שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היטלר וסטאלין דינוזאורים אימתניים - מלחמת העולם השנייה בעיני מחברת "בילבי"

במשך המלחמה כתבה סופרת הילדים השוודית אסטריד לינדגרן יומן שתפח ל-17 כרכים. כעת הם רואים אור לראשונה, בספר חדש, ומגלים כי השוודים כנראה ידעו על מחנות הריכוז

רות שפירא
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסטריד לינדגרן
רות שפירא

"זהו יום הניצחון! המלחמה הסתיימה! המלחמה הסתיימה! המלחמה הסתיימה!" — כתבה אסטריד לינדגרֶן ב–7 במאי 1945 ביומנה. לינדגרן (1907–2002), האמא של בילבי בת גרב, אמיל מלֶנֶבֶּרגָה, האחים לב ארי, רוֹניָה בת השודד, קרלסון על הגג ועוד ילדים־גיבורים רבים וטובים שהפכו אותה לאחת הנשים השוודית המוכרות ביותר בעולם, כתבה יומן במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה, עוד בטרם התפרסמה כסופרת (הכרך הראשון בסדרת בילבי פורסם ב–1945).

בימים אלה, במלאות 70 שנה לסיום המלחמה, רואה אור בשוודיה הספר "יומני מלחמה 1939–1945" שכתבה, ומעורר שם עניין עצום בתקשורת. היומון "דאגֶנס ניהֶטֶר" למשל, הקדיש בתחילת החודש שישה עמודים לנושא. בספר, שרואה אור בהוצאה סָליקוֹן, שבבעלות החברה המשפחתית החולשת על הזכויות של כל כתבי לינדגרן, נאספו היומנים שכתבה באדיקות במשך כל שנות המלחמה.

ב–1 בספטמבר 1939 פתחה לינדגרן, אז בת 32, את "יומן המלחמה" שלה בתיאור האופן שבו ישבה יום קודם לכן עם חברה בפארק בלב סטוקהולם והשמיצה "ברוח טובה" את היטלר, שעה שהילדים שיחקו סביבן. שתי האמהות הצעירות היו תמימות דעים שלא תפרוץ מלחמה. אבל הנה, המלחמה הגיעה. היא הספיקה לאגור קקאו, חמאה וסבון כביסה. "שאלוהים יעזור לפּלָנֶטָה המסכנה שלנו, המוכה טירוף", ציינה ביומן.

אסטריד לינדגרֶן. כתבה יומן במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה

המלחמה התארכה והיומנים הצטברו לכדי 17 כרכים; במשך כל שנות המלחמה גזרה לינדגרן קטעי עיתונות, פרשנויות ומפות, אותם הדביקה ביומן, בתוספת ההערות והתגובות שלה להתרחשויות. ולצד כל אלה, הופיעו רשימות על חיי היום־יום שלה ושל משפחתה: בעלה סטוּרֶה ושני ילדיה, לרס, שאותו ילדה בגיל צעיר מחוץ לנישואין וקרין, הבת המשותפת.

אחרי תקופה בה עבדה כפקידה במשרד עורכי דין, התחילה לינדגרן לעבוד ב–1940, ביחד עם חברתה הטובה אן־מרי פְריס (עליה, נטען, ביססה את דמותה של מָדיקֶן, שעמדה במרכז סדרת ספרים), בצנזורה השוודית, והעבודה הזאת סיפקה לה תובנה עמוקה לדרך בה אנשים חווים את המלחמה, הן בשוודיה, שהתמזל מזלה והמלחמה נחסכה ממנה, והן בארצות תחת הכיבוש הנאצי, שהרי גם משם הגיעו מכתבים. המידע הזה היה אמנם חשאי ומסווג, אבל למרות האיסור, היא השתמשה בו ביומניה, בעיקר בעדויות מפי אזרחים שנפגעו על ידי המלחמה, בהם גם יהודים.

לא מכבר התחוללה בשוודיה סערה סביב הטענה של הסופר יאן גִיוּ, כאילו שוודיה לא ידעה דבר על מחנות הריכוז עד שאלה שוחררו על ידי בעלות הברית; רבים התקוממו נגד דבריו, ועתה יש ביומן של לינדגרן כדי לספק הוכחה לכך שההיפך הוא הנכון, כי כבר בסתיו 1940 צצים ברישומיה שמות של מחנות ריכוז גרמניים. "אני לעולם לא אוכל להאמין במשטר שהקים את מחנות הריכוז באוֹרָנייֶנבּוּרג ובבוכנוואלד", היא כותבת, "ושאִפשר ותמך בפוגרומים של סתיו 1938, ודן נערה נורווגית לשנת מאסר משום שקרעה לגזרים תמונה של הפיהרר". לינדגרן כותבת על גירוש יהודי נורווגיה ועל האיום בגירוש המרחף על ראשי יהודי דנמרק למחנות, ועל העברתם בסירות לדרום שוודיה.

בהזדמנויות רבות היא מהרהרת בגורל יהודי יבשת אירופה וניזונה מפרסומים של היסטוריונים. ב–1941 היא גוזרת ומדביקה ביומנה מאמר מעיתון על הגטאות שהגרמנים הקימו בפולין. בחג המולד 1943 היא מדביקה ביומן כתבה מפרי עטו של ההיסטוריון השוודי־יהודי הוגו ולנטין, שמציין כי מדובר לא בגירוש אלא בהשמדה, בטבח שיטתי של גברים, נשים וילדים יהודים.

"חבל שאף אחד לא יורה בהיטלר", מתוך יומני המלחמהצילום: Andrea Davis kronlund, Kungliga

"חבל שאף אחד לא יורה בהיטלר", היא נאנחת כשהמלחמה בת חודש ימים בלבד. אבל אחרי שברית המועצות תוקפת את פינלנד (בסוף נובמבר 1939) נדמה כי הסובייטים מצטיירים בעיניה כאיום אף גדול מהיטלר. ברישום מיוני 1940 היא כותבת ש"עוד מעט כבר לא נעז לייחל למפלה של גרמניה", בגלל הרוסים, וכי "גרמניה מוחלשת עלולה להתברר לנו פה בצָפון כדבר אחד בלבד — שנקבל את הרוסים על הראש". לינדגרן אמנם מצטיירת כאנטי־נאצית מושבעת, אבל ניכר כי השנאה לסטלין עולה על זו להיטלר.

האימה מהרוסים עוברת כמו חוט השני ביומניה: היא משווה את הנאציונל־סוציאליזם ואת הבולשביזם ל"שני דינוזאורים אימתניים הנאבקים זה בזה". כעבור 30 שנה, לפי אחת הסברות הרווחות, היא השתמשה בדימוי הזה לתיאור הקרב הסופי במלחמת הגוג ומגוג של כוחות הרשע בספרה "האחים לב ארי".

מלחמת העולם התרחשה מחוץ לשוודיה הניטראלית ושגרת היום־יום של לינדגרן כמעט שאינה מופרת ברמה האישית, למעט צעדי צנע מסוימים, קיצוב, מחסור במוצרי יסוד ואגירה.

היא מדווחת על הבית והעבודה, על המחלות של בתה קרין המדאיגות אותה, כמו גם הישגיו המאכזבים של בנה לרס בבית הספר; ובמקביל, מדווחת על האירועים הגדולים והדרמטיים בזירה הבינלאומית: מלחמת החורף בפינלנד, סטלינגרד, פרל הרבור, הפלישה לנורמנדי, כניעתה הקרובה של גרמניה. "ריח של דם מגיע מכיוון גרמניה" היא כותבת, "אווירה נוראית של כליון".

בשנים המדוברות אסטריד לינדגרן עדיין לא הייתה "סופרת", במובן של ספר מפרי עטה שראה אור, אבל לדברי המבקרים — החוסן האינטלקטואלי, הסקרנות, השנינות והביקורתיות ניכרים כבר בכתיבת היומנים. עד יומה האחרון לא נרתעה מנושאים קשים ולא ויתרה על ערכיה. כל חייה התנגדה בגלוי לסמכות, עמדה על דעותיה ודגלה בזכויות אדם ובחופש הביטוי.

אסטריד לינדגרן (במרכז) וחברותיה אן־מרי פריס ובירגיט סקוגמן ב–1945. כתבה גם על שגרת היום־יום

ב–1945, "נולדה" בילבי, אז ראה אור הספר הראשון בסדרה על הילדה הג'ינג'ית האלמותית, עם הנמשים, הסוס והקוף, הבית המבולגן והמרד בכל מוסכמה אפשרית. אחת המבקרות בשוודיה כתבה בעקבות פרסום היומנים, כי לאורם בילבי מצטיירת כילדת מלחמה אמיתית, שבדומה למאות אלפי ילדים אחרים נאלצה לבנות את עצמה ואת חייה מהריסות. שהרי עולם המבוגרים בגד בהם.

לרגל פרסום היומנים — שאת ההקדמה להם כתבה הסופרת שֶרסטין אֶקמָן שהכירה את לינדגרן אישית, ואת אחרית הדבר כתבה קרין נימָן בתה של לינדגרן — תיפתח בסוף השבוע תערוכה גדולה "כל העולם עולה באש", ציטוט מהיומן, במרכז אסטריד לינדגרן שנחנך ב–2007 בכפר וימֶרבי, ליד החווה שבה נולדה, בחבל סמוֹלָנד.

הכותבת היא סופרת ומתרגמת משוודית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ