אבנר שפירא
גראס, 2005צילום: רויטרס
אבנר שפירא
גינטר גראסצילום: אי–פי

"לדידם של אנשים כמוני המלחמה אינה מסתיימת לעולם", כתב גינטר גראס בפרק המוקדש לשנת 1945 בספרו "המאה שלי" (זמורה־ביתן, 2006). הוא אמנם שם את הדברים בפיו של כתב צבאי הנע ממלחמה למלחמה, אבל אם צריך לבחור במשפט אחד המסכם את פועלו הספרותי והציבורי של גראס עצמו, אפשר שדווקא המשפט הפשוט הזה יכול להתאים לכך. אם צריך לבחור בשני משפטים לאותה מטרה, אפשר להיעזר באלה שכתב גראס בספרו "בהילוך של סרטן" (זמורה־ביתן, 2004) בהתייחסו להיסטוריה הגרמנית: "ההיסטוריה, ליתר דיוק ההיסטוריה שאנחנו בישלנו, היא בית שימוש סתום. אנחנו שוטפים אותו ושוטפים אבל החרא חוזר וצף".

גראס — מחשובי היוצרים ואנשי הרוח במאה ה-20, זוכה פרס נובל לספרות ב-1999 - מת היום (שני) בית חולים בעירו, ליבק, והוא בן 87. במשך שנים הוא נחשב לקול המוסרי של גרמניה ולאחת הדמויות המרכזיות המסמלות את התמודדותה הנוקבת של המדינה עם עברה הנאצי, אבל ב–15 השנים האחרונות עורר מחלוקות רבות, בעיקר בגלל חשיפת עברו כחייל אס־אס בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשל הביקורת החריפה שמתח על ישראל.

>>>אהרן אפלפלד, חיים באר ואורי אבנרים מגיבים למותו של גראס

נשיא גרמניה, יואכים גאוק, שלח תנחומים למשפחתו של גראס ואמר כי הסופר "ריגש, ריתק וגרם לאנשים בארצנו לחשוב. הרומנים, הסיפורים הקצרים והשירים שלו משקפים את התקוות הגדולות, הפחדים והתשוקות של דורות שלמים". קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, אמרה כי "גראס ליווה ועיצב את ההיסטוריה של גרמניה לאחר המלחמה עם מחויבותו האמנותית, החברתית והפוליטית".

הסופר סלמן רושדי פירסם היום בטוויטר הספד קצר וכתב בו כי גראס היה "ענק אמיתי, מקור השראה וחבר". מועצת התרבות הגרמנית פירסמה הודעה שבה נאמר כי "גראס היה יותר מאשר סופר. הוא היה סיסמוגרף של החברה".

גראס יחד עם הכלב שלו, קרה, בפתח ביתו, 1999צילום: אי־פי

התחלה חדשה לספרות הגרמנית

"ילדותי באה אל קצה כשבעיר שגדלתי בה פרצה המלחמה בכמה מקומות בעת ובעונה אחת", כתב גראס בפתח האוטוביוגרפיה שלו. הוא נולד ב-16 באוקטובר 1927 בעיר דנציג לאב פרוטסטנטי ממוצא גרמני ולאם קתולית ממוצא פולני־קשובי. דנציג היתה אז עיר חופשית בפיקוח בינלאומי, שרוב תושביה היו גרמנים, ובה החלו הנאצים את המלחמה ב–1 בספטמבר 1939; כיום, זו העיר גדנסק בפולין. כמו רוב חבריו, בגיל צעיר הצטרף לנוער היטלר, תנועת הנוער הנאצית. הוא גויס לצבא הגרמני, הוורמאכט, כשהיה בן 16, ורק בחלוף שנים רבות גילה בפומבי כי שירת גם לזמן קצר בוואפן אס־אס, הכוח הלוחם של האס־אס. סמוך לתום המלחמה הוא נפצע בקרב והוחזק כשבוי על ידי ארצות הברית. 

לאחר השחרור למד פיסול ועיצוב גרפי, היה חבר בלהקת ג'ז, טייל בעולם והתיישב בפריז לכמה שנים. בתחילת דרכו הספרותית היה חבר ב"קבוצת 47", קבוצת סופרים משפיעה שפעלה בגרמניה אחרי המלחמה וביקשה לחנך את הציבור הגרמני לחשיבה דמוקרטית, לאחר תריסר שנות הדיקטטורה הנאצית. בין חבריה היו גם היינריך בל, זיגפריד לנץ, אינגבורג בכמן ופאול צלאן.

רומן הביכורים של גראס, "תוף הפח" מ–1959, נחשב לאחת מיצירות המופת של ספרות המאה ה-20, אבל עם פרסומו הוא עורר כעס עצום ממדים בגרמניה, בגלל תיאורה הנוקב של החברה הגרמנית בשנות הנאציזם. גיבור הספר, אוסקר מאצֶראט, הוא מוקיון הסגור בבית חולים לחולי נפש ומספר את קורות חייו ומשפחתו בעודו מנגן בתוף פח הצמוד אליו, שבעזרתו הוא מתקשר עם סביבתו. הגיבור מסרב להתבגר, בתגובה לאכזריות החברה וההיסטוריה הגרמניות.

הספר, שתורגם לעשרות שפות (בהן עברית, בהוצאת זמורה ביתן, 1975) והיה רב מכר בינלאומי, היה הראשון ב"טרילוגיית דנציג" של גראס (אחריו פורסמו הספרים "חתול ועכבר", המתאר סדרת אירועים מביכים שפוקדת גבר בעל גרוגרת ענקית, ו"שנות כלב", שבמרכזו קצין אס־אס המשוטט ברחבי גרמניה במסע של דה־נאציפיקציה, מלווה בכלב שהיה שייך פעם להיטלר; גם שניהם תורגמו לעברית).

גראס מקבל את פרס נובל לספרות ממלך שוודיה, דצמבר 1999צילום: רויטרס

כשהוענק לגראס פרס נובל, כתבו שופטי הפרס כי עם פרסומו של "תוף הפח", "כאילו ניתנה לספרות הגרמנית התחלה חדשה, אחרי עשרות שנים של הרס מוסרי ולשוני. מטרתו של גראס היתה עצומה: להתבונן בהיסטוריה בת זמננו באמצעות הזיכרון של כל אלה שנשכחו או הודחקו - הקורבנות והמפסידים, וכן באמצעות השקרים שהאנשים ביקשו לשכוח, מכיוון שפעם האמינו בהם". "תוף הפח" גם עובד ב–1979 לסרט קולנוע גרמני מצליח בבימויו של פולקר שלנדורף, שזכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן ובפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

"עיקר חשיבותו של 'תוף הפח' הוא הדין וחשבון נטול הפשרות שהוא מנסח בשלב מוקדם יחסית, כבר בשנות ה–50, על החברה ועל התרבות הגרמנית", אומרת ד"ר מיכל בן־חורין, מרצה לספרות גרמנית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר־אילן. לדבריה, "גראס לא חסך ביקורת ומציג דימויים גרוטסקיים של האופנים שבהם הגרמנים התמסרו למשטר הנאצי וגויסו על ידיו לאידיאולוגיה של הדרה ושנאת זרים ולמעשים אכזריים. לעומת תומאס מאן, שניסה בספרו 'דוקטור פאוסטוס' לדון בהיסטוריה הגרמנית ובדרך שהובילה לנאציזם תוך התמודדות עם האידיאות הגדולות, גראס ביקש לפענח את אותה היסטוריה 'מלמטה' — דרך התבוננות בשוליים החברתיים ובסטיות כפי שהתבטאו בחיי היום־יום של הגרמנים באותה תקופה. ההומור השחור של הרומן והדרך שבה הוא מציג את התרבות מזוויות אפלות ופרוורטיות היו קשים לעיכול בעבור גרמנים רבים".

גראס היה יוצר מעורב בזירה הפוליטית, שהרבה להשמיע את קולו בסוגיות אקטואליות והיה חבר במפלגה הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה. לדבריה של בן־חורין, "במשך שנים רבות נתפש גראס כמצפון הלאומי של גרמניה והשמיע אמירות פוליטיות מעוררות מחלוקת, בהן התנגדותו המפורסמת לאיחוד גרמניה, לאחר הפלתה של חומת ברלין ב–1989. הוא טען אז כי יש לשמר את ה'כוויה' המגולמת בחומה שחילקה את גרמניה לשתי מדינות. בשסע הזה נשמר לדעתו הזיכרון התרבותי של התבוסה. הוא חשש כי איחודה מחדש של גרמניה יקנה למדינה כוח רב מדי ויקדם סדר יום כלכלי־פוליטי מסוכן".

גראס (מימין) עם שני זוכים נוספים בפרס נובל בספרות - המשוררים ויסלבה שימבורסקה וצ'סלב מילוש

ב–2002 פירסם גראס את הרומן "בהילוך של סרטן", המתמקד באסון ימי שאירע ב–1945, כאשר הספינה הגרמנית "וילהלם גוסטלוף", שנשאה אלפי פליטים גרמנים מדנציג, הוטבעה על ידי צוללת רוסית. דרך העיסוק באסון הזה, שכמעט לא הוזכר בדיונים על ההיסטוריה הגרמנית, עורר גראס ויכוח ציבורי על הסוגיה הרגישה של התמודדות הגרמנים לא רק עם פשעי הנאצים כלפי אוכלוסיות אחרות, ובעיקרן היהודים, אלא גם עם הסבל שהיה מנת חלקם בשנות המלחמה.

"בספר הזה גראס למעשה הצטרף ליוצרים ואינטלקטואלים גרמנים אחרים באותן שנים שביקשו לדון בקורבנות הגרמנים של פשעי בעלות הברית במלחמה — בהפצצות האוויריות, באונס הנשים הגרמניות על ידי חיילי הצבא האדום, בגירוש הפליטים הגרמנים ממזרח אירופה ועוד", אומרת בן־חורין. "גם כאן, כמו ביצירותיו המוקדמות, הוא משלב בין ההיסטורי, הפוליטי והספרותי, אבל ברומן זה, כמו בספרים מאוחרים נוספים שלו, איבד גראס את האירוניה ויצירתו נעשתה פחות רדיקלית ומעניינת בהשוואה לתחילת דרכו". 

נאצי צעיר וטיפש

כאשר פירסם גראס ב–2006 את האוטוביוגרפיה "קילוף הבצל", הוא היכה בתדהמה את הציבור הגרמני ואת רבים ממעריציו. הוא סיפר בה, בפעם הראשונה בפומבי, על שירותו הצבאי הקצר בשורות הוואפן אס־אס. החשיפה עוררה מחלוקת עזה ורבים תקפו את גראס בחריפות על הסתרת עובדה זו במשך שנים, בעודו מבקר אחרים על מעשיהם בימי הרייך השלישי. הביוגרף של גראס, מיכאל יורגס, וההיסטוריון יואכים פסט אמרו כי הווידוי מסמן את סופה של הסמכות המוסרית של הסופר. חתן פרס נובל לשלום ונשיא פולין לשעבר, לך ולנסה, קרא לסופר על אזרחות הכבוד של עיר הולדתו גדנסק, מפני ש"אילו היה ידוע שגראס היה חבר באס־אס, הוא לא היה זוכה לכבוד הזה".

בן־חורין מציינת כי האוטוביוגרפיה עוררה דיון סוער גם מפני שהיא משלבת בין קורות חייו האישיים של גראס ובין הזיכרון הקולקטיבי של גרמניה. "הפולמוס הסוער סביב החשיפה של גראס נמשך בעיתונות הגרמנית לאורך כמה שבועות, ויוצרים, סופרים ואינטלקטואלים רבים ניסו להתמודד עם השאלות שהתעוררו: מדוע הסתיר גראס את עברו, האם ההסתרה הממושכת פוגעת בערכן של יצירותיו המוקדמות ומדוע בכלל היתה ציפייה שסופר כמוהו יהיה נקי מכל רבב". 

גראס עומד ליד פסל שיצר, המוצג בליבק, 2009צילום: אי־פי

עם פרסום האוטוביוגרפיה בעברית בהוצאת זמורה־ביתן ב–2011 העניק גראס ראיון מקיף לתום שגב, שפורסם ב"הארץ". בתשובה לשאלה מדוע שמר בסוד את דבר שירותו בוואפן אס־אס אמר גראס:  "כי התביישתי. הייתי נאצי צעיר וטיפש. אחרי המלחמה הבנתי זאת והתביישתי בכך. עד היום אני מתבייש". עוד אמר לשגב כי הוויכוח סביב חשיפת הסוד "הכאיב לי מאוד, כי התמקד בשני עמודים וחצי שבהם מסרתי על שירותי בוואפן אס־אס. בעיקר נפגעתי כשאמרו שהתנדבתי לארגון הזה. האמת היא שגויסתי, כמו אלפי נערים אחרים בני השנתון שלי. והיו גם אלפי אנשים מבוגרים יותר, אנשי חיל האוויר והצי — כולם נשלחו בשלהי המלחמה לוואפן אס־אס. בשבילי זה היה שיאו של תהליך התבגרות: כשנסעתי להתגייס — עוד לבשתי מכנסיים קצרים. בספר ניסיתי להתמודד עם העובדה שהתבגרתי אל תוך מערכת פוליטית סגורה, החל בגיל 15, כשהתנדבתי לצבא הגרמני".

גראס הסביר בראיון כי "הדבר העיקרי שניסיתי להבין — ועד היום אני שואל את עצמי — כיצד קרה שלא שאלתי שאלות: הגרמנים הוציאו להורג את הדוד פרנץ, דודן של אמי, שהיה דוור והשתתף בהגנה על משרד הדואר בדנציג. לא דיברנו על זה ולא שאלתי. בכיתה שלי היה נער שאבא שלו היה מקשיב לשידורי רדיו בריטיים ועל כן ידע הנער לספר לנו הרבה פרטים על מהלך המלחמה. יום אחד הוא נעלם. לא שאלתי לאן. והיה בחור אחד שסירב לקחת נשק בידו, מטעמי מצפון: התעללנו בו נורא. יום אחד גם הבחור הזה נעלם ולא שאלתי שאלות. זה הנושא העיקרי בספר. לא השירות הקצר שלי בוואפן אס־אס. בכלל, הסיפור המרכזי בספר הוא לא רק שלי, כי אם של גרמניה כולה. איך קרה שמדינה נאורה כמו גרמניה נתפסה לנאציזם? זה מעסיק אותי מאז 'תוף הפח'. הסיפור ממחיש גם שלעולם אין לדעת לאן יתגלגל אדם; אין ערובה שיעשה את מה שנכון לעשות ויימנע ממה שלא נכון. ואני לא הייתי מעורב בפשעי מלחמה".

לפני כשלוש שנים הצית גראס פולמוס אחר עם פרסום שירו  "מה שחייב להיאמר", המותח ביקורת חריפה על נטיותיה התוקפניות של ישראל ועל העדר הפיקוח על יכולתה הגרעינית. בשיר, שפורסם בעיתון "זידדויטשה צייטונג", כתב גראס כי לישראל  יש "כוח גרעיני המסכן את השלום העולמי השברירי". הוא האשים את גרמניה בכך שהיא מסייעת לישראל בהתחמשות הגרעינית באמצעות אספקת צוללות שהיא מחמשת בגרעין. מאז אותו שיר נהפך גראס לאישיות לא רצויה בישראל, על פי החלטת שר הפנים באותה העת, אלי ישי.

בחודש שעבר התארח גראס ביריד הספרים הבינלאומי של העיר לייפציג ושם העניק ראיון משותף ל"הארץ", קול ישראל וגלי צה"ל. בראיון הזכיר שהוא ביקר פעמים רבות בישראל אבל הדגיש שהוא רואה עצמו מחויב גם למצבם של הפלסטינים ומקווה שאפשר יהיה להשיג שלום במהרה. לדבריו, "אם אני מיודד עם מישהו, צריך להיות לי האומץ גם לקבל ממנו ביקורת. צריך להפסיק לומר על אנשים שמבקרים את ישראל באופן ענייני שהם אנטישמים". הוא הוסיף כי ישראל צריכה להודות שהיא מעצמה גרעינית כמו איראן, ועל ישראל, כמו על מדינות אחרות במזרח התיכון שיש ברשותן נשק גרעיני, להסכים לפיקוח בינלאומי.

נוסף על יצירות הפרוזה שלו, גראס כתב גם שירה ומחזות, וכן יצר ציורים, רישומים ופסלים. חלקם נתרמו על ידיו לעיר גדנסק והם מוצגים בגלריה הנושאת את שמו, שהוקמה בעיר. גם בבית גינטר גראס בעיר ליבק מוצגות יצירות ויזואליות שלו. עם ספריו הנוספים של גראס שתורגמו לעברית בהוצאת זמורה־ביתן נמנים "מיומנו של שבלול", "דג הפוט", "קריאת הקרפדה" ו"הקופסה: סיפורים מחדר החושך".

גראס נישא בפעם הראשונה ב־1954 לרקדנית השווייצית אנה מרגרטה שוורץ, שממנה התגרש ב–1978. הוא הותיר אחריו את אשתו השנייה, אוטה גרונרט, נגנית עוגב במקצועה, וכן ארבעה ילדים מנישואיו הראשונים, שני ילדים חורגים ושני ילדים ביולוגיים מאשתו השנייה ו–18 נכדים.

לפני כשנה אמר גראס לעיתון הגרמני "פסאואר נויה פרסה" כי “איני חושב שאצליח לכתוב עוד רומן". הוא הסביר זאת בכך ש“מצבי הבריאותי אינו מאפשר לי לקבל עלי פרויקטים שהעבודה עליהם תימשך חמש או שש שנים, כפי שתדרוש עבודה על רומן". עם זאת, בראיון בלייפציג בחודש שעבר סיפר הסופר כי הוא משלים את העבודה על ספר חדש, שעתיד לראות אור בסתיו הקרוב וישלב בין שירים, קטעי פרוזה וציורים פרי עטו.

השתתף בהכנת הידיעה: איתמר זהר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ