שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסופר ניר דרום מסביר מה לדולי פרטון ולמגדלי התאומים

אחרי שהאבל על מות אמו גרם לו להתבונן מחדש על חוויותיו מפיגועי 11 בספטמבר, רואה אור ספר הביכורים של ניר דרום, "הלו דורית"

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

בבוקר 11 בספטמבר 2001 התעורר ניר דרום בדירתו בברוקלין והדליק את הטלוויזיה. על המסך, במקום תחזית מזג האוויר היומית שחיכה לה, הובאו תמונות בשידור חי ממגדלי התאומים. שני המגדלים עוד עמדו איתן, אבל אחד מהם בער. ומאחר שהיה מדובר באייקון ניו־יורקי, סמל לעוצמה האמריקאית שעד אז נראתה בלתי שבירה, גם דרום לא דימיין מה הוביל לשריפה ומה עתיד לקרות. במקום זה הוא הלך להתרחץ ורץ לתחנת הרכבת התחתית.

"עמדתי על הרציף בתחנה שלי, שבו עוברות רכבות לצפון – לעבודה, או לדרום – לאזור מרכז הסחר העולמי", סיפר השבוע בבית קפה בתל אביב. "אני צלם חובב ולרגע עברה לי המחשבה אולי ללכת לצלם, לראות מה קורה שם, אבל לפני שהספקתי לחשוב על זה ממש ולהחליט, עברה הרכבת לצפון ועליתי עליה. אילו היתה מגיעה באותה רגע רכבת דרומה הייתי עולה עליה במקום. זה משהו שחשבתי עליו המון במהלך השנים, מה היה קורה אילו. לשמחתי, אשתי ואני הלכנו לעבודה, וכשהיינו בעבודה ראינו את הבניין נופל ואת השני נפגע. חווינו את כל מה שקרה אז בניו־יורק, אבל רק כשכתבתי את הספר הבנתי שאני בפוסט טראומה מהדבר הזה".

ניר דרום. הכל בגלל הרכבתצילום: ניר דרום

הספר הוא "הלו דורית", ספר הביכורים של דרום, בן 40, מעצב גרפי ומרצה לעיצוב במקצועו, נשוי לנעמי (כתבת מוסף "הארץ") ואב לשלושה ילדים. הוא מספר על דורית (במלעיל, על משקל "הלו דולי") בת ה–14, שאביה מת לפני שנולדה. בכל שנה היא נפרדת בחודשי הקיץ מאמה, השרויה בדיכאון, ונשלחת לדודתה בתל אביב. אלא שבתחילת הקיץ המתואר בספר, היא מגלה שאביה נעלם ב–11 בספטמבר ושאמה שיקרה לה והיא אינה נופשת בהודו כפי שהיא מספרת תמיד, אלא נסעה לניו־יורק. כך בשורה של מונולוגים, מפי דורית עצמה, מפי הדודה רייצ'ל, המכונה כאן אנטירייצ'ל, ומפי בובי, נער בן גילה של דורית ונייתן, בן זוגה לשעבר של רייצ'ל, נפרש מסע חיפושים אחרי האב שדורית לא הכירה ואחרי האם מוכת היגון שאיש אינו יודע מה מעשיה בניו־יורק, וגם חיפושים אחרי אהבה ומערכת יחסים שהתפספסה, ואחרי אהבת נעורים מהוססת. ברקע מנצנצת באופטימיות דמותה של דולי פרטון, זמרת הקאנטרי שדורית מעריצה. אבל מה למעצב גרפי, נערה בת 14 ודולי פרטון בניו יורק?

"המאורע שגרם לי לכתוב היה המוות של אמא שלי מסרטן לפני שלוש שנים", מספר דרום. "הייתי עצוב מאוד והתחלתי לכתוב. ראיתי שזה עושה לי טוב אז חשבתי שאמשיך. הקצבתי לעצמי שעתיים ביום, לפתוח את היום בכתיבה. אחרי ארבעה חודשים פתאום היה ספר".

"הלו דורית" שלוב בביוגרפיה של דרום ביותר מדרך אחת, למשל בשורשים ההודיים של חלק ממשפחתו, או בחיבה לפרטון ולמוזיקה שלה, שהיו פסקול לכתיבת הספר. נראה שהמעניין מכולם הוא האופן שבו האבל על מות אמו הביא אותו להתבונן לראשונה בחוויותיו מפיגועי 11 בספטמבר. כשכתב, במטרה מוצהרת "לגרום לעצמי להרגיש טוב", הובילה אותו הכתיבה על האבל האישי לכתיבה על הפיגוע. "גיליתי שזאת טראומה בשבילי, בכלל לא חשבתי בכיוון. מבחינתי זה היה אירוע שחלף, ולא השאיר עלי חותם, בטח כישראלי למוד אסונות. מרכז הסחר העולמי, מגדלי התאומים, היו מקום שביקרתי בו המון פעמים. שבוע אחרי 11 בספטמבר הלכתי לבקר שם וזה היה נורא. התיאורים שבספר היו משהו שנבע ממני בזמן שכתבתי, זיכרונות אמיתיים שלא ידעתי שאני זוכר. אשתי ואני הכרנו שתי נשים שהבעלים שלהן היו כבאים, אחד מהם לא חזר. בכל מקום היו פתקים ותיאורים של מי שנעלמו, אנדרטות מאולתרות. לא זכרתי שביקרתי בגראונד זירו שבוע אחרי הנפילה, רק תוך כדי הכתיבה".

מעניין שהאבל על אמא שלך החזיר אותך לאבל הזה.

"אלה היו הנגיעות שהיו לי במוות. היה עצוב להיות שם אבל הייתי חי וחשבתי שזה עבר לידי. כתבתי לעצמי מונולוגים על 11 בספטמבר ורק אחרי שקראתי נפל לי האסימון. מבחינתי הוצאתי והוצאתי ויום יומיים אחרי זה חזרתי אחורה וקראתי והזדעזעתי. הבנתי שאני בסוג של טראומה".

מה אתה זוכר מאותם ימים?

"כאב קולקטיבי, המוני, אבל היתה שם גם הרבה חמלה ויופי. הלכת ברחוב וכולם היו בחוץ. אנשים הציעו אחד לשני שתייה ואוכל. מתחת לגשר ברוקלין חרדים חילקו סנדוויצ'ים ולימונדה. זה היה נוגע ללב וקשה מאוד. החיים לא חזרו למסלולם הרבה זמן. יום ההולדת שלי הוא ב–12 בספטמבר וזה היה יום ההולדת הכי נורא ומדכא שהיה לי. בימים הראשונים אנשים באמת האמינו שעוד אפשר לחלץ מהבניינים את הקרובים והאהובים שלהם. בכל מקום נתלו תיאורים של האנשים שחסרים".

גרפיטי של "הלו דורית"צילום: ניר דרום

"הלו דורית" אינו ספר כבד ואבל. למעשה, הוא מלהטט על הגבול שבין ספר לבני נוער לבין ספר למבוגרים. כשהוא נשאל על קהל היעד, משיב דרום ש"כתבתי ספר שהייתי שמח לקרוא בעצמי. מעבר לכך, כל קורא שיאהב את הסיפור ישמח אותי, לא משנה מה גילו או מינו".

הוא באמת סיפור נשי במיוחד.

"נכון וחשבתי על זה הרבה. אין לי תשובה אבל נזכרתי בג'יי־קיי רולינג ששאלו אותה למה היא כתבה את הארי פוטר ולא את הארייט פוטר, והיא ענתה 'ככה הוא נולד'. אז ככה היא נולדה לי, דורית, וככה נולדה גם רייצ'ל, שהיא טיפוס שאני חושב שרוב האנשים היו שמחים שהיתה להם חברה כזאת, שמחה וקופצנית. הדבר שהיה לי חשוב בנוגע אליה, מאחר שהבת שלי בשיא תקופת הנסיכות שלה והמודלים שהיא רואה הם ממדי גוף לא הגיוניים, היה ליצור לה מודל יופי לא קונבנציונלי. בגלל זה היא חושנית ומינית ואשה שמנה".

תמונות מאזור אסון התאומיםצילום: אי־פי

חודשים לפני שיצא הספר הופיעו ברחבי תל אביב כתובות גרפיטי בוורוד, עם הכיתוב "הלו דורית" וזוג עיניים הנתונות במשקפיים במסגרת חתולית ומופיעות גם על הכריכה. דרום, שעיצב את העטיפה, מסביר שניסה לקרוץ לעטיפה האמריקאית המקורית של "גטסבי הגדול", שאהובה עליו במיוחד (ובה עיניים המופיעות בספר בפרסומת לאופטומטריסט). הוא יצר גם את הדימויים המופיעים בספר בראשי הפרקים, המעוצבים גם הם ככתובות גרפיטי המרוססות מתוך שבלונה. בעמוד פייסבוק של הספר מופיעות הנחיות כיצד לעשות גרפיטי. קוראים יוכלו לסרוק קוד QR בסוף הספר ולהאזין לרשימת השירים המוזכרים בו.

"כתיבה מעולם לא בערה בעצמותי באיזו צורה", הוא מסכם. "המטרה היתה לגרום לי להרגיש טוב, ובגלל זה הספר, שכן מתעסק בשכול ובאובדן, עוסק גם בלהרגיש קל ונחמד. מה שהדהים אותי הוא שאחרים שקראו אותו הרגישו לשמחתי אותו דבר וזה כיף גדול".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ