שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מת ההיסטוריון בעז נוימן, בן 43

אבנר שפירא
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בעז נוימן, 2014צילום: איליה מלניקוב
אבנר שפירא

ההיסטוריון ד"ר בעז נוימן מת היום (שבת) לאחר התמודדות ממושכת עם מחלת הסרטן, והוא בן 43. נוימן, שהיה מרצה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, עסק בעיקר בחקר ההיסטוריה הגרמנית המודרנית. הוא יובא למנוחות מחר ב–18:00 בבית העלמין בקיבוצו, שפיים.

נוימן נולד ב–7 ביולי 1971 בראשון לציון. הוא שירת בצה"ל כמפקד טנק בשנים 1989–1992 ועל בסיס חוויותיו משירותו הצבאי בשטחים בזמן האינתיפאדה הראשונה ובדרום לבנון של ימי "רצועת הביטחון" כתב את ספרו הראשון, הרומן האוטוביוגרפי "חייל טוב" (זמורה ביתן, 2001).

עבודת הדוקטור שלו בהיסטוריה, בהנחיית פרופ' שולמית וולקוב, עסקה ב"ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה" ועובדה בהמשך לספר באותו שם (הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2002), שזכה בפרס בהט לספר עיון מקורי. בספר זה ביקש נוימן לתאר את הנאציזם כראיית עולם שכוננה שני עולמות נפרדים — האחד לגרמני הארי והשני ליהודי. לטענתו, כל אחד מעולמות אלה התבטא כמרחב שבו נוצרו גוף ושפה ייחודיים.

ב–2007 פירסם נוימן שני ספרים — האחד, "נאציזם" (הוצאת משרד הביטחון), התבסס על קורס שהעביר בתוכנית "האוניברסיטה המשודרת" בגלי צה"ל ובו ניתח את הגישות ההיסטוריות הרבות בחקר הנאציזם; השני, "להיות ברפובליקת ויימאר" (עם עובד), ביקש להציג גישה חדשה להיסטוריה של הרפובליקה הגרמנית, שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה ונמשכה עד עליית הנאצים לשלטון ב–1933. נוימן ניסה להימנע מהתפישה הרווחת, המבקשת למצוא ברפובליקת ויימאר את שורשי הנאציזם ומותחת קו ישר בין הרפובליקה החלשה לבין המשטר שקם אחריה; משום כך הוא התמקד בספרו בתרבות פופולרית ובחיי היום־יום של הגרמנים בני התקופה ושפך אור על תחומים כמו תרבות הפרסום והתעמולה, פסיכואנליזה, רדיו, קולנוע, אופנה, קוסמטיקה, ספורט עממי ועליית מעמד הצווארון הלבן.

בעז נוימן מחוץ לביתו בקיבוץ שפיים, 2009צילום: תומר אפלבאום

"העמדה שלי היא עמדה לא שיפוטית", הסביר נוימן בראיון שערכתי עמו למוסף "ספרים" של "הארץ" ב–2007. "כעמדה מתודולוגית, כשאני כותב על הוויימארים או על הנאצים, אני לא נותן להם ציונים. אני לא מאשים ובטח שלא סולח, ולא מנסה להציע דיאגנוזה, לומר אם הם 'נורמליים', 'לא נורמליים', 'טובים', 'רעים' וכדומה. במקום זאת אני מבקש להבין, כלומר, לקבל את הערכים והמושגים ומעל לכל את השפה של בני התקופה, כדי לשחזר ככל שניתן את העולם שלהם כפי שהם עצמם הבינו וראו אותו. חשוב לי להדגיש שהבנה אינה סימפתיה או אמפתיה, אלא גישה מתודולוגית שמשעה את השיפוט המוסרי ומבקשת לחמוק מהניסיון ללמוד לקח מההיסטוריה".

ספר יוצא דופן במכלול עבודתו של נוימן הוא "תשוקת החלוצים" (עם עובד, 2009), שבו הוא עבר מחקר ההיסטוריה הגרמנית לחקר ההיסטוריה הציונית וביקש לכתוב "היסטוריה אקזיסטנציאלית של הציונות", כדבריו. הוא בחן את התשוקה לארץ ישראל כפי שהתבטאה אצל חלוצי העלייה השנייה והשלישית והציג אותה ככוח המניע של הפרויקט הציוני. המבקר עמרי הרצוג כתב ב"הארץ": "מעלתו המרכזית של הספר, לבד מרוחב היריעה שלו, ידענותו והרלוונטיות שלו להבנת הלאומיות הישראלית, היא התשוקה שמפעילה את כתיבתו: נוימן יצא למסע בעקבות החלוצים בהתפעמות ובחריפות אינטלקטואלית שהיא רוויית יצר, שוקקת ומשתוקקת. בהתאמה מושלמת בין תוכן וצורה, היצירה העיונית הזאת נהפכה ליצירה בעלת מאפיינים פרוזאיים; היא עוסקת בתשוקה, נכתבה בתשוקה — וגם נקראת כך".

בשנה שעברה ראה אור ספרו האחרון של נוימן, "להיות בעולם: עולמות גרמניים במפנה המאה ה–20" (עם עובד). בספר זה הוא טען כי היסטוריונים רבים התעלמו מהתופעה המכוננת של ההיסטוריה — הזמן. בהשראת הגותם של הפילוסופים הגרמנים מרטין היידגר וולטר בנימין הוא ביקש לבחון את הזמן תוך התמקדות בחיי היום־יום בגרמניה בימי הרייך השני, מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימאר.

בראיון ליובל אביבי, שפורסם באוגוסט אשתקד במוסף "הארץ", קשר נוימן בין הרעיונות שפיתח בספר לבין התמודדותו עם הסרטן, שבו לקה לראשונה כשהיה בן 21 ושתקף אותו שוב לפני כארבע שנים. "עד שהיה לי סרטן כל הזמן רצתי אל העתיד והיה לי ברור מה המסלול שלי", אמר. "ברגע שקורה הסרטן מתרחשת קטסטרופה, מושג חשוב בתפישות הפנומנולוגיות האלה (שבהן הוא דן בספרו, א"ש). הכל קורס. השם שלך, ההסתמכות על ההורים שלך, על המשפחה, על זה שתחיה — אין. הכל נעצר (...) אין גוף יותר, לקחו ממני את הכל. אז חיפשתי מהו האירוע ההיסטורי הקונקרטי שישאיר את העתיד פתוח. אני לא בטוח ב–100%, אבל הרעיון שהאירוע הזה הוא ההשתהות התחבר למצב שלי. הכל נעצר. הזמן נעצר. אני כבר כמעט לא מסתכל על שעונים מאז שחליתי. זה לא רלוונטי. גם לוח שנה כבר לא רלוונטי. הכל קרס ואתה מושהה ומשתהה, שוהה".

לצד עבודתו המקצועית כהיסטוריון ייחד נוימן זמן ומאמץ מרובים לפעילות במסגרות לא אקדמיות. בקורסים בתוכנית "האוניברסיטה המשודרת", בהרצאות מחוץ לכותלי האוניברסיטה, בביקורות ספרים ובמאמרים בעיתונים, וכן בראיונות רבים לתקשורת — בכל אלה הוא ניסה להנגיש את הידע האקדמי לציבור הרחב, ועשה זאת תמיד בלהט, בחיוניות ומתוך תחושת שליחות.

נוימן, שאביו מת מסרטן כשהוא היה בן חמש, הותיר אחריו אשה, זהר בר קמה, שלושה ילדים, אם ואח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ