסחרי".

אתה מתאר כאן מצב של שבי.

"אתה שואל מה עשיתי כדי להשתחרר מ'מאה שנים של בדידות'? היה לי רעיון ישן לכתוב את 'סתיו של פטריארך', ולא ידעתי איך לכתוב אותו. אז החלטתי למצוא פתרונות לבעיות בספר הזה, פתרונות שנגדו את ציפיות הקוראים שלי אבל תאמו את תפיסתי. הספר יצא, ונמכר טוב. אמנם היתה אכזבה גדולה של הרבה קוראים, אבל אני לא עשיתי שום פשרה, אמרתי לעצמי שזה הכיוון שלי, וזה מה שאני צריך לכתוב. היום יש בעולם שבט גדול של קוראים שמעדיף את 'סתיו של פטריארך' על פני 'מאה שנים של בדידות'. גם אני מעדיף אותו, אבל אני לא שופט טוב. אני לא חושב על ההצלחה של הספר ההוא אלא רק על האימה שהפיל עלי".

הבעיות נמשכו ככל הנראה שמונה שנים תמימות שבהן לא הוציא מרקס אף ספר חדש. בזכות הצלחת "מאה שנים של בדידות" אמנם ראה אור בשנת 72' קובץ הסיפורים המוקדמים "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית", אבל "סתיו של פטריארך" החדש הופיע רק ב-75'. הייתכן שמרקס רואה עצמו קורבן לז'אנר הריאליזם הפנטסטי שכל כך מזוהה אתו?

"הריאליזם הפנטסטי", הוא אומר, "נתפס כסדרה של מצבים ואירועים לא מציאותיים שבאמצעות הספרות גורמים לאנשים להאמין בהם, וזה לא נכון. אני אומר שאני בסך הכל נוטריון. אני לא עושה כלום חוץ מלתעד ולערוך בכתב אירועים שקרו באמת. התרבות הקאריבית היא עירוב של תרבויות אינדיאניות, שאליהן נוספו התרבות שהספרדים הביאו אתם (שהכילה כבר את התרבויות הערבית והיהודית), והגיעו לשם עבדים אפריקאים והיו פיראטים, והולנדים, ושוודים, ואנגלים, והודים וסינים. ומכל התרבויות האלה נוצרה תרבות וספרות שבעיני זרים נתפסת כלגמרי לא-ממשית. אבל בקאריביים זו פשוט המציאות עצמה - המתים מתערבבים בחיים, והאלכימיה היא כימיה - להיפך, בכתיבה שלי אני מנסה רק לסלק הגזמות, להיות קצת יותר ארצי ומציאותי.

אי–פי

"אדם מתחיל להיות סופר כשהוא מזדהה לחלוטין עם תרבות מסוימת, ולי זה קרה עם התרבות העממית של הקאריביים שספגתי בילדותי", הוא ממשיך להסביר, ונותן דוגמה: "כפרייה אחת שקראה את 'מאה שנים של בדידות' אמרה לי: 'בפעם הבאה אתה חייב לדבר אתי. חסרו לך שם המון פרטים, אם היית מדבר אתי הייתי מספרת לך עוד הרבה יותר', וזה נכון. כלומר אני אוטודידקט, עיצבתי לעצמי חינוך מלא באמצעות קריאה של כל מה שמצאתי בדרך ובנסיעות, ובחוויות ובניסיון עם אנשים. ויש לי היכולת להכניס את כל זה דרך המטחנה של התרבות העממית. והיום אני יכול אמנם לעמוד מעל קתדרה ולתת הרצאה אקדמית, אבל כשזה קורה לי אני מרגיש שזה לא אני, שאני משחק במחזה ומעמיד פנים".

וכשאתה כותב עומדת לנגד עיניך אותה כפרייה קולומביאנית?

"אני כותב לעצמי. אני לא חושב על קורא מסוים, במקרה שלי זה גם בלתי אפשרי. הצלחתי לרכוש מספר עצום של קוראים מבלי להקריב דבר מהתפיסה שלי אשר לטיבה של הספרות. לא עשיתי אפילו ויתור אחד. אז אין לי קורא מסוים לנגד עיני, אבל אם אני משתעמם בכתיבה נדלקת אצלי נורית אדומה ואני מחפש כיוון אחר.

"מהעמוד הראשון אני צריך לתפוס את הקורא בצוואר ולא לשחרר", אומר גאבו תוך שהוא תופס את גרונו בשתי ידיו ולוחץ חזק. הוורידים מתנפחים והפרצוף שלו מאדים באופן מעורר דאגה. "כשקורא עושה את הטעות ופותח ספר שלי", הוא ממשיך, "אני מנסה שלא יברח. בעיני, האידיאל בכתיבה הוא שכל שורה תסתיים במתח שיחייב לקרוא את השורה הבאה. יש הרי הרבה ספרים בעולם והקורא עלול להתיישב ולקרוא ספר של מישהו אחר".

אולי זה הלחץ בעורקים, ואולי זה מזג האוויר ששורר בביתן, שגורמים לו להרגיש את החום. מרקס פורם את הקשר בעניבת החרדל שלו ומברר מה שותים. הוא מרים את הטלפון הפנימי ואחרי דקות אחדות נכנסת העוזרת ובידה קנקן של לימונדה קרה. זו הזדמנות טובה לדבר אתו על שעות הפנאי הרבות שלו, שכן בצהריים הוא כבר גומר לעבוד.

"ב-14:30 אמנם מסתיים יום העבודה שלי אבל מבחינה מצפונית אני רגוע, הרי את לחמי הרווחתי", הוא אומר. "את אחר הצהריים אני מבלה עם חברים או עוסק בדברים אחרים".
ואם פתאום יופיע רעיון חדש או פתרון לטקסט? "לא אוסיף אותו אחר הצהריים. ברגע שאני מכבה את המכונה אני לא חושב על הטקסט עד למחרת. כי אם לא, אני מגיע עם רעיון טחון מאוד ומעורבב בראש וברגע האמת, מול המחשב - זה לא יוצא טוב.

"צריך ללמוד לנוח בדיוק כמו שלומדים לעבוד", הוא חושף את מזגו הקאריבי. "כיוון שאני כבר לא עושה סייסטה אני נרדם מאוד מוקדם, לפעמים אפילו באמצע הארוחה. יש לי חברים שמחזיקים איזה מזרון קטן מאחורי הספה, כדי שאוכל לנמנם קצת בזמן שהם סועדים. מרסדס נורא מתרגזת מזה. בסך הכל אני ישן שש שעות בלילה, ואני קם ערני לחלוטין. ולמזלי הגדול אף פעם לא היתה לי בעיה שתדיד שינה מעיני", הוא אומר ומתכופף להקיש שלוש פעמים על שולחן העץ שמולו.

אתה מחשיב את עצמך אדם רגוע?

"בענייני רילקס אני פנאטי".

היום, במעמדו ובמצבו הכלכלי, יכול אולי מרקס להיות פנאטי בענייני רוגע. אבל חייו עברו תהפוכות לא מעטות: בילדותו סבל עוני ואת נעוריו העביר בדוחק. רק כשהיה בן שמונה עבר לגור עם הוריו בעיירת הנמל סוקרה, ששימשה השראה לעיירות המתוארות ב"אין לקולונל מי שיכתוב אליו" וב"כרוניקה של מוות ידוע מראש". הוא נשלח ללמוד בעיר בראנקייה, שם הצטייר כילד רזה ומופנם - הנערים בבית הספר צחקו מהתלמיד המוזר שמסתייג מספורט - ואת לימודי התיכון שלו עשה בבית ספר סמוך לבוגוטה, שאליו הגיע במסע ארוך באוניית קיטור על נהר המגדלנה (שיט שכזה מתואר ב"אהבה בימי כולרה").

הוא החליט להיות סופר אחרי ששב לבקר בעיירת הולדתו, אראקטאקה, לשם בא כדי לקבור את סבתו שגידלה אותו. לפני כן עוד ניסה להשלים את לימודי המשפטים באוניברסיטאות של בוגוטה וקרטחנה, ואחרי שנואש מכר אנציקלופדיות במדבר גואחירה הצפוני, חזר לבוגוטה, התגורר במוטל עלוב של זונות והחל בקריירה של עיתונאי. ראשית ביומון של בוגוטה "אל אספקטדור" (1952), שם עבד שלוש שנים. אחר כך עבר לפאריס, שבה חי שנתיים ("שם, בכמה בתי קפה בגדה השמאלית, הפכתי מבחור קאריבי-בקושי לבעל מודעות וזהות לטינו-אמריקאית"), היה כתב העיתון באירופה וניסה לפתח את הקריירה הספרותית שלו. ב-1959 חזר לבוגוטה אחרי שידידו הטוב פידל קסטרו הקובני עלה לשלטון, וכתב משם לסוכנות הידיעות המהפכנית "פרנסה לטינה".

ב-1961 חויב להתפטר ממשרתו אחרי שקולומביה ניתקה את יחסיה עם קובה. הוא עבר לעבוד כעיתונאי בוונצואלה, אחר כך כעיתונאי במקסיקו, וכעבור זמן עבר לגור בספרד של פרנקו, חזר לבוגוטה ב-75' ובאותה שנה קבע את ביתו במקסיקו סיטי. במשך כל השנים כתב רפורטז'ות ארוכות וטורים ליריים קצרים והיה עורך של עיתונים רבים ושונים בשפה הספרדית.

הוא היה חבר במפלגת השמאל בוונצואלה ותרם לא מעט מהפרסים הספרותיים שקיבל לקידום המפלגות ועיתוני השמאל הלטינו-אמריקאי (קשרי העבר שלו עם המפלגה הקומוניסטית הקולומביאנית לוטים בערפל סמיך). בקולומביה נחשב לאישיות לא רצויה, לפעמים בעיני משטרים ימניים, לפעמים בעיני לוחמי גרילה, לפעמים בעיני ברוני הסמים ולפעמים בעיני כמה גורמים גם יחד.

אבל בצד חוסר השקט שאיפיין את חייו החוץ-ספרותיים, היתה דרכו הספרותית - מאז שכתב את "מאה שנים של בדידות" - סלולה. דרך זו הובילה אותו, את בני משפחתו, 12 חברים קרובים ולהקה של שישים נגנים ורקדנים קולומביאנים ששלחהנשיא בליסאריו בטאנקור, עד לשטוקהולם, שם זכה גאבו, בן 54, בפרס נובל לספרות לשנת 1982. הוא לא בא לטקס בטוקסידו, כפי שדורש הפרוטוקול, אלא דווקא בחליפת ה"ליקי-ליקי" הקולומביאנית המסורתית, ונשא נאום אידיאולוגי על הטרגדיה הפוליטית ויופיה המיוחד של אמריקה הלטינית.

כשנתנו לו את פרס נובל, שוב ניצב לפני אותה בעיה: הוא חשש שהפרס ישתק אותו כפי שעולל ליוצרים רבים לפניו. "אף סופר הרי לא חזר לכתוב יצירה טובה אחרי שקיבל את הפרס. והיום אני מבין מדוע מעניקים אותו לזוכים זקנים מאוד - הם הרי כבר גמרו.
"פרס נובל לא שווה כלום אלא כדי למנוע עמידה בתור", הוא מוסיף, מתרומם מכורסתו ומציג בחן את הקטע הבא: "זה משהו נפלא: אני בא בצניעות לאיזה מקום או אירוע ומיד מישהו ניגש אלי, פונה אלי בהדרת כבוד של 'מאסטרו', תופס אותי ביד, עוקף את כל התור ומכניס אותי ישר פנימה. ואז כבר פותחים שמפניה, ובא הממונה וכל המנהלים וכולם גם מבקשים חתימות וכו'.

"חוץ מזה, פרס נובל הפך כמעט לתואר אצולה, זה כמו להיות רוזן או מרקיז. בשביל לתמרן עם התהילה של 'מאה שנים של בדידות' בתוספת תואר האצולה הזה צריך לגייס אנרגיה שנחוצה לחיים שלמים. אתה מצליח להסתדר במצב הזה רק אם אתה יודע שהכל יפה מאוד, אבל אתה סופר שאחרי קבלת הפרס צריך להתיישב ולהמשיך לכתוב. למזלי זכיתי בפרס בדיוק אחרי שפירסמתי את 'כרוניקה של מוות ידוע מראש', וכבר כתבתי שלושה פרקים מ'אהבה בימי כולרה'. אז פשוט הלכתי, קיבלתי את פרס נובל ולמחרת רציתי להמשיך לכתוב את הספר שלי, כאילו כלום לא קרה".

במסגרת אותה גישה בלתי אמצעית, כאילו-כלום-לא-קרה - שגרסיה מרקס מטפח ומשדר בכישרון ובחן רב, עד שהמאזין לו נכבש בה לחלוטין - חזר הסופר בשלוש השנים האחרונות למקצועו הוותיק כעיתונאי חוקר ומדווח. "אף פעם לא הפסקתי להיות עיתונאי", הוא אומר. "התפקיד שאני הכי אוהב הוא של ריפורטר, ואני טוען בתוקף שצריך להתייחס לכתבה כאל ז'אנר ספרותי, כמו אל סיפורת, נובלות, שירה ומחזאות. זה כלי נוסף לספר באמצעותו את החיים".

ובכל זאת הוא מוסיף הסתייגות אחת: "בעיני המקצוע הכי טוב שיש הוא עיתונות, אבל לא כשאתה נזקק לו כדי להתפרנס. חוץ מזה, החלק המערכתי והעריכתי של עיתון הוא קטלני: מישהו מציב לך דד-ליין, מוריד לך דברים, מוסיף לך דברים, בלי שיידע בכלל מה אתה עושה".

אבל היום יכול מרקס לעשות מה שמתחשק לו. הוא סיים עכשיו - אחרי עבודה של שלוש שנים, מאות מפגשים וראיונות, פענוח של 120 קלטות ונבירה באלפי גזרי עיתונים ומסמכים - כתיבת ספר המחזיק 700 עמודים, שייקרא "חדשות על חטיפה אחת", חטיפתם של תשעה עיתונאים בקולומביה בראשית שנות התשעים: בשנת 1990 היה פאבלו אסקובר, ברון הסמים ששלט למעשה בחייהם של הקולומביאנים, מבוקש על ידי רבים, בהם המדינה עצמה. השלטונות הציעו לו להיכנע אבל הוא הציב שני תנאים: שלא יוסגר לידי ארצות הברית, ושחייו יובטחו גם במקום כלאו. כדי שייענו לדרישותיו אלה חטף, מאז אוגוסט 90' ועד מאי-יוני 91', תשעה עיתונאים, בהם בתו של נשיא קולומביה לשעבר והעורך הראשי של העיתון "אל טיימפו". על גבם ניהל את המשא ומתן להסגרתו. אם הדברים לא יוסדרו, כך איים, יהרוג את בני הערובה. אסקובר הצליח להשיג את מבוקשו ושיחרר בסופו של דבר את העיתונאים. אחת מהן נהרגה בטעות בתקרית של חילופי אש.

אי–פי

"כתבתי את קורות אותה שנה", מספר מרקס. "תיארתי איך התנהלו החיים של כל אחד מאותם חטופים; איך התנהלו החיים בכל אחת ממשפחות החטופים, ומה היו המאמצים שעשו כדי לשחרר אותם; הראיתי איך מצב הדברים הזה השפיע על המדינה, על תפקוד הממשלה ועל המשא ומתן החשאי שניהלה. כתבתי במשך שלוש שנים יום יום, והסיפור הוא יותר דמיוני בעיני מכל רומן שכתבתי. קרו שם דברים שלא ייאמנו".

את כל התחקיר עשה לבד. רק בחיפוש אחר מסמכים ותאריכים עזרה לו מישהי, "והיא כמובן תקבל קרדיט". איש לא ידע על עבודתו זו. "זה היה כל כך קשה", הוא לוחש, "אבל כששמתי לב לקשיים כבר הייתי בנקודה שאין ממנה חזרה. זה היה סיוט ארוך. וחוץ מזה, מספר העמודים היה כפול ממה שהוא עכשיו, והייתי חייב לדחוס הכל מבלי לקצר".

העבודה על הספר הזה עוררה בו רצון עז לחזור ולכתוב בדיון טהור, בלי להזדקק לתיעוד: "חשבתי על שלוש נובלות קצרות", הוא מספר, "שכל אחת מהן תהיה כמו 'כרוניקה של מוות ידוע מראש', והן יהיו מאוגדות בספר אחד. אבל אכתוב כל אחת לחוד ואפרסם, ורק אחר כך אאגד אותן בקובץ אחד. ביושר, עם שלוש הכותרות על שער הספר המשותף".
זו טרילוגיה, אם כן.

"טרילוגיה על אהבה. ואני מאוד נלהב לקראתה כי בראשי כבר נמצאים שלושת הסיפורים, כאילו כבר נכתבו. אני כבר יודע איך הם, מה האורך שלהם, הכל".

מרקס מזכיר את "כרוניקה של מוות ידוע מראש", ומעניק הזדמנות מצוינת לצטט רגע יפה משם: כשהמספר נפגש אחרי 23 שנים עם דודניתו אנחלה ויקאריו, הוא "נוטה לחשוב שהחיים דומים לספרות קלוקלת".

האם גם גרסיה מרקס חושב שהחיים לפעמים דומים לספרות קלוקלת?

"אני חושב שכן, שהחיים הם ספרות רעה. אבל הספרות הרעה לא קולטת את החיים. על פי השקפתי ספרות טובה שואפת להיות אמיתית יותר מהחיים עצמם. השאיפה הזאת היא אמנם אצילית ומוצדקת, ואני עובד קשה מאוד כדי לתאר את החיים כהווייתם. ואז תמיד באה המציאות ובמכה אחת הורסת כל דבר. החיים תמיד אמיתיים יותר. יש הרבה דברים שאני רואה או שמספרים לי, ואני אומר, לא אכתוב אותם כי אף אחד פשוט לא יאמין לי, יחשבו שזו ספרות קלוקלת. בספר האחרון, שהוא עבודה עיתונאית מוחלטת, קרו דברים הרבה יותר בדיוניים ממה שספרות יכולה לתאר".

האם ספרות יכולה לתאר או להמציא גם שמות כה קסומים, מצועצעים ופיוטיים כמו אלה שמעניק מרקס לגיבוריו? קחו לדוגמה את השמות סנטה סופיה דה לה פיאדד, או מולידו מאוריסיו בבילוניה, ליאנדרו פורטנוי או גאלה פלאסידה.

"שאני אספר לך את האמת, או את מה שאני עונה תמיד"?

את שתי הגרסאות בבקשה.

"אני אוהב שישימו לב לשמות שנתתי. אם אני לא מוצא שם שמתאים בדיוק לדמות, היא נתקעת ולא מתקדמת. בספר שאני עומד לכתוב, לדוגמה, הגיבורה היא בחורה מאוד יפה, שישנה כל הזמן, ולא מצאתי לה שם עד אתמול בלילה, כשחיפשתי איזה פרט שמופיע ב'אהבה בימי כולרה', וברגע שמצאתי אותו כבר ידעתי איזה שם אתן לה.

"אז כששואלים אותי איך אני בוחר שמות לגיבורים שלי אני בדרך כלל עונה שלשמות יש ערך רב, ויש בהם איזה עניין ספרותי עמוק וכו' וכו', אבל האמת היא שאני פשוט מוציא אותם מספרי טלפון. יש לי את כל ספרי הטלפון של החוף הקאריבי של קולומביה, ואני מחפש ומערבב שם אחד באחר".

וחברים לא מבקשים שתכניס את שמותיהם לספריך?

"החברים שלי יודעים שאני לא מציית לאף אחד כשאני כותב. מה שכן, יש לנו הרבה בדיחות פרטיות: דברים שרק החברים שלי מבינים. הבוקר, למשל, מצאתי תיאור של בחורה שכתבתי עליה פעם שיש לה 'עפעפיים פורטוגליים'. אני יודע למי אמרתי את זה במקור, וגם היא יודעת שהתכוונתי אליה, ובכל פעם שהיא רואה אותי היא אומרת לי: 'תראה מה שלום העפעפיים הפורטוגליים שלי'".

גבריאל גרסיה מרקס כתב רומנים, נובלות וסיפורים קצרים. פעם, בשנות השבעים, נשאל מה הספר האהוב עליו וענה "סתיו של פטריארך". כשנשאל את אותה השאלה בשנות השמונים ענה שהספר האהוב עליו הוא "כרוניקה של מוות ידוע מראש". בשנות התשעים, כלומר עכשיו, כשהוא נשאל את אותה השאלה, הוא מצביע על "אהבה בימי כולרה". "זה הכי שלי, זה הספר שנכתב מהקרביים", הוא אומר ומלווה את דבריו באגרוף קפוץ שעולה מתחתית הבטן ועד למפתח הלב.

החלק הראשון בספר מתאר במדויק את סיפור האהבה של אמו ואביו. אמו לואיסה סנטיאגה מרקס (פרמינה דאסה הספרותית) היתה בתו היחידה של קולונל שלחם במלחמת האזרחים הקולומביאנית. למקום מגוריהם הגיע מפעיל הטלגרף, גבריאל אליחיו גרסיה (פלורנטינו אריסה בספר). הוא התאהב בבתו של הקולונל והדבר עורר שערורייה גדולה באראקטאקה, כיוון שהצעיר לא היה מוכר וכיוון שהשתייך למחנה השמרני שנגדו נלחם בעוז הקולונל, סבו של גרסיה מרקס. השתלשלות הדברים בספר מדויקת, אלא שהזוג האמיתי התחתן לבסוף.

"כשכתבתי את הספר גרתי בקרטחנה והלכתי כל אחר צהריים לביתם של אמי ואבי - אבל דיברתי עם כל אחד מהם בנפרד. והגרסאות של שניהם תאמו במדויק. הם לא ידעו שאני עושה את זה, ולמרבה הצער אבא שלי מת עוד לפני שהספר ראה אור. הוא לא הספיק לקרוא אותו. אבל יום אחד צילצלתי אליו ושאלתי על איזה מושג טכני בטלגרפיה. כשהוא מת, התפרסם ראיון שערך אתו איזה עיתונאי חצי שנה לפני מותו. העיתונאי שאל את אבי אם היה רוצה לכתוב ספר, ואבי ענה שרק רומן אחד היה רוצה לכתוב: 'אבל כשגאבו התקשר אלי יום אחד ושאל אותי את השאלה הטכנית ההיא, ידעתי על מה הוא כותב והבנתי למה הוא חקר אותנו כל כך הרבה. כבר לא עיניין אותי לכתוב, כי ידעתי שאת הרומן שלי כותב בני'.

"חלקו הראשון של הספר הוא אמיתי לחלוטין. הרעיון להאריך את העלילה עד גיל כל כך מתקדם של הגיבורים הוא אתגר ספרותי שכל סופר רוצה להתמודד אתו. זה ספר שנכתב מתוך הרבה ניסיון אישי, שנצבר עוד בתקופה שהייתי תלמיד, מנהר המגדלנה, ובעיני הוא מלא אמיתות. בקולומביה מוכרים את הספר לגרינגוס, ליאנקיס (כלומר לתיירים האמריקאים), כמדריך לקרטחנה. ואני פוגש אותם מסתובבים ברחובות, קוראים מהספר ומחפשים את האתרים".

יש מבקרים שמוצאים בספר יסודות של רומן רומנטי.

"האמת היא שאני חסיד גדול של הטלנובלה כז'אנר, אבל האינטלקטואלים השאירו אותו בידי רשלנים (בשנות השישים, להבדיל, כתב מרקס עצמו כתריסר מלודרמות רגשניות לתעשיית הקולנוע המקסיקאית, אחדות מהן בשיתוף סופר צעיר אחר, קרלוס פואנטס, ש"ג). בסך הכל, הקורות את פרמינה דאסה ופלורנטינו אריסו הם באמת כמו תסריט של טלנובלה. וחוץ מזה, כל סיפור אהבה הוא רומן רומנטי".

בדיוק על העניין הזה של אהבה רציתי לדבר אתך. "אין לי צל של מושג מה זה", צוחק מרקס. "כתבתי 14 ספרים, חשבתי, אולי אמצא את התשובה לשאלה הזאת איפשהו בדרך. אבל ברצינות: מה עושה אדם בחייו, מה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות, אם לא לאהוב ולהיות אהוב? כלומר אם תחשוב על זה, הרי שמעולם לא עסקתי בשום נושא אחר מלבד האהבה.

"כשהוענק לי פרס נובל אמר בשביס-זינגר, שהוא סופר דגול בעיני, שהבעיה היחידה שלי היא שבכל ספרי אין בכלל אהבה. אז שלחתי לו תשובה: הרי לא כתבתי אף פעם על שום נושא אחר. הייתי אמור להיפגש אתו ולשאול אותו איך העז לומר דבר כזה, אבל אז הוא מת".

בספרים שלך בדרך כלל הנשים חזקות יותר, החלטיות יותר והרבה פעמים חכמות יותר מהגברים. כך אתה תופס גם את המציאות?

"ככה זה, אין כל ספק. נשים מביאות לי מזל. אני מוקף בנשים, החברות שלי הן נשים, ומרסדס היתה חייבת ללמוד שאני כזה, שכל היחסים שלי אתן הם רק של פלירטוטים לא מזיקים. הרי עם גברים אני פשוט לא מסתדר. וכולם כבר מכירים אותי, מזמינים אותי לארוחה, את כל הנשים מושיבים סביב גאביטו והגברים הולכים למקום אחר. עם נשים יש סוג אחר של תקשורת, הן חברות טובות מאוד, אם שמים לפניהן את הקלפים על השולחן הן נאמנות עד מוות", הוא מרים את קולו, "אבל אם אתה מרמה אותן הן מגיבות באכזריות, בלאו הכי הן תמיד אכזריות. כלומר הן יודעות שכשהן ייכשלו באחת מאותן מידות טובות שמאפיינות רק אותן, ייכחד הגזע האנושי כולו. ולכן אנחנו הגברים יכולים להרשות לעצמנו להשתעשע בכתיבה, או במלחמות, לעלות, לרדת. אין בעיה. כי יש לנו הנשים.

"עכשיו, באהבה יש בעיה: כשאשה אוהבת גבר ונולד להם בן היא מעניקה לילד את כל מה שקודם העניקה לבעלה. אז האמת היא שהנישואים נמשכים עד להולדת הילד הראשון, ואז האשה מתחתנת עם הבן. וכל הציפיות מהאהבה שבגללן נישאת הולכות לעזאזל. כי מה שמעניין את האשה זה שהגזע האנושי ימשיך להתקיים. לפרשנות הזאת כבר הענקתי ממד מאגי. התפיסה שלי את הנשים היא מאגית".

אחד ההיבטים של קשרים בין המינים הוא המין, ובספרים של מרקס הוא תמיד נפלא, אף שקוראיו ודאי יכולים להעיד שלפעמים המציאות אחרת. מרקס מעדיף להגיב בדוגמה: "מה היא הדרמה בחייו של פלורנטינו אריסה לפני שהוא מתאחד, באיחור רב, עם פרמינה דאסה? הוא עושה אידיאליזציה מוחלטת של האהבה, ולכן הוא אף פעם לא מוצא אותה. הוא שוכב כל יום עם מישהי אחרת, ומחפש עוד אשה ועוד אשה. והוא תמיד מוצא לעצמו תירוצים לפסול את האשה הזאת, לפסול את האשה ההיא, והאמת היא שהאידיאליזציה שלו כל כך רחוקה מהמציאות בנוגע לאהבה ולמין, עד שאף פעם הוא לא מוצא את מה שהוא מחפש. במידה מסוימת זה מקור הדון-ז'ואניזם - הציפייה להרבה יותר ממה שיש. פלורנטינו אריסה הוא בבואה של העניין הזה. אבל גם לי אישית יש משהו מזה". דון ז'ואן או לא דון ז'ואן, נדמה שאחרי הכל לבו של גאביטו שייך למרסדס בראצ'ה.

היא היתה אהובתו מנוער בבראנקייה ולה הציע נישואים כבר בגיל 13. הם התתחתנו במארס 1958. הוא מאזכר אותה בכמה מספריו ואת הרומן "אהבה בימי כולרה" הקדיש "למרסדס, כמובן מאליו". יש להם שני בנים, רודריגו גרסיה בראצ'ה (36), וגונסלו גרסיה בראצ'ה (34). אלה הביאו להם שתי נכדות ונכד חדש, בן חודשיים.

"יכולתי לכתוב את כל מה שכתבתי כי מרסדס נשאה את כל העולם על כתפיה", חושף מרקס את היחסים במשפחתו. "הטלפונים, החובות, הקשרים, הכסף, קודם כי לא היה לנו, ואחר כך כי היה לנו הרבה. וכשאני מתערב במשהו היא אומרת לי, 'אתה אל תבלבל במוח כי הדבר היחיד שאתה צריך ויודע לעשות הוא לכתוב'. "והבנים, אין כמעט אף תמונה של הבנים שלנו שהתפרסמה ברבים. בקולומביה זו סכנה. אף אחד לא יכול לזהות אותם על פי תמונה. אבל חוץ מזה זה גם שייך לאופי שלהם. אחד מהם עשה את כל התואר שלו עד לדוקטורט בהארוורד ורק חברים מאוד-מאוד קרובים שלו ידעו מי הוא. לא קישרו אותו עם אביו. בחיי שהילדים האלה מגזימים, אפשר לחשוב שהם מתביישים באבא שלהם. הם סירבו באופן מוחלט לחסות בצל אביהם. הם ילדים מדהימים. הם גרים בארצות הברית, אחד הוא מעצב גרפי והאחר צלם קולנוע - שזו בוודאי סינתזה של האבא והאמא. מאוד פחדתי שהם יגדלו כ'בנים של'".

בחוץ כבר חושך, הראיון מסתיים, והסופר גבריאל גרסיה מרקס שורק לעצמו משהו בנחת. הוא עליז וחייכני, וכשהוא נשאל ממש לסיום כמה שנים עוד ימשיך לכתוב ספרים הוא עונה כמעט בצעקה: "עד הסוף, עד הסוף!"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו