שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לרוני פלומן נמאס להיות האשה היחידה בחדר הישיבות. אז היא התפטרה וכתבה על זה ספר

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הסופרת רוני פלומן
רוני פלומן
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

"כל מה שעושה נשים לנחשקות קשור בשאלות של כניעה ו'לזרום', ובשוק העבודה זה בעייתי. זה קונפליקט לא פתור", אומרת רוני פלומן, בשיחה על ספרה החדש "חשפן", כשהיא נשאלת על הנטייה לייחס לנשים שהתקדמו בעבודה שימוש במין.

אבל כשמדובר בגבר, העניין הזה לא נספר.

"ברור שלא, והוא גם לא שואל את עצמו אם הוא נראה סקסי לבוס שלו", היא מחייכת. "אני חושבת שנשים מפנימות את המבט על עצמן ומיישמות אותו בעצמן. אולי משום כך, כשהגיבורה שירי רואה את החשפן היא מזדעזעת. היא לא חווה ברגע הזה את מה שהיא מדמיינת שגבר היה חווה למראה חשפנית — אלא מזהה בחשפן את עצמה, כמין ייצוג מיני של נשים ומצבן".

מאז שהיא זוכרת את עצמה רוני פלומן רצתה להיות גבר, או לפחות להיות כמו גבר. היא תמיד רצתה לכתוב, זה כן, אבל בעיקר היה לה מה שהיא מכנה "דחף פמיניסטי חזק", כלומר ידיעה פנימית ברורה ששום גבר לא יפרנס אותה והיא לעולם לא תהיה תלויה בבעל. ההחלטה הזאת התבטאה בין השאר במסלול לימודים וקריירה מזהיר: רגע אחרי שסיימה את שירותה הצבאי כבר למדה מינהל עסקים ומשפטים. בגיל 25, עוד לפני שהיה לה רישיון נהיגה, היה לה רישיון לעריכת דין.

כמה שנים אחר כך, אחרי שטופחה כמטאור במשרד עורכי דין, היא נסעה ללמוד בבית הספר אינסיאד בצרפת — אחד מחמשת בתי הספר למינהל עסקים הטובים בעולם. במוסד הממוקם ביער פונטנבלו, 70 ק"מ מפאריז, למדו לצדה 120 תלמידים, כ–30 אחוז מהם נשים, ו"לקח זמן עד שמצאנו אחת את השנייה".

הרצון להיות כמו גבר בא לידי ביטוי גם בנובלה "חשפן", הנועלת את ספרה של פלומן שזה שמו, שהופיע לפני כחודשיים בהוצאת עולם חדש. זירת ההתרחשות המרכזית בספר היא העבודה והקריירה, הדינמיקה האנושית ויחסי העבודה במשרד. הנובלה הראשונה, "אוזניים", מספרת על יוסי הראל שהיגר מהארץ לקליפורניה והחברה שלו בעמק הסיליקון עומדת בפני פירוק. ב"כפרייה", הנובלה השנייה, מתוארים היחסים בין ישראלים למהגרות עבודה, דרך סיפור משפחתי על קשישה, על המטפלת הפיליפינית שלה ועל בן־הזוג הישראלי שלה.

הסופרת רוני פלומן במרפסת בית, עם חתול שחור לבן
פלומן. בביזנס את נאלצת לשאול את עצמך שאלות איומותצילום: תומר אפלבאום

"חשפן", הנובלה האחרונה, מתארת מציאות מנקודת מבט נדירה יחסית: היא מספרת על שירי, עורכת דין צעירה במשרד גברי שמתמודדת עם הפער בין דחף חזק להצליח ובין הציפיות המסורתיות ממנה כאשה, בין אסירות התודה של בת־טיפוחים לבין כעס שנובע מהתלות המוחלטת בגברים שיפתחו לה את הדלת. בתווך מצויות חברותיה שנישאות ונהפכות לאמהות, וישנה מסיבת רווקות שאליה הוזמן חשפן, הסמל להפנמת הקודים האדנותיים־נשיים, ומה שהוא מעורר בחבורת הנשים המצליחות שהזמינו אותו.

זירת התגוששות

זהו ספרה הפרוזה הראשון — אחרי שני ספרי עיון — של פלומן, בת 45, נשואה לבני ואם לשלושה בנים המתגוררת במושב בשרון, שבין שאר עיסוקיה היא גם חברת מועצה במועצה המקומית. היא נולדה בירושלים להורים ששניהם פרופסורים לרפואה, ואחר כך גדלה בארצות הברית, הרצליה, גבעתיים ותל אביב. בצבא היתה מאבחנת פסיכוטכנית, ואחרי לימודי המשפטים נכנסה למסלול קריירה מסחרר.

באמצע לימודיה לתואר השני התראיינה למשרה בקרן הון סיכון, שבה שאל אותה המראיין בגסות מתי יהיו לה ילדים. ו"פתאום", היא מספרת, "חשבתי שאני לא רוצה לעבוד בארץ, להיות יענו חכמה כי אני חרשנית. פתאום הסתכלתי אחורה בזעם. עולם העבודה התייחס אלי יפה, הייתי אשה צעירה, הקפדתי להתלבש צמוד והייתי מאוד שאפתנית. אבל לא הייתי מוכנה שישאלו אותי את זה. חשבתי שבאמריקה יהיה לי יותר טוב וזה היה נכון. באמריקה קידמו אותי יום לפני שילדתי את הבן הבכור שלי".

פלומן ובעלה עברו לקליפורניה שם החלה לעבוד בהיי-טק, בסטארט־אפ ששמו "נטרו", שהיה שייך לאראל מרגלית. היא החלה לעבוד בתחום השיווק, שבו לא הבינה לדבריה דבר, והצליחה. אחר כך עבדה בסטארט־אפ אחר, אבל בגיל 34 חשה עייפות וחוסר תוחלת. "כנראה עברתי משבר גיל 40", היא אומרת בחיוך, "חשבתי שאני רוצה לעשות אקזיט כדי לשבת בבית ולהיות סופרת. חברה שלי סיפרה שאבא שלה יצא לפנסיה וכשהוא התפנה סוף סוף לכתוב את הספר שעליו פינטז כל החיים, הוא ישב וישב ולא יצא לו כלום. יום אחד התמקחתי עם המנכ"ל על משהו ועוד לפני שהוא ענה החלטתי שאני עוזבת. זה היה דבילי, לא כתבתי, היו לי ילדים קטנים, גרנו בקליפורניה ואפילו לא היתה לי מקלדת בעברית, והיתה קריירה רצינית שזרקתי לפח".

ההימור של פלומן התברר כמוצלח. בשנת 2006 חזרה עם משפחתה ארצה ומאז היא מתפרנסת כיועצת בכירה בתחום השיווק לחברות היי-טק. בין לבין פירסמה שני ספרים: "ארעיים וקבועים", על ישראלים בהיי-טק בסן פרנסיסקו, ו"כוונות טובות", על ערבים ישראלים בהיי-טק. הבחירה למקם את ספר הפרוזה הראשון שלה בעולם העבודה מובנת אם כן מתוך חייה.

"לא ישבתי ואמרתי שאכתוב על עבודה, אבל עולם העבודה הוא המקום שבו הרבה מהדרמה שלנו קורית", היא מסבירה. "אם החיים הם קנאה ומעמד, כוח וכסף, המון מהדרמה הזאת מתרחשת בעבודה. הרבה מהפתעות החיים קורות שם ואתה גם נחשף לאנשים שלא היית נחשף אליהם ופוגש סיטואציות אנושיות שלא היית פוגש. זה בוודאי כך כשאתה עורך דין צעיר הנחשף לחדרי המיטות של החברות המסחריות שאתה מייצג. כשאתה אדם צעיר שמייצג אינטרסים של איזו חברה אתה רואה המון דברים. שירי, הגיבורה, רואה את כל האנשים האלה בזירת התגוששות. העולם היום מוגדר על ידי מעמד וכסף וזאת הזירה שבה זה קורה, וזה מעניין".

ובמיוחד מעניין המעמד הלא לגמרי ברור של נשים במועדוני הכוח האלה.

"מסובך להיות אשה במקום עבודה תחרותי. כאשה עם פריבילגיות אני לא אמורה להגיד את זה, כחברת מועצה אני האשה היחידה, למשל".

עטיפת הספר "חשפן"
עטיפת הספר

ועל אחת כמה וכמה בחברות מסחריות גדולות.

"כשהפסקתי לעבוד בגיל 34, מעשה בלתי אחראי, אשה מבוגרת שריאיינתי לספר הראשון אמרה לי שזה לא משבר גיל ה–40 כמו שאני חושבת, אלא 'נמאס לך להיות האשה היחידה בחדר'. אולי היא צדקה".

למה זה מקום מסובך?

"בביזנס, ביזנס אמיתי, יש שאלה של כריזמה ושל כוח וטסטוסטרון. לנשים יש פחות כוח טסטוסטרוני. אני לא רוצה שנשים צעירות תקראנה ותחלטנה שהן לא רוצות, אבל את צריכה להתנהל תוך כדי שאת שואלת את עצמך איך תהיי אימא או אשה. תוך כדי שאת שואלת שאלות איומות שאני מצטערת ששאלתי את עצמי — האם אני נראית נשית? האם אני קשה מדי? כועסת מדי ומכשפה? את מפנימה סטריאוטיפים על נשיות. אלי היו טובים מאוד, לא עשו לי או לקחו לי. ויש נשים שיש להן פחות קונפליקט על זה. אני מצרה שאני לא טובה כמותן".

שורה של סיטואציות לכאורה קטנות ויום־יומיות מתוארות בספר מנקודת מבטה של שירי: מה התגובה הנכונה מול הערה בוטה? האם להיות חלק מהחבר'ה, "לזרום", או להחמיץ פנים? איך זה שסביב כל הנשים הבכירות והמצליחות מזמזמות שמועות על מעבר דרך מיטתו של המנכ"ל או יו"ר הדירקטוריון? ולמה הן תמיד מתוארות כחמוצות ורעות כל כך? פלומן, שמתארת בחיוניות רבה את הסיטואציות הללו, מודה שחוותה אותן בעצמה ונראה שהיא עדיין חצויה בין העובדה שהיא עצמה טופחה וזכתה ליחס נפלא, לבין היכולת ללבחון במבט ביקורתי את המצבים הבעייתיים האלה.

התחושה שעולה מ"חשפן" היא של קרקע לא בטוחה, מקום לא כבוש של נשים במוקדי כוח, מצב שאף אחת לא בדיוק יודעת איך להתנהג בו.

פלומן מהנהנת: "אמא שלי היא פרופ' לרפואה והיא כאילו פורצת דרך, היא כבר אשה משוחררת. אבל הדרך לא נפרצה מאוד מזמן. יש עדיין בעולם שנאת נשים, להיות אשה זו עדיין אפשרות פחות מוצלחת בעיני רבים, ואפליה בשכר היא משהו שאי אפשר להתווכח עליו, זה קיים. מצד שני, יש מספיק נשים שהצליחו, לכן אנחנו בתקופה של אי בהירות. נשים בעבודה היום זה מקום מסובך להפליא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ