בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסאטיריקן והעיתונאי הנשכח שתיעד את הקהילה הנכחדת של סלוניקי

הוא הסתתר מאחורי שמות עט רבים, פירסם שירים גסים וחתרניים ונעלם מהתודעה: המסע המפותל שערכה ד"ר רבקה הבסי בעקבות מנטש (מרדכי) מטלון חושף את דמותו הססגונית של הסאטיריקן והעיתונאי, שהנציח את קהילת סלוניקי ערב הכחדתה

8תגובות
מנטש מטלון, אשתו 
פלור והבן עוזי, 1937
צילום רפרודוקציה

לפני שנים אחדות יצאה ד"ר רבקה הבסי למסע בלשי. לאורך עשרים שנותיה באקדמיה, כחוקרת שירת לדינו, ליוותה אותה דמות אחת, שחזרה ונגלתה לפניה במאמרים, שירים וגיליונות עיתון שלמים. האדם הזה היה משורר, סאטיריקן ועיתונאי יהודי־ספרדי, כוכב עולה בשמי סלוניקי בשנות ה-20 של המאה הקודמת. שמו היה מנטש (מרדכי) מטלון, אבל לעתים קרובות חתם על יצירותיו בשמות עט שונים, בהם "מקסים", "ביבי", "בייבי", "במבינו" ו"מקס ליבלונד", וגם בכינויים מהעולם היהודי, מ"איש יהודי" ו"מרדכי היהודי" ועד "מרדכי הכופר" ו"היהודי הטוב". תחת שלל הפסבדונים הללו, כך הלך והתחוור להבסי עם הזמן, מסתתר שריד חשוב לתקופה ולתרבות נשכחת – תרבותה של הקהילה היהודית בסלונקי בשנותיה האחרונות, לפני שהושמדה במלחמת העולם השנייה. מטלון עצמו אמנם עלה לארץ ישראל ב-1930, חדל לכתוב ונעלם לחלוטין מהזירה הציבורית. קרוב לתשעים שנה אחר כך החליטה הבסי לצאת בעקבות הגיבור החמקמק שלה, למסע חיפושים שהוליד הפתעות, ואת המחקר בעל השם המסקרן "מי אתה מאקסים, ולאן נעלמת מנטש מאטאלון?"

רמיזה קטנטונת

את הרומן שלה עם תרבות הלדינו ועם מטלון התחילה הבסי לפני שני עשורים, בקורס באוניברסיטת בר אילן שהוקדש לשירה עממית בלדינו. הבסי, אז ספרנית ותיקה, השתתפה בקורס כשומעת חופשית, מתוך עניין, אבל בעקבותיו נשארה באוניברסיטה ואת התואר השני עשתה בחוג לספרות עם ישראל, במה שהחל כמדור לדינו והתפתח בהמשך למרכז "סלטי" לחקר תרבות זו. מאוחר יותר, כשחיפשה נושא לעבודת המחקר לתואר, הפנה אותה פרופ' שמואל רפאל, מנהל המרכז, לאוסף עיתונים גדול שנשמר שם. "תבדקי כאן", הוא אמר לה והבטיח כי בעיתונים הישנים מסתתרים שירים שראויים למחקר.

העיתון הסאטירי "איל מאיימון"
דודו בכר

העיתונים הללו שהבסי נשלחה לבדוק יצאו לאור בשנות ה-20 של המאה הקודמת בסלוניקי. וכשהחלה לעיין בהם, התברר לה כי אלו עיתונים הומוריסטיים. האחד נקרא "החתולה" ("לה גאטה"), השני "הקוף" (איל מאיימון) והשלישי "הצוחק" (איל ריזון). כשהבסי שאלה למקורם, התברר כי היא מחזיקה בידיה עיתונים נדירים שחלקם לא נשמרו בשום מקום אחר. באחד מהם היא מצאה שיר אהבה חושני בשם "ג'יקיטיקה" (צ'יקיטיקה, קטנטונת בלדינו). השיר, שהתפרסם ב-1928 בעיתון שיצא לאור בסלוניקי, צד את עיניה משום שהיה שונה מאלה שהכירה מהמרחב ומהתקופה שחקרה. "שירי אהבה אחרים שפורסמו בלדינו באותה תקופה היו מלאי סבל, אכזבה וייסורים. ופה היה מדובר באהבה שמחה, שכללה את תיאורי יופיה של האהובה", היא סיפרה בהרצאה שנשאה במרתון ה-23 לחקר הלדינו באוניברסיטת בר אילן. את תרגומו לעברית הציגה הבסי לקהל תוך הסתייגות מתבקשת, ולפיה "הוא אינו מתקרב למקור" באיכותו האמנותית:

"לשפתייך צבע האלמוג/ ואין חיוך כמו החיוך שלך/ שינייך כפנינים יקרות/ ולחייך – תפוחים יפהפיים/ החזה שלך צח ללא רבב/ וחומו משיב את הנפש/ קטנטונת, ניחוחך כענבר..."

על הכריכה הפנימית של אוסף העיתונים, שהיו כרוכים יחד, מצאה הבסי פתק ועליו כתוב בעברית ובלדינו: "שייך למנטש מרדכי מאטאלון, רחוב שטנד 21 תל אביב". באותו רגע היא לא ייחסה לשם חשיבות מיוחדת. היא חשבה כי זה שמו של האיש שתרם את האוסף לאוניברסיטה. ואולם, כשהשם או הדמות וסגנונה שבו והופיעו במהלך הכתיבה של עבודת המאסטר שלה, וחזרו ועלו כשעשתה עבודת דוקטורט על השירה בלדינו במאה ה-20 – לפעמים הופיע שיר בשם אחד והמשכו בשם אחר, ולצד זאת הופיע השם לעתים כעורך, לעתים כבעלים של עיתון – היא גילתה כי מטלון היה דמות מפורסמת וחשובה בשיח התרבותי של יהדות סלוניקי ערב חורבנה. זה היה הזמן שבו החליטה לצאת למסע הבלשי בניסיון להתחקות אחר האיש המסתורי שליווה את דרכה האקדמית כבר מתחילתה.

ד"ר רבקה הבסי
דודו בכר

התחנה הראשונה במסעה היתה רחוב שטנד בתל אביב. לאכזבתה, גילתה כי אין בכתובת הזאת משפחה בשם מטלון. גם כשהכניסה פתק לכל תיבות הדואר בבניין וביקשה עזרה באיתור המשפחה, היא לא העלתה דבר. בהמשך עברה בין גניאולוגים וגם השאירה הודעה במדור לחיפוש קרובים ב"קול ישראל", ולרגע היה נדמה לה שהתקדמה: במרכז למורשת סלוניקי וקהילות יוון בפתח תקוה היא מצאה מסמך משנת 1944 שלימד אותה כי מטלון היה בעליו של בית דפוס ברחוב כפר גלעדי 33 בתל אביב. אלא שכאשר באה למקום לא גילתה שום זכר לבית הדפוס.

במהלך החיפושים הללו גם לא פגשה הבסי אף אדם שהשם מטלון עורר את זיכרונו, עניין לא מפתיע כשלעצמו. מרבית יהודי סלוניקי נרצחו בשואה, ובכל מקרה – מי שהיה מבוגר מספיק לקרוא עיתונים בשנות ה-20 של המאה הקודמת, סביר להניח שכבר אינו חי. "היו מי ששרו את השירים שכתב מטלון אבל לא ידעו מי כתב אותם. מן הסתם גם הם כבר בעולם שכולו טוב", היא אומרת.

את פריצת הדרך סיפקו דווקא רישומי החברה קדישא. דרכם למדה כי בני משפחתו של מטלון שינו את השם לאלון, ובהמשך שמחה לגלות כי בנו היחיד, עוזי (עזריאל), עודו בחיים, ואיתרה אותו בראשון לציון. אז גם הבינה שהתפרצה לדלת פתוחה.

"בצעירותי, אמא שלי ביקשה שאוריד איזה סיר מהבוידעם. כשטיפסתי לשם מצאתי דבר אחר שסיקרן אותי", מספר עוזי אלון, בן 80, בפגישה בביתו. זו היתה ציפית של כרית שבתוכה נעטפו עיתונים ישנים. "היא אמרה שאלה עיתונים שאבא הביא מיוון ושהיא שמה אותם בבוידעם כי לא היה מקום אחר".

הבן עוזי אלון. הפתעה מוחלטת
דודו בכר

חלף זמן מה ובהזדמנות הבאה שבה נדרש לעלות לבוידעם, הכניס עוזי אלון את היד לתוך הציפית והוציא משם את העיתונים. כששאל את אביו לפשרם, סיפר לו האב פרט ביוגרפי על חייו שעד אז לא שמע מעולם. "כשהייתי צעיר, בסלוניקי, הייתי שותף בהוצאה של עיתון. כשעליתי לארץ רציתי להביא איתי מזכרת, אז לפני העלייה הלכתי לכורך, הוא כרך אותם, והבאתי אותם איתי. מאז זה שוכב שם. אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה", אמר לו אביו. למעשה, חלק מהעיתונים שבמרכז לחקר הלדינו הגיעו מהבוידעם של משפחת מטלון, לאחר שהמשפחה תרמה אותם לצורכי מחקר ובהמשך הם עשו את דרכם לאוניברסיטת בר אילן.

המפגש בין החוקרת לבנו של מושא מחקרה הניב פירות רבים. הבסי סיפרה לאלון על התגלית המחקרית שלה – השירים, המאמרים והעיתונים שיצאו לאור תחת ידיו של אביו ומהווים כר נרחב למחקר על התרבות הנשכחת של יהודי סלוניקי ערב השמדתם. אלון סיפר לה זיכרונות מבית אביו, הציג לפניה את אלבום התמונות שלו, וסייע לה להשלים את הפאזל.

אימת הג'ארליסטון

מטלון נולד ב-1903 בסלוניקי, בן בכור לאביו עזריאל ולאמו אורו (זהבה), צאצאים למגורשי ספרד. אמו מתה בילדותו, ואביו – סוחר משקאות שאת חצרו פקדו בטלנים שחיפשו את הטיפה המרה – נישא בשנית. מטלון למד בבית הספר "אליאנס" ושלט בצרפתית, ביוונית ובלדינו וב–1925 החל לכתוב בכמה עיתונים מקומיים. מטלון כתב באינטנסיביות רבה. הוא פירסם סאטירה, דברי פולמוס וביקורת חברתית, פואמות ליריות ארוכות, שהיו שירי התבוננות בעולם ובטבע, במושגים מופשטים ובתופעות אנושיות, או שירי אהבה, וגם שירי זמר – סוגה שפרחה בסלוניקי בין שתי מלחמות עולם ובה נכתבו טקסטים בלדינו ללחנים של שירים פופולריים בשפות אחרות, בעיקר ביוונית ובצרפתית, ובוצעו על ידי מוזיקאים חובבים או מקצועיים. חלקם של שירי הזמר בכלל, ושל מטלון בפרט, הודפסו בעיתונים ובני הקהילה זכרו אותם בעל פה.

את יצירתו של מטלון יש לקרוא על רקע התמורות שהתרחשו בקהילה מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד חורבנה. הקהילה היהודית בסלוניקי היתה מן העתיקות בקהילות אירופה. בעיר, שאחרי גירוש ספרד הפכה למוקד יהודי גדול וכונתה "ירושלים ד'בלקן" (ירושלים של הבלקן), שיגשגה בצומת המאה ה–19 והמאה ה–20 תרבות יהודית עשירה. "עיר יהודית שאין כמוה בעולם וגם לא בארץ ישראל", כתב עליה דוד בן גוריון, שב-1911 למד בה את השפה הטורקית בטרם יצא ללימודי משפטים בקושטא.

מנטש מטלון ומשפחתו המורחבת, לרבות הוריו ואחיותיו, סלוניקי 1928. תקופה של תמורות בקהילה
צילום רפרודוקציה

סלוניקי בלטה בתחום הכתיבה הספרותית והעיתונאית, ועשרות עיתונים ולצדם ספרי שירה, זמר ומחזות יהודיים יצאו לאור בעיר בתחילת המאה שעברה. רובם נכתבו בלדינו ומיעוטם בצרפתית או בעברית. העיתונים הללו הפכו לזירה המרכזית לדיונים ולהתגוששות בין חברי הקהילה בנושאים שונים – בהם פוליטיקה, ציונות, תרבות ודת – כאשר החלו תהליכי מודרניזציה וחילון לערער על תפישות, מושגים ומנהגים מסורתיים ותפסו את מקומם בהדרגה. צעירי הקהילה הלכו והתרחקו מהחיים הדתיים ואימצו אורחות חיים ודרכי בילוי שהוריהם התקשו לקבל. הם החלו ליהנות מהשפע שלסלוניקי היה להציע: תרבות, בידור, מוזיקה, תיאטרון, בתי קפה, בתי קולנוע ואולמות ריקודים. לצד ריקודי טנגו, רומבה וצ'רלסטון, הם נחשפו לאופנה חדשה, שכללה לבוש חושפני, בגדים צמודים ושיער קצר לנשים. "הקהילה בסלוניקי, שהיתה פעם שמרנית, עברה שינויים מהירים מאוד בהשפעת המערב. התנהגות שבעבר היתה אסורה באיסור חמור ונגדה את המסורת החלה לחלחל לחברה היהודית. תלבושות לא צנועות, נשים שיצאו לעבוד וגברים ונשים שבילו יחד", אומרת הבסי.

במאמר שפירסמה בגיליון חודש ינואר של כתב העת "הכיוון מזרח" היא כותבת כי יצירתו של מטלון מציעה מבט מורכב על ההתרחשויות האקטואליות של אותה תקופה – בין הסדר החדש לישן ובין שימור המסורת לקבלת החידושים. כבן הדור הצעיר, מטלון נקרע בין הישן לחדש, ניצב בתפר שביניהם. מצד אחד, הוא החזיק בתפישות של הדור הישן, בייחוד בתחום היחסים שבינו לבינה וראיית האשה. מצד אחר, הוא היה איש צעיר, שמרד בשחיתות ובסיאוב שהקהילה העתיקה היתה נגועה בהן. כך ניתן למצוא בשיריו ביקורת הן על הדור הישן והן על החידושים, ובכך ניתן גם למצוא הסבר אפשרי לבחירה להסתתר לעתים קרובות תחת שמות עט: ייתכן שחשש להיחשף בשל הטקסטים החתרניים והפרובוקטיביים שפירסם. הבסי עצמה חושבת שריבוי הפסבדונים היה "מין משחק ושעשוע, שנועד להראות שיש הרבה כתבים בעיתון".

תחת אחד השמות הללו כונסו חלק משיריו של מטלון בשלוש חוברות: "לוס קאנטיס די מאקסים" (שיריו של מקסים) הן נקראו. עדות לעניין שעוררו ולפופולריות של השירים מצאה הבסי במודעה בעיתוני התקופה שבה נכתב: "היום הוא היום האחרון שהחוברת 'שיריו של מאקסים' עומדת למכירה".

יצירתו של מטלון כוללת שירים כמו "סולו טו פ'יגורה" (רק דמותך) או "קוראסון דולורייוזו" (לב מתייסר), שהטקסט שלו עוצב בעיתון בצורת לב. שירים אחרים עסקו בכאב ובהומור באירועים אמיתיים, לעתים, כאמור, תוך מתיחת ביקורת על תופעות שליליות שרווחו בקהילה, בהן השחיתות שפשתה בממסד הרבני. "מטלון מאשים את הרבנים בעצלנות, בנהנתנות ובזלזול בדת ובמסורת, אך גם מייחס להם שחיתות שמתבטאת בהעדפת העשירים והקרבת העניים", אומרת הבסי. כזה הוא השיר "קיריאה סיר... חכם" (הייתי רוצה להיות רב):

"לוס קאנטיס די מאקסים" (שיריו של מקסים)
דודו בכר

"יש לי שאיפה נשגבה: להיות רב,/ עם גלימה ומצנפת./ כך אחיה חיי מלכים, בלי דאגות,/ כמו שחי הרב, גם אם הוא בעצם בור גמור./ אני רוצה להיות רב כדי לא ללכת לעבודה/ ולא להתחייב לשום אחריות./ זה תפקיד שאין בו שום מאמץ/ ואפשר לעשות בו רמאויות./ בסיכום, אני רוצה להיות רב ודיין,/ כדי לשפוט תמיד על פי דעתי,/ לחרוץ גזר דין וליהנות מהמחזה,/ להקריב את העניים ולהיטיב עם העשירים".

ואילו השיר "מיס תפילות: איל אוטרו כפור אי איסטי כפור" (תפילותי: יום כיפור ההוא ויום כיפור השנה) עוסק בשירות החובה הצבאי שאליו נקרא מנטש ב-1927:

"אתם כבר יודעים שלפני שנה/ הצטרפתי לעדר/ של מחזור שנת עשרים ושבע/ ונאלצתי ללכת בשמחה/ לשרת את המולדת/ תוך סיכון חיי/ יחד עם חברים נוספים/ שממש שיקשקו/ אבל אני כבר הבנתי שבלי לבזבז פרוטה/ יכולתי להתחמק/ ולא ללכת ולהשתגע./ מדובר בהגשת בקשה/ לפי הכללים, בלי לעבור על החוק,/ שיכריזו עלי כעל 'מזמר'/ בלי לשחד אף אחד./ נמצאו כמה שונאים/ שהתחזו לחברים/ והלשינו עלי מיד/ שאני כופר ואתאיסט./ מסיבה זו/ בגלל הפאשלה הזאת/ נטשתי את בית הכנסת/ ונאלצתי לחזור לבסיס".

בנו עוזי מסביר כי באותה תקופה היה ניתן לחמוק משירות צבאי בזכות תקנה שקבעה כי בן לאב שבבעלותו בית כנסת משוחרר מהצבא. "היית לוקח חדר עם ספרי קודש, תופס מניין של בטלנים, והיה לך בית כנסת. כמעט בכל בית שלישי היה בית כנסת, כדי לשחרר את הבנים מהצבא", הוא אומר. דרך נוספת להשיג פטור משירות צבאי היתה לשמש בתפקיד החזן, אותו "מזמר" שמטלון מתייחס אליו בשירו. מי שקבעו מי ימונה ל"מזמר" היו בעלי השררה בקהילה, ואלה מינו את קרוביהם לתפקיד גם אם היו רחוקים מהדת ולא ידעו לקרוא עברית. "התעודה (של מזמר) ערכה רב/ צריך לתת מקדמה", כתב מטלון בהמשך השיר, "וכך הלכתי בשבת לתפילה (לבית כנסת)/ רחוק מאוד מהשכונה שלי. הלכתי כמו חמור בלי לקחת ללב/ כי הבאתי בחשבון את התוצאה: ימנו אותי להיות מזמר!"

מטלון אכן בילה בשבתות בבית הכנסת, נישק מזוזות והעמיד פני מקפיד במצוות. ואולם ביום כיפור נכנע לרעב ורץ לאכול באמצע התפילה. מכרים – או "שונאים", כפי שכתב – שראו אותו הלשינו עליו והוא נאלץ לשרת בצבא.

גם על השלטון מתח מטלון ביקורת בשיריו. אחד מהם הוקדש לתיאודורוס פאנגאלוס, ראש ממשלת יוון שב-1926 הכריז על עצמו כדיקטטור והטיל צנזורה על העיתונות. העיתונים, בתגובה, לעגו לחוקים המוזרים שחוקק. אחד מהם היה חוק מס הרווקות, שלפיו כל רווק בן 24 עד 40 חויב לשלם 3,000 דרכמות לשנה. מטלון התייחס לחוק בשיר "או קאזאר או פאגאר" (או להתחתן או לשלם), שבו המליץ לצעירים להתחתן, ולא רק מחוסר ברירה:

"תתחתנו מהר/ זרקו לסל/ איזושהי גברת,/ עם מה שיש לה/ כבר תסתדרו/ ותיהנו מהמתיקות".

חוק אחר שהתפרסם באותן שנים עסק באורך החצאיות שמותר לנשים ללבוש, וקבע כי המרחק בין החצאית לקרקע לא יעלה על 30 ס"מ. "הדיקטטור יצא בעצמו לרחובות עם שוטרים, והם עצרו נערות ומדדו את החצאיות שלהן", אומרת הבסי. מטלון התייחס לחוק בשיר "לאס נינייאס אי סוס פ'אלדאריס" (הנערות והחצאיות שלהן) שבו הפנה ביקורת שמרנית גם כלפי הצעירות עצמן. קטעים מסוימים בשיר זה, כמו באחרים שלו, גסים ובוטים ומן הסתם לא היו מתפרסמים היום בעיתון כלשונם:

"פאנגאלוס הוא שקבע את המידה:/ 30 ס"מ מעל הקרקע/ צריך להיות אורך החצאית./ מי שלא יכבד את ההוראה/ ישלם קנס ויידון למאסר./ החוק של פאנגאלוס הגיע בזמן,/ תופסים אותן בדרך,/ מורים להן להתקרב,/ ואומרים בלי בושה:/ בואי הנה ואמדוד את החצאית שלך./ הבנות אינן מתכוונות לתקן/ את הגברים תמיד הן מכשפות,/ את המטרד הן אינן רוצות להבין..."

בשיר אחר פרי עטו הפנה מטלון את ביקורתו כלפי הדור הצעיר, שרודף אחר אופנות חדשות, הולך לאולמות הריקודים ומגלה מתירנות ביחסים בין המינים. הוא בז לנערות שמוכנות לעשות הכל בלהט רצונן להינשא, ויותר מכך – לגברים הצעירים, שמנצלים זאת כדי להפיק תועלת חומרית ותענוגות בלי מחויבות. בשיר "בליק בוטום אי ג'ארליסטון" (בלק בוטום וצ'רלסטון – שמות של שני ריקודים) הגברים מוצגים כמפתים והנערות כמי שמתפתות לנהוג בצורה לא צנועה:

"הבחור הוא שובב, לא חושב על שום דבר,/ רק על השעשוע התוסס הזה./ כי הוא יודע היטב שתמורת סכום פעוט בלבד/ הוא יכול לזכות בסיפוק./ את הנערה הרגועה הוא אוחז בידה ומתחיל לסובב אותה./ בידיים וברגליים בתנועות קלילות הוא גורם לה להתחמם./ הבחורה ממש חמה מציגה לו את החזה שלה המלא תשוקה./ היא מאבדת את העשתונות ואפילו את התחתונית,/ היא נותנת אמון בלי לחשוב".

בשיר "ג'ארליסטון" (צ'רלסטון) כותב מטלון על שיגעון אופנתי שהתלווה לריקוד – בגדים שנחשבו בלתי צנועים ופרועים:

"בגדים בלי שום שיק./ עם כיסים חסרי צורה/ מוכרים לנו אותם כ'צעקה אחרונה'!/ דורשים בעבורם מחיר גבוה/ בלי להוציא אפילו גרוש/ הכל בשם ה'שוויון'!"

הבסי מודה כי לא כל יצירתו היא "סוגה עילית", בלשון המעטה. גם ההומור שלו לא תמיד בעל איכות גבוהה ביותר. "התכנים ההומוריסטיים שלו לא היו תמיד ההומור הגבוה יותר", אומרת הבסי אך מוסיפה כי כך התאפשר לו לדבר באופן גלוי וישיר על נושאים שעד אז היו בגדר טאבו. "זה חלק מהמרידה בממסד", היא מסבירה.

שמו של מטלון חתום גם על שלוש נובלות שיצאו לאור ב-1925 וב-1926: "לה קונב'ירטידה" (המומרת), סיפור אמיתי על צעירה יהודייה שהמירה את דתה לנצרות; "פ'לור אמורג'אדה" (פרח נבול) ו"באשו איל סיילו בלו דיל אוריינטי אינקאנטאדור" (תחת השמים הכחולים של המזרח המקסים/המכשף). לצד אלה, הוא עיבד ללדינו, מצרפתית ומיוונית, ארבע נובלות נוספות, שפורסמו כסיפורים בהמשכים בעיתונות. אחת מהן נקראה "אלפ'ונסו נו קיירי מאס מוז'יריס" (אלפונסו לא רוצה עוד נשים), אחרת – "רוזיטה: לה קאנטאדירה דילאס קאלייס" (רוזיטה: הזמרת ברחובות).

סוגר פרק

מטלון, שהיה ציוני, עלה לארץ ישראל ב-1930 בגפו. בטופס הבקשה לסרטיפיקט כתב שהוא צייר שבא לצייר מקומות יפים ועתיקים בארץ. אביו ואשתו הגיעו לכאן כמה שנים לאחר מכן. בארץ קבע את ביתו בשכונת שפירא בתל אביב ונישא לפלור לבית אנג'ל. השניים הביאו לעולם את בנם עזריאל (עוזי), שנקרא על שם אביו של מנטש. עוזי מספר כי היה הילד הראשון שנולד בבית החולים אסותא בתל אביב, שנחנך ב-1935.

מטלון ואשתו הראשונה פלור ביום חתונתם, 1934
צילום רפרודוקציה

גם מהארץ המשיך מטלון לפרסם בעיתונים בסלוניקי. ב-1932 פורסמה ב"איל ריזון" סדרת רשימות ששלח מתל אביב תחת הכותרת: "לה פאליסטינה: סו סיטואסייון אל פונטו די ב'יסטה נאסייונאל, פ'יזיקו, סוסיאל, ריליז'ייוזו אי איקונומיקו" ("ארץ ישראל: מצבה מבחינה לאומית, פיזית, חברתית, דתית וכלכלית"). ברשימה אחרת, ששלח מתל אביב ב-1936, הטיף – בלדינו – לשימוש בשפה העברית. אחת התגובות למאמרו זה, שפורסמה אף היא מעל דפי עיתון בסלוניקי, היתה חריפה. "בארץ ישראל תדבר עברית כמה שתרצה. פה, אם נכתוב עברית, אף אחד לא יבין אותנו. נמשיך לדבר את שפת אבותינו", כתב לו אחד הקוראים.

אחרי שנה זו נעלם מטלון מהרדאר. ייתכן כי המשיך לפרסם מאמרים ששלח מארץ ישראל לסלוניקי אך העיתונים עצמם לא שרדו. אך סביר יותר להניח שנאלץ לעבוד קשה למחייתו ולא נותר לו זמן לכתיבה. "קרה דבר מעניין. הוא במפורש סגר את הפרק ההוא בחייו ועבר לחיות את חיי ההווה בפלשתינה העברית. האם עשה את זה בלית ברירה – כי לא היה קהל ליצירתיות שלו – או מרצון ובשמחה? מי יודע?" אומרת הבסי. 

מטלון בבית הדפוס בתל אביב, בשנות ה-40
צילום רפרודוקציה

תחילה אכן התפרנס מנטש מציור ומכתיבת שלטים בערבית. "הרבה סוחרים מיפו ומרמלה הזמינו אצלו עבודות. זה עבד טוב מאוד עד 1948, ואז לא נותרה לו עבודה", מספר עוזי אלון. בעודו משוטט בחיפוש אחר פרנסה חדשה, נתקל בבית דפוס קטן ברחוב כפר גלעדי בתל אביב שעמד למכירה, גייס כסף ורכש אותו.

את ההיכרות עם עולם הדפוס עשה עוד בעיתונים שהיו בבעלותו בסלוניקי. "כשהוא היה עושה שם הגהות, הוא בילה הרבה עם האותיות בבית הדפוס", מספר עוזי אלון. עתה, בבית הדפוס החדש שרכש, הודפסו כרטיסי ביקור, ניירות מכתבים ומודעות אבל בצרפתית, אנגלית, ערבית ועברית במכונת דפוס ישנה. בהמשך התקדם ורכש מכונה חדשה יותר, שהופעלה ברגל עם דוושה. "היתרון היה ששתי הידיים היו פנויות, אז היה אפשר לעבוד מהר יותר", נזכר אלון, שכילד זכה להפעיל את המכונה ובבגרותו ירש את בית הדפוס – לאחר שזה התרחב והתחדש – ומכר אותו כשהיה בן 65. לאחר מות אשתו הראשונה נישא מטלון בשנית, לאסתר, שעלתה לארץ מקורפו וגם היא היתה אלמנה. ב-1986 הוא מת, ונקבר בחולון.

לבנו לא סיפר מטלון על עברו המפואר, ואלון נדהם כשהתוודע לאחרונה להיקף פועלו של אביו, בעקבות הפגישה עם הבסי. "בילדותי זרמו לארץ עולים חדשים ופליטי שואה. כל העיתונות כאן היתה כמובן בעברית, ושפת הלדינו נשארה תקועה בשכונות מסוימות כמו שכונת שפירא ופלורנטין בתל אביב. היה קושי רב בהפצת התרבות הספרדית באותם ימים, ולאבי לא היתה שום אפשרות להתפרנס מכתיבה על תרבות הלדינו, ועוד לפרנס את הוריו הזקנים. הוא שם את כל הכישרון שלו בצד. כשרבקה הבסי צילצלה אלי, פתאום חזרתי 67 שנים אחורה, לגיל 13, ליום שבו מצאתי את העיתונים בבוידעם. הסיפור כולו הוא בשבילי כמו אגדה".

הנכד שי אלון
שי אלון

"אני אמנם יכול רק לדמיין את החיים בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ואיך מרגיש אדם שנוטש את מולדתו לטובת חיים חדשים בארץ ישראל עם קשיי פרנסה ואילוצים רבים, אבל התגלית הזאת לגבי סבא שלי מעוררת בי הרגשה של החמצה קשה לגביו", אומר גם שי אלון, בנו של עוזי, 51, שכתב בצעירותו, והיום עובד כרואה חשבון למחייתו אך חזר לכתיבה כפרשן טניס באתר הספורט "One". "הרגשה של כישרון ענק שהלך לאיבוד והיה יכול להפוך למשורר או לכותב אמיץ בעל השפעה גם בארץ ישראל ובשפה העברית".

מטלון לא פעל בחלל ריק. "היו רבים כמו מנטש בעולם העיתונות ההיתולית בסלוניקי, אבל גם הם כתבו בשמות עט, ואפילו איננו יודעים מי היו", אומרת הבסי. שניים מהמוכרים בהם, שהבסי חקרה את היצירות שלהם, היו הצמד משה קאזיס וצדיק גרשון (אשר כונו "צדיק וגזוז") שנרצחו בשואה. "אני רואה שליחות בהבאת דבר קיומם ופועלם של אותם רבים (אלמונים לנו, לא לבני דורם) לידיעת מי שרוצה לדעת", היא אומרת. "במידה רבה, העולם הזה עדיין מחכה ללימוד ולמחקר. הרבה עדיין לא נחשף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו