בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הניצוץ המזוגג של יהודית הנדל: עינת יקיר סופדת לסופרת שמתה

היתה לה נוכחות מכשפתית־ספרותית של מי שחצתה את הקו בין חיים ומוות, וחזרה משם עם מבע שנע בין אלם להתפרצות של קוברה. הסופרת עינת יקיר סופדת ליהודית הנדל, שמתה ביום שישי

4תגובות

הנוכחות הדרמטית של יהודית הנדל היתה יוצאת דופן. יוצאת דופן עד כדי כך שנדמה היה כמעט שהיא המשכם הוויזואלי של ספריה או שספריה הם המשכם הוויזואלי שלה עצמה. הנוכחות הזו, שהתקיימה בחזותה ובכתיבתה, היתה דבר לא מתעכל, כמו עמידה מול עוצמה מכלה־מקיימת. בערב שערך לכבודה דרור בורשטיין לפני כשנה ב"תולעת ספרים", ושהיתה לי הזכות להשתתף בו, כבר היתה חלשה מאוד, לפרקים רועדת. קשה היה לראות לביאה שכּוחה אוזל. ועדיין, במאמץ רב, שמרה על חזותה המרשימה, הדרמטית, המדיומלית כמעט־אפשר־לומר, עם מטפחת המשי הכחולה סביב הצוואר, שיער העורב השחור הבוהק, צללית הטורקיז העבה מעל העיניים, ואותו ניצוץ מזוגג, שהיה שער אל עולם ספרותי יוצא דופן שהעמידה ושבמותה פער בור גדול.

כתיבתה לא תמיד מתעכלת, לעתים בחלקה, לעתים כולה. יש בה לפרקים פאתוס, אקספרסיביות מופרעת, מנייריזם. היא יכולה לעורר אנטגוניזם. אולי הדבר קשור בנוכחות ה"מכשפתית"־ספרותית שהשרתה, שהעזה לחצות את הקו הברור שבין חיים ומוות, ולהביא כל הזמן נוכחות מזוקקת, מאיימת, מהארץ הזו. מאין ניתנה לה האינפורמציה משם? רגע המפגש הראשוני שלי איתה היה הלם; רגע היפנוטי כמעט נוכח הפואטיקה שהעמידה בספר הסיפורים המופתי "כסף קטן"; נוכח הפראיות וההעזה שפרצו מקול הברזל המלובן שלה.

הנדל היא מן היוצרים היחידים בעברית שנתנו ביטוי למקום ההוא, הריק. סביב הלקוניות של השגרה הבורגנית צומח בספירלה יקום מקביל, מבעית, של האזור המוצל שהנדל מתווכת. לכאורה, ואולי באמת, לפחות על פי תפישות מסוימות, נחצה קו ברור וחד בין חיים למוות. ולכאורה, גם השפה נרתמת לשרת את המעבר הזה. המעבר מתחולל בלשון. אבל איך לדבר על חוויית־ביניים? חוויה שבה המהלך הזה, בגוף ובנפש, וכפועל יוצא שלו — בלשון, מושלם כהלכה רק בעצם המעשה הספרותי? הנדל היא בעבורי יותר מכל ערעור על החלוקה המובחנת הזו והולדה של קול ספרותי ייחודי מתוך זה.

"עיניו הכחולות, הצלולות, היו קפואות והוא כל הזמן בכה.

אני לא יודע מה לעשות, אמר.

שאלתי מה.

אני לא יודע איפה להיקבר, אמר.

אבל אבא, אמרתי.

הוא כל הזמן בכה.

עיניו בהקו עכשיו, לא נעות, שתי אבנים כחולות."

כך אביה של הנדל בסיפור "נמוך, קרוב לרצפה".

שאלת הקבורה של האב מדלגת מעל משהו. כנגד הדילוג של האב משיבה המספרת בדילוג משלה — "אבל אבא". בין ה"מה לעשות" של האב ל"איפה להיקבר" פעורה תהום. הצירוף "אבל אבא" פותח עמימות שלא מתבהרת. אבל לצד המעגל הזה, האילם, או הלקוני, צר הדיבור, מתרחשת דרמה טרנספורמטיבית של העיניים הכחולות הצלולות שבתום הרפליקה הזו כבר לא נעות, אלא הופכות שתי אבנים כחולות — מתות.

הלשון של הנדל היא מן המרתקות שידעה הספרות העברית. היא נדה בין אפשרויות שונות של מבע, בין הקדם־לשוני שיש בו אילמות או בכי או גבב, לבין הלקוני־הריטואלי־הפרוזאי שבו היא מהדהדת את קולם של גיבוריה, לבין הרגע שבו היא מחוללת בהם טרנספורמציה, מעבירה אותם אל הקוטב האחר באמצעים פואטיים מרחיקי לכת. אפשר לחשוב על הנדל כמי שלשונה נעה בפרוזדור מרובה חדרים. בין פערי שתיקה לבין רטוריקה לקונית מצומצמת לבין עוצמה אקספרסיבית הפורצת פתאום מגרונה כמו נחש קוברה ממש. הקוברה אינה דימוי שלי, היא אחד מרגעי המופע המצמררים ב"כסף קטן", שבו המספרת, המלווה את ידידתה ב. אל מותה בסעודת מוות חגיגית ופראית, הופכת את חברתה, שאילצה את בעלה לספר את סיפור הקוברה במטוס, לנחש הקוברה הזה:

"אפשר היה להבחין איך עיניה נעשות יותר ויותר קטנות, מצומצמות בנקודה יותר ויותר קטנה של פניו, נעות לשם באיזה קו אלכסוני, מוזר, לא ישר, ואחר כך אותו קו לא ישר נע סביב השולחן, עובר בזיגזג מן הצלחות אל הפנים ומן הפנים אל הצלחות ויחד איתו נע חיוך קטן, דק, אבל אי אפשר היה להבחין לאיזה צד."

(מתוך "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.")

הנדל, בכל ספריה, מייצרת ריטואל לשוני אלגי, שהוא בסיס מוזיקלי ביצירתה. בקולה יש יסוד של מקהלה, המהדהדת את המתרחש ובד בבד מחוללת טרנספורמציה שלו. במעשה הזה היא הופכת עצמה ל"נשאית" של העבר ההוא, המאיים. הסף בין "כאן" ל"שם" נחצה והופך משחק אימה של יחסי מראה בין המספרת לדמויותיה. נפתחת תלות גדולה מעל "הבור". יש בזה העזה נדירה שמקנה לספריה עוצמה והופכת אותם משמעותיים תמיד. פואטיקה פרוזאית שקטביה הליריים האקספרסיביים מעמיקים ומזוותים אותה. מקומם של יוצרים כמו אבות ישורון ואורי צבי גרינברג, ששירתם, כל אחד בדרכו, מממשת את הקוטב הווירטואוזי־אקספרסיבי של הלשון, ושהיו נוכחים גם בחייה, ניכר מאוד. הטרנספורמציה של הנדל היא לא רק תמטית, היא שואבת לא מעט מהאקספרסיה הווירטואוזית של השירה.

כך נולדות תנועות מנוגדות: הדיבור מושך אל השלמה, אל הסדר בתוך הכאוס; התיאור מושך אל המאבק, אל הכאוס בתוך הסדר. המתח הלשוני לא מתקיים רק במישור הזה של הריטואל, הוא גם פוער בור בין הדיבור לפעולה. הלשון לא רק מעבה־מגבה את המקום הריק, היא מנסה להיאבק בו, להשיב חיים.

"חיים אלה, רבותי, הרבה יותר מדי קצרים בשביל נשמתנו", אומר גתה ומצוטט כמוטו בספרה הזה של הנדל. הנדל המשיכה בספרותה את מה שהתווה גתה: הניגוד בין גודל הנשמה האנושית לקיום הנסיבתי הקצר והאפל והדחוס. הנפש נחשפת לסבל והרס שאינם ניתנים לתיקון. במובן זה — יש כאן פסימיזם עקרוני — אין כאן הבטחה. הנפש הגדולה באה לידי ביטוי מצדה האפל — באינטראקציות מניפולטיביות, הרסניות, שהמספרת חותרת בהצגתן לסמן את ממדיה הטרגיים. עמידת־המוצא של המקהלה הצופה מן הצד, המשקיפה על הריטואל החוזר ונשנה של המוות בתוך החיים, הופכת אט אט לסולו. מה שהחל כחולשה והדהוד קובר תחתיו כל מי שבא דרכו: אביה, אמה, ידידתה ב., אצ"ג, וגם מאירוביץ' ורופא הנפש ושאר הדמויות הבדויות והממשיות שחלקה. היא נוטלת על עצמה לקיים טרנספורמציה. היא, בבשרה ובלשונה, הצינור שדרכו היא מתבצעת. והרגע הזה של המת־חי, או החי־המת, הוא השער של המספרת בעלת העיניים עם הניצוץ המזוגג, שם דווקא הוא יזכה לחיות מקסימלית.

זהו חסד קשה ויוצא דופן מאוד. הירושה שהורישה לה אמה, מציאות שבה המוות והחיים נתונים על רצף אחד, וזהותם המובחנת מיטשטשת, היא הרגע שממנו החלה לכתוב. וזו ירושה שאני לוקחת עימי מאז פגשתי בה לראשונה, ויש לי איתה שיח מורכב וקשה וממושך ומלא השראה ופליאה וערך נוכח ספרות נועזת וייחודית כל כך שהותירה אחריה מקום אחד ריק. יהי זכרה ברוך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו