בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת אהרן מגד - "המרכז המדויק של הספרות העברית"

בגיל 95 מת הסופר והמחזאי אהרן מגד, מחברם של יותר מ–30 רומנים וקובצי סיפורים, בהם "החי על המת", "חדווה ואני" שהפך לסדרה הראשונה בטלוויזיה, והמחזה "איי לייק מייק", חתן פרס ישראל והמייסד והעורך האגדי של המוסף הספרותי "משא". חיים באר: "הוא היה הלחם והחמאה של הספרות"

37תגובות
אהרן מגד
ניר כפרי

הסופר והמחזאי אהרן מגד מת הבוקר (רביעי) והוא בן 95. מגד נולד בפולין בשנת 1920 ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן שש. הוא גדל ברעננה, שהיתה אז מושבה קטנה של כמה עשרות משפחות, כפי שסיפר בראיון לנרי לבנה ב"הארץ", כשמלאו לו 80 שנה: "אבא שלי, שהיה בוגר גימנסיה תרבות, היה המורה הראשון ברעננה. אמא שלי, שבחוצלארץ היתה גננת, ידעה עברית מצוין והיא טיפלה במשק. היא היתה גדוד מגיני השפה העברית של רעננה. היא לא הרשתה לאף אחד לדבר יידיש והיו לה מלים עבריות מיוחדות והיא היתה עושה לנו בושות. היא היתה מתעקשת לומר 'מלפפונות' כי במסכת 'גיטין' כך נכתב (...) הילדות שלי ברעננה היא חוויית התשתית שהולכת איתי לכל מקום. זאת ילדות בטבע, במושבה קטנה עם יחסים משפחתיים עם המורים, היציאה לחורשות בכל שבת, היחסים הטובים בין חילוניים לדתיים (...) אני זוכר שבכל רעננה היו דתיים והיו לא דתיים אבל לא היו מריבות. לשכן הדתי לא היה איכפת שאני רוכב על חמור בשבת. אבא שלי, שלא היה דתי, היה הולך לבית הכנסת בחגים ובשבת אחר הצהריים היה מלמד אותי ואת אחי מתי פרק בתלמוד, בדיוק בזמן שכל האחרים שיחקו בכדורגל. בהתחלה דמעות היו זולגות מעיני, רציתי לשחק והשתעממתי אבל במשך הזמן התחלתי לאהוב מאוד את התלמוד".

חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין, שפירסמה את הביוגרפיה של מגד בשנת 2011, אומרת כי הוא גדל בבית נדיב ותומך. "בדקתי בביוגרפיה איך צומח סופר על רקע ארץ ישראל העובדת. זו היתה משפחה ציונית, עברית, משכילה, שמסורת וחילוניות דרו בה בכפיפה אחת. חיים פשוטים וצנועים בצריף. מכאן גם אולי הסובלנות. ההסתכלות שלו על בית ההורים היא מתוך חסד ואהבה, הוא לא כתב מתוך פצע".

בתיכון למד מגד בגימנסיה הרצליה ובשנת 1938 הצטרף למקימי קיבוץ שדות ים שאז שכן זמנית ליד קרית מוצקין. כחבר קיבוץ עבד בנמל חיפה בתור סבל, ובלילות החל לכתוב סיפורים. הסיפור הראשון שפרסם, "מטען של שוורים", עסק בהווי הנמל שבו עבדו יחד יהודים וערבים תחת נציגי המנדט הבריטי. בשנת 1940 עבר הקיבוץ להתיישבות קבע ליד קיסריה ואז הכיר מגד את הצנחנית חנה סנש, שאת סיפור מותה הפך אחרי שנים למחזה שהוצג בהבימה. 

בזמן ששימש כמדריך בתנועת הנוער "מחנות עולים" הכיר את הסופרת אידה צורית, שהיתה אז אחת מחניכותיו. כשהיתה בת 18, בשנת 1946, הם נישאו ונסעו יחד לשליחות בארה"ב מטעם תנועת "החלוץ הצעיר". בנם הבכור, הסופר אייל מגד, נולד ב–1948 במהלך השליחות. במלחמת העצמאות שחזרו לישראל ומגד התגייס לצה"ל. אחרי המלחמה חזר הזוג לקיבוץ — אבל די מהר עברו לתל אביב. בקיבוץ לקחו את זה קשה במיוחד. "אידה היתה מאוד אינדיבידואליסטית ובת תל אביב אז לא כל כך התאים לה לחיות בקיבוץ", סיפר באותו ראיון ל"הארץ", "ובשנת 50' עזבנו. אז עזיבת הקיבוץ נחשבה לבגידה. יום אחרי שעזבנו באתי ל'כסית' וישבו שם משה שמיר ואלתרמן. בשעה מאוחרת פתאום מגיע טלפון לכסית והמלצרית אומרת שמבקשים את שמיר ממערכת 'על המשמר' והם אומרים לו 'שמעת? אהרון מגד מת'. הוא אומר 'מה פתאום? הוא יושב פה איתי'. אז הם מספרים לו שהגיעה אליהם מודעה לפרסום ובה כתוב שחברי שדות ים אבלים על אהרון מגד שאיננו".

מייסד את "משא"

מגד עצמו העיד כי ימי המדינה הראשונים, עם המעבר מחברה חלוצית אידיאליסטית־רומנטית לחברה ממוסדת עם עולים ממדינות שונות, בהם ניצולי שואה ופליטים ממדינות ערב, היו שלב טראומטי ש"טבע את חותמו על יצירותיי הראשונות, ובייחוד על הרומן הסאטירי 'חדוה ואני' ועל הרומנים 'החי על המת' ו'מקרה הכסיל'".

ספרו הראשון, "רוח ימים", ראה אור בשנת 1950 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. באותה שנה ייסד יחד עם קבוצת סופרים את "משא", דו־שבועון שנהפך לבמה המרכזית של הספרות הצעירה באותם ימים, וערך אותו יחד עם המשורר ט. כרמי. בעיתון ראו אור לראשונה יצירות של עמליה כהנא כרמון, א"ב יהושע, יהושע קנז ואחרים. מגד ערך את "משא" בשלוש השנים בהן התקיים כעיתון עצמאי, וערך אותו לאחר מיזוגו עם "למרחב" ווגם בשנות השבעים, לאחר ש"למרחב" התאחד עם העיתון "דבר" ו"משא" נהפך למוסף הספרותי שלו. 

הסופר חיים באר, שהכיר את מגד כשהיה סופר צעיר שיצירותיו פורסמו ב"משא", אומר כי הוא היה עורך נדיב ופתוח. "הוא נתן לקולות רבים להישמע, גם אם הוא לא תמיד היה בעדם. הוא הזמין אותי להשתתף ב'משא' אחרי שקרא משהו שלי. הוא לא היה פטרון מעיק אלא ליברל אמיתי. בדעותיו אני חושב שהוא לא היה מה שקוראים היום שמאלני. גם לא איש ימין — אלא איש אחדות העבודה, הקיבוץ המאוחד. אבל אף אחד לא הרגיש, לא היתה שום אינדוקטרינציה". 

הטקסט המרגש ביותר של מגד בעיני באר הוא הסיפור הקצר "איש יהודי", ובו מספר מגד על אביו, משה דוד גרינברג, שראשי התיבות של שמו הפכו לשם המשפחה העברי של הסופר. "הוא מתאר שם את אישיותו של אבא שלו, משכיל עברי שחי בהרמוניה חיים של חלוץ, סוציאליסט ויהודי. זה טקסט קצר ואני חושב שהוא אחד היפים בספרות העברית, טקסט שהגיע לשיא. הוא היה אחד הסופרים הכי פוריים שהיו לנו, ולפעמים קשה לשרטט את הדיוקן שלו בהתאם לספריו, והסיפור הזה נותן דיוקן מאוד יפה. הסיפור הזה משמעותי במיוחד היום, כי מגד מת בערב פורים והביטוי 'איש יהודי' בא ממגילת אסתר, מהתיאור של מרדכי. מגד מת במקום שממנו צומח הטקסט הכי יפה שלו". 

באר מזכיר כי הספר שהביא לפרסומו הרב ביותר של מגד היה "החי על המת", שהפך לרב־מכר ונטען כי עסק בדמותו של יצחק שדה. "מגד הוא הלחם והחמאה של הספרות העברית", מסכם באר, "סופר מאוזן, מאוד מיומן. ספרות צריכה כאלה. הוא מלב הבית, מקורות הבית. יש סופרים שאת אומרת שהם יוצאי דופן. הוא לא יוצא דופן, אלא סופר שנמצא במרכז המדויק, הנכון. כדי שליוצאי דופן יהיה מקום, צריך שיהיה גם מרכז". בשנת 1968 מונה מגד לנספח התרבות בשגרירות ישראל בלונדון, ומשנת 1979 שימש כחבר באקדמיה ללשון עברית.

להצליף בשמאל ובימין

מגד פירסם יותר מ-30 ספרי סיפורת, בהם "החי על המת" (1965), "מחברות אביתר" (1973), "עשהאל" (1979), "מסע באב" (1980), "פויגלמן" (1987), "דודאים מן הארץ הקדושה" (1998), "עשרת הימים הנוראים" (2010) ו"קברות התאווה" (2013). הוא פרסם גם כמה ספרי עיון וספרי ילדים, ומחזות שהועלו בתיאטרון הבימה, בהם "בראשית", "איי לייק מייק", "בדרך לאילת" ו"העונה הבוערת". בשנת 1971 הופקה הסדרה העלילתית הראשונה של הטלוויזיה הישראלית, "חדווה ושלומיק", שהיתה מבוססת על הרומן השני שלו, "חדווה ואני", משנת 1954.

מגד נחשב לאחד מסופרי דור תש"ח — מי שתיארו את המדינה בימיה הראשונים — לצד ס' יזהר, חנוך ברטוב, משה שמיר ואחרים. בראיון ב"הארץ" לניר ברעם בשנת 2006 אמר מגד על הקבוצה הזאת: "כל אחד מאתנו היה שונה מחברו באישיותו, וממילא גם בסגנון, בתכנים וכו'. המשותף בינינו היה הרקע הביוגרפי: כולנו התחנכנו בתנועות נוער חלוציות, רובנו חיינו שנים בקיבוצים וזה השפיע על ראיית העולם שלנו. לא היתה לנו 'אידיאולוגיה ספרותית' משותפת וגם לא מרדנות כלפי הדור שקדם לנו. קיבלנו את עגנון ואת הזז, אם כי לא היינו צאצאים ישירים שלהם. המלחמות הספרותיות לא עניינו אותנו (...). לעומת זאת, בהחלט היתה לנו תחושת אחריות משותפת כלפי הארץ הזאת. ראינו את עצמנו אחראים לכל אשר קורה כאן. התקוממנו על היפוך הערכים שחל במעבר מחברה חלוצית עם אידיאלים שוויוניים לחברה ביורוקרטית. כך הגבנו, גם כסופרים, על תופעות כמו השילומים מגרמניה, פירוק הפלמ"ח, שביתת הימאים ועוד. נפשית ואידיאית האמנו שאנחנו נושאים באחריות גדולה".

גם פרופ' גוברין, שהגדירה את מגד "מגדולי הסופרים העבריים", מציינת את "החי על המת" כאחד מספריו החשובים. "הוא עשה בו חשבון נוקב עם הדור שלו, עסק בשחיטת פרות קדושות ומתח ביקורת על החיים הבוהמיים במרכאות ובלי מרכאות של הסופרים בשנות ה–50. מגד נתן בספריו ביטוי לאיש הקטן, המובס, שהחברה בכוחנות שלה דורסת אותו, והוא, אדם משכיל ועדין, נשאר בשוליים ולא מבין מה קרה לו ומה קרה לחברה. אפשר לראות את זה למשל ב'עשהאל', שהוא אחד הספרים שיותר קרובים לדמותו של הסופר". 

גוברין מזכירה כי מגד לא חשש לסטות מהתלם ולבטא בגלוי את דעותיו, גם אם הן היו מנוגדות ל"דין התנועה".  "הוא היה איש אמיץ וציוני גאה, ומתוך כך הוא כאב וביקר את קלקלות החברה מימין ומשמאל. כשהוא חשב שהשמאל טועה הוא הוכיח אותו, וכשהוא חשב שהימין טועה הוא הוכיח אותו. את דעותיו הישירות הוא ביטא במאמרים לאורך שנים רבות".

בסיפור "יד ושם", שמגד פירסם בשנת 1955 ונהפך לחלק מתוכנית הלימודים, מזהה גוברין אמפתיה מיוחדת לגורלם של ניצולי השואה, ודיון בשאלת הזיכרון מול הרצון של דור ילידי המדינה לשכוח. "בניגוד למה שהעלילו עליהם, שהם מתעלמים מהשואה ומהגולה, גם הוא וגם בני דורו היו מאוד אמפתיים, ומזדהים בזעקה מרה עם הגורל של הילדים בשואה. הסיוטים שלהם הם גם הסיוטים שלו. אלה סיפורים שלא כונסו ולכן הם פחות ידועים. אבל 'יד ושם' עשה היסטוריה בגלל שפתח את הוויכוח".

ב–1974 זכה מגד בפרס ביאליק על ספריו "מחברות אביתר" ו"על עצים ואבנים". הוא זכה גם בפרס ברנר, פרס אוסישקין ופרס עגנון, ושלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בשנת 2003 הוענק לו פרס ישראל לספרות. לרגל הזכייה כתב טקסט על יצירתו וחייו, שפורסם באתר האינטרנט של פרס ישראל, בו כתב: "חומרי היצירה שלי לקוחים מעפר הארץ הזאת, הקדומה, התנ"כית, והחדשה, עם כל הסתירות והסיבוכים שלה, עם כל המלחמות והאיומים על קיומה. נימים רבות קושרות אותי לעבר היהודי בגולה, אל אבות אבותיי בפולין, שזכרם חי בתודעתי... כשאני משקיף לאחור על עשרים הרומנים שפרסמתי, אני מוצא שעם היותם נטועים בביוגרפיה האישית שלי ומבטאים את אמונתי ואת ראיית העולם שלי הם, בה בשעה, גם ציוני דרך בתמורות שחלו במציאות הישראלית בחמישים השנים האחרונות. ועם זאת, הנושא של כולם הוא האדם, ואצלי הוא האדם הנודד מרומן לרומן, בשינויי דמות ולבוש, הוא ה'אנטי גיבור', הדחוי, העומד בשולי החברה, החש עצמו ש'אינו שייך' ועם זאה כָּמֵהַּ להיות 'שייך'".

מגד הותיר אחריו את רעייתו, הסופרת אידה צורית, ואת בניהם, הסופר אייל מגד וההיסטוריון עמוס מגד. אהרן מגד היה גם אחיו של הסופר מתי מגד, שמת ב-2003. הלווייתו תתקיים היום (חמישי) בשעה 16:00 בקבוצת כינרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו