בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פגישה רומנטית בפריז נמחקה מהספר הכי מפורסם של אלי ויזל

רב המכר הבינלאומי ״הלילה״ של ניצול השואה אלי ויזל ראה אור ללא פרקו הראשון, כך גילה לאחרונה ההיסטוריון יואל רפל. איזה עורך ישראלי בכיר שכנע את ויזל לגנוז את הפתיחה, ומדוע?

17תגובות
ויזל בניו יורק ב– 1980 . "אני חושב על המוות. גם זה אחד ממאפייני החיים. רק החיים חושבים על המוות", כתב בפרק הגנוז
Santi Visalli / Getty Images

חמישה חודשים אחרי מותו של הסופר וניצול השואה, חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, הציג בשבוע שעבר ההיסטוריון ד"ר יואל רפל פרק גנוז של הספר המפורסם ביותר של ויזל, "הלילה"

בפרק, ששמו "פרק 0", מתאר ויזל דייט בינו ובין סטודנטית ששמה קתלין, שהתקיים במועדון לילה בפריז עשור לאחר תום השואה, ב–1955 לערך. ויזל היה אז בן 27, ניצול מחנות אושוויץ ובוכנוואלד, שאיבד את הוריו ואחותו בשואה. בדייט — שלא ברור אם אכן התקיים במציאות או אם מדובר בעיבוד ספרותי לאירוע שהתרחש — הוא חושף בפני בת שיחו את מצוקתו הנפשית ואת העובדה שאינו יכול להשתחרר ממחשבות על המוות. זה הפרק היחיד ב"הלילה" שעוסק בחייו של ויזל אחרי השואה.

את הפרק, שכתוב במקור בצרפתית, מצא רפל כבר לפני שנים בארכיון ויזל בבוסטון בארצות הברית, שאותו הקים וניהל. ואולם רק כעת, לאחר מותו של ויזל, החליט לחשוף את דבר קיומו לציבור החוקרים והקוראים. הוא עשה זאת בכנס מיוחד לזכרו של ויזל, שהתקיים בשבוע שעבר במרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. עם זאת, לעת עתה הפרק המלא אינו נגיש לציבור.

הפרק נשמר בארכיון ויזל תחת הכותרת "פרק 0". "הוא תוכנן להתפרסם כפרק הפתיחה של 'הלילה' אך נגנז", אמר רפל ל"הארץ". בתחקיר שערך מצא רפל כי מי שאחראי לגניזת הפרק הוא דב יודקובסקי, עורכו המיתולוגי של העיתון "ידיעות אחרונות", שהיה ביתו העיתונאי של ויזל. "על פי הצעתו של יודקובסקי, שהיה גם האדם הקרוב ביותר לוויזל, הוחלט להוציא את הפרק הזה מהספר", אמר רפל, לאחר שעיין בהתכתבות הענפה בין השניים. לימים, ויזל, לדבריו, הודה ליודקובסקי על המלצתו. לטענת רפל, יודקובסקי שיכנע את ויזל כי הפרק יפגע בשלמות היצירה ולכן מוטב לוותר עליו.

זיכרונות ומתים

"הלילה", ספרו הראשון, החשוב והמפורסם ביותר של ויזל, יצא לאור ב–1956. בהמשך תורגם לעשרות שפות, היה לרב־מכר ונכלל כקריאת חובה בבתי ספר רבים ברחבי העולם. הספר מתאר את קורותיו של ויזל כנער יהודי בשואה, שמתמודד עם שאלות קיומיות, זהותיות ואמוניות.

בפרק הגנוז מתוארות שיחות נפש בין ויזל לצעירה עמה הוא נפגש לדייט. "אתה חי ואינך חושב על החיים", היא אומרת לו. ויזל משיב לה: "אחת מתכונות האדם היא לחיות ולא לחשוב על החיים". היא משיבה: "אבל אתה אלי אינך כמו האחרים. אתה חושב על המוות". ויזל משיב: "את צודקת קתלין. אני חושב על המוות. גם זה אחד ממאפייני החיים. רק החיים חושבים על המוות. בואי ילדונת, הבה ונשתה לחיי החושבים על המוות ולחיי אלה שאינם חושבים עליו כיוון שהם מתים".

במקום אחר בפרק מתאר ויזל דיאלוג שבו אמר לבת שיחו: "בילדותי מתי יותר מדי פעמים. ובכל זאת כשאני חושב על המוות, איני חושב על מותי שלי, אלא על זה של האחרים להם אני חייב את חיי ואת כל מה שמרכיבם". ואולם בהמשך הוא מתחרט, ואומר לעצמו: "לא היתה לי הזכות להטיל עליה את עברי, ניסיוני ומותי. אני חופשי שלא להאמין יותר בחיים עצמם ובאנשים החיים... אבל אין לי הזכות לומר, להעביר את כל המחשבות הללו לזולת". לאחר מכן הוא מבטיח לסטודנטית "לא לחשוב יותר על העבר, אלא רק על העתיד... חשוב יותר שאדע מה קורה איתי ממה שקרה איתי".

דב יודקובסקי
יעקב סער / לע"מ

השניים מדברים גם על אהבה. כשקתלין שואלת את ויזל בפגישתם אם אהב אדם כלשהו לפני כן, הוא מספר לה על משפחתו שאיבד בשואה: "כן, קתלין. אהבתי. אהבתי יותר מדי. אהבתי את אבי, את אמי, את אחיותי, את מורי בבית הספר, את חברי, את סוסו של השכן, את השמים מעל היער, את חיוך הילדים ואת הילדים שלא חייכו. כן פריזאית קטנה, אהבתי את כולם". לשאלה אם היה מאוהב לפני כן, השיב בשלילה: "אם הייתי מאוהב? לא, קתלין. לא היה לי זמן. ואחר כך לא הייתי מסוגל. לא יכולתי עוד להאמין באהבה. אני חושב שבני האדם אינם ראויים לה. אולי הם ראויים להיות נאהבים, אבל לא לאהוב".

בהמשך הדיאלוג ויזל מספר על מצוקתו, ההתפכחות שחווה נוכח השואה ואובדן האמונה שלו: "החיים גזלו ממני הכל ולא נתנו לי דבר בתמורה. ראשית, הם גזלו ממני את היקרים לי. אחר כך את חברי. את ילדותי. את חלומותי. את אשליותי. ושום דבר בתמורה! לא דת חדשה, לא אלוהים שאוכל להיתלות בו, לא תקווה ולא כוח לקוות. זיכרונות ומתים. גועל ובושה". 

בהמשך הוא מוסיף: "בהתחלה היו האמונה, התקווה והאשליה. האמנתי באלוהים הטוב. תליתי תקוות באדם ובשליחותו על פני האדמה. חייתי באשליה שבלב כל אדם ניצוץ של אמונה קדושה. שכל יצור אנושי נושא בעיניו ובנשמתו תמונה ושליחות של הנצח. זה היה המקור, אם לא הסיבה לכל אסונותי".

מילד הפכתי לזקן

רפל גילה במחקרו כי ל"הלילה" יש חמש גרסאות שונות שנכתבו בין 1947 ל–1964. המפורסמת ביותר היא זו שראתה אור בצרפתית ופורסמה לראשונה ב-1958. ממנה תורגם הספר לכל יתר השפות, כולל לעברית, בתרגום של חיים גורי. באפריל חשף רפל בראיון ל"הארץ" את דבר קיומה של גרסה גנוזה בעברית, בכתב ידו של ויזל, השונה מהגרסה העברית הרשמית של ספרו ("מה נשתנה הלילה", 28.04, "גלריה שישי"). 
לצד הפרק שנחשף כעת לראשונה ושמו "פרק 0", גילה רפל פרק גנוז נוסף של "הלילה", שהיה אמור להתפרסם כפרק הסיום של הספר. פרק זה מופיע רק בגרסה ביידיש של "הלילה", שפורסמה ב-1956 (שם הספר אז היה "והעולם שתק"). ואולם בהמשך ויזל השמיט פרק זה מהגרסאות האחרות של "הלילה". 

עם זאת, בניגוד ל"פרק 0", את פרק הסיום הגנוז ויזל לא הסתיר לגמרי מהציבור. ב–1985 הוא פירסם אותו באנגלית בספרו "Against Silence: The Voice and Vision of Elie Wiesel". ואולם, לדברי רפל, רוב קוראיו של ויזל, ובמיוחד קוראי העברית, אינם מודעים לקיום הפרק הזה ולכך שהיה אמור להיכלל ב"הלילה".

בפרק, אשר נקרא "הסוף וההתחלה", מוסיף ויזל אמירות קשות כלפי החיים ואמונתו באלוהים ומתאר בו את רגעיו האחרונים במחנה בוכנוואלד עד השחרור. רפל תירגם גם אותו לעברית. "מילד הפכתי לזקן — זקן המכיר כבר תחושות קהלת והרהורי איוב. לבי כבר התאבן. תפשיט את הבשר ממני, את הלב ממני, והנה אני אבן. נעשיתי אבן קרה, מציבה. מציבה למי? לאבי? לאמי? לי עצמי? לילדותי האבודה? לאשליה? לתקוותי הדתיות? אולי להכל יחד?" כותב שם ויזל.

בהמשך הוא מוסיף מחשבות עגומות על האדם: "חלומות על אמת, על חופש, הם חלומות שווא. נבואות על צדק ושוויון הן נבואות שווא. מהו האדם? הכמיהה הקיומית ללחם, לבשר, הכמיהה לשחרר יצרים. כל כולו יצרים ובשר, לא לב, ולא רוח ולא מוסר. "את זה למדתי בבוכנוואלד", מבהיר ויזל, "ואת מה שלומדים בכאלה תנאים הוא בלי שום ספק אמת, אמת טהורה. כי את האדם ניתן להכיר רק בתנאים קיצוניים, בשעה שהוא מסיר מעליו את כל המסיכות: סוציאליות ופסיכולוגיות, ועומד לפנינו עירום כמו שהוא באמת". 

יואל רפל
דניאל צ'צ'יק

בהקשר זה הוא מוסיף: "בבוכנוואלד ראיתי את הפרצוף האמיתי של האדם. פרצוף של חיה אנושית הגרועה מחיה". בהמשך הוא בא חשבון עם אלוהים. "אוי אלוהים נורא... כמה עגום וקטן אתה... האל... לבטח אם האדם נוצר בדמותך. אלוהים... הפסקתי להאמין בקיומו, אבל יחד עם זה האמנתי ברשעותו. לפעמים נשאתי קריאת מרי חזקה שתגיע עד כיסא הכבוד ואז אשאל אותו: אלוהים כל יכול, למה אתה מראה את כוחך, את קיומך רק דרך אכזריות? למה אתה מתגלה לאדם רק בפחד בסבל ובכאב?"

ויזל משיב: "אלו שמאמינים בך טוענים שאתה ממרק כך את האדם באמצעות העונש, ולכן בא הסבל הזה. באמת, איזה קונץ! להעניש את החלש. את חסר הישע קל מאוד להעניש. קשה יותר לעזור, ואתה אלוהים מעניש. בראת לך את האדם כדי שיהיה לך את מי להעניש, למי להכאיב, במי להתעלל".

ויזל מותח ביקורת גם על העולם שמיהר לשכוח את זוועות השואה וכעת, בזמן כתיבת הספר, עשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כבר חזר לסורו. "עשר שנים אחרי בוכנוואלד, אני רואה שהעולם שכח. גרמניה היא מדינה ריבונית. הצבא הגרמני נעמד שוב כמו תחיית המתים. צחוק הגורל. לסוהרות הסדיסטיות של בוכנוואלד יש ילדים והן מאושרות. מהלכות ומטיילות להן ברחובות המבורג ומינכן. העבר נמחק, נשכח. גרמנים ואנטישמים מדברים על כך שהסיפור על שישה מיליונים יהודים קדושים הוא רק אגדה והעולם, העולם הנאיבי יאמין כנראה בזה. אם לא היום, אז מחר או מחרתיים".

****

מתוך הפרק הגנוז של "הלילה"

הביא לפרסום: ד"ר יואל רפל

הזמנו מהתפריט מנה ראשונה ווודקה. צריך להיות במצב רוח טוב כשבאים לכאן. הבעלים שאל מה עוד נרצה. עניתי שנחשוב. שום דבר אינו בוער. זמננו בידינו. הלילה לפנינו. וכך גם החיים. לא כן קתלין? שאלתי את חברתי הפריזאית היפה.

הבה ונשתה לחיים קתלין אמרתי לה כשהבעלים התרחק. השקנו את ספלינו. איני אוהב לשתות, אבל אני יכול לשתות. עניין של הרגל. של מחויבות מקצועית. קוקטיילים, קבלות פנים, ארוחות וערבים חברתיים. בכל מקום חושבים שאנחנו מאושרים כשממלאים את ספלינו. אנו שותים ואיננו אוהבים לשתות.

"אתה משונה הערב, אלי" אמרה קתלין. כששמעתי את דבריה הרגשתי באמת שאני משונה. לא עניתי. בכלל איני יודע אם ציפתה לתשובה. יש שאין מצפים לתשובה. זה היה המקרה. אחזתי בכוס הוודקה, כך היא. לא שתינו. רצינו להתבונן זה בזו כשאנו צלולים. האישה העצובה חייכה. חיוכה עורר בי שנאה עזה לגבר שכנראה קונה חיוכים כמו שקונים סיגריות, מניות או נערות. שאלתי את עצמי אם אני באמת משונה. במה? מתי ולמה אומרים על הזולת שהוא משונה? ומה פירוש הדבר? האם זהו חיסרון? יתרון? תווית? פילוסופיה מגוחכת?

- "מדוע את אומרת זאת קתלין?"

- "כי אתה חי ואינך חושב על החיים".

נימת תשובתה ריגשה אותי.

- "אחת מתכונות האדם היא לחיות ולא לחשוב על החיים".

היא התבוננה בעיני, לא כדי לראותן אלא כדי לדבר עליהן.

- "אבל אתה אלי אינך כמו האחרים. אתה חושב על המוות".

זה היה כל כך נכון שלא מצאתי דבר לענות. במשך כמה דקות הרגשתי גל חום עוטף את כל גופי. הרגשתי קירבה לנערה הצעירה הזו בעלת העיניים האנושיות, החמות והעמוקות. רציתי ליטול את ידה, לתקשר אתה באמצעות תנועות ושתיקות. רציתי שתדע שאני אוהבה וככל שחיוכה מסתתר יותר, כך אני אוהבו יותר. אבל כמו תמיד עשיתי את ההיפך ממה שרציתי ודיברתי:

- "את צודקת קתלין. אני חושב על המוות. גם זה אחד ממאפייני החיים. רק החיים חושבים על המוות. בואי ילדונת, הבה ונשתה לחיי החושבים על המוות ולחיי אלה שאינם חושבים עליו כיוון שהם מתים".

פניה הביעו עתה סבל בלתי ניתן לתיאור.

- "אתה מוזר הערב אלי". ידה רעדה. מבטיה הצטעפו. המלצר הביא את המנה הראשונה. לא התחשק לי בכלל לאכול. המנה הגעילה אותי. שני הדרום־אמריקאים התלוצצו עם נערה בלונדינית, גסת מראה שישבה בין שניהם. התזמורת ניגנה מנגינה רוסית. גם זה הגעיל.

- "הבה ונאכל קתלין. צריך. אינך שותה. אסור לך להעליב את המקום".

היא לא ענתה. לו הייתה אומרת שאינה רעבה יותר, שלעולם לא תהייה עוד רעבה, שלעולם לא תיגע עוד במנת אוכל, שאינה אוהבת יותר את המוסיקה הזו. אבל פני המדונה שלה לא אמרו דבר.

- "אכלי קתלין", חזרתי על מילותי. "צריך. החיים חייבים לאכול ולחשוב על המוות. המנה טעימה. אינך סבורה כך?. אקרא לבעלים. הוא יאשר את דברי".

מילותי פגעו בה. כנראה שהרגישה את הגועל הכמעט מטפיזי מאוכל בדיוק כמוני. התבוננתי בה: גלויה ופתוחה, רגישה ותמימה בסבלה השקט והתחלתי לקלל את עצמי. לא הייתה לי הזכות, אמרתי לעצמי. לא הייתה לי הזכות להטיל עליה את עברי, ניסיוני ומותי. אני חופשי שלא להאמין יותר בחיים עצמם ובאנשים החיים, אני חופשי לראות בטוב את הצביעות, באמת את ההזדמנות והתירוץ להרוג מיליוני בני־אדם, לראות באהבה משחק אכזרי. אבל אין לי הזכות לומר, להעביר את כל המחשבות הללו לזולת. ובמיוחד לא לה. לא לקתלין שיופיה התמים מסוגל לבלבל את כל תפיסת עולמי.

- "סלחי לציניות שלי. טעיתי. לא הייתי צריך לדבר אליך כך. מה שקורה אתי איננו באשמתך".

 - "מה קרה לך אלי? שאלה בקול מתוק ומלטף. כן. זוהי השאלה: מה קרה לי?"
הבטחתי לה שלא לחשוב יותר על העבר, אלא רק על העתיד. שחשוב יותר שאדע מה קורה אתי ממה שקרה אתי.

הבעלים צץ לו שוב. הוא שאל אם המנה לא ערבה לחכנו. עניתי לו שבהחלט ערבה, אבל שאיני מסוגל לאכול משום ששתיתי יותר מדי. הוא שאל אם אין ברצוננו לטעום קבב — המאכל המיוחד של המקום. אמרתי שזהו מאכל ערבי ולא רוסי. הוא ענה לי שאינו עוסק בפוליטיקה ומלמל: "או הנאהבים! הם חושבים יותר מדי על האהבה ופחות מדי על האוכל". כמה ראשים הסתובבו לעברנו. רצו לראות את הנאהבים.

- "שמעת קתלין? הנאהבים חושבים יותר מדי על האהבה".

ברגע זה הערצתי אותה. היא לא הגיבה. לא הסמיקה. האנשים הסתכלו עליה ושפטו אותה. והיא נשארה שוות נפש, כאילו כל המבטים לא היו קיימים או לכל היותר היו קיימים על מסך הקולנוע.

- "האם כבר אהבת בחייך? היא שאלה פתאום".

בקושי שמעתי את השאלה. כל הנערות איתן התרועעתי הציגו לי אותה שאלה. האם התשובה כה עניינה אותן? בדרך כלל הייתה השאלה מרגיזה אותי, אבל הפעם הייתי מרוצה. אהבתי לשמוע את קתלין מדברת על האהבה.

- "כן, קתלין. אהבתי. אהבתי יותר מדי. אהבתי את אבי, את אמי, את אחיותי את מורי בבית הספר, את חברי, את סוסו של השכן, את השמים מעל היער, את חיוך הילדים ואת הילדים שלא חייכו. כן פריזאית קטנה, אהבתי את כולם".

אפלה השתלטה לפתע במקום. כל האורות כבו. הטכס התחיל. טכס הקבב. שני מלצרים הביאו את שיפודי הבשר שרחצו בלהבות השמפניה והגריל. באותו הרגע הקיפו כל נגני התזמורת את שולחננו ונגנו מנגינה רוסית פופולרית. איני יודע מדוע אבל אמרתי לעצמי שרק לפראים יש טכסים שכאלה אותם הם מנהלים כשהמכשף הראשי מקריב ילד לעולה לאחד מהאלילים הבלתי־נראים.כל זה ארך שניות ספורות, אבל לי זה נדמה כנצח. חשתי ברע. משהו לפת את גרוני. נשכתי את שפתי כדי לא להתעלף באמצע הטכס הגרוטסקי הזה. משחזר האור ראיתי את פניה המבוהלים של קתלין.

- "לא ענית על שאלתי", אמרה.

- "איזו שאלה?" לא זכרתי. הלהבות הובילוני למרחקים, למרחבים ולזמנים אחרים. אה, כן נזכרתי. האהבה...

- "אם הייתי מאוהב? לא, קתלין. לא היה לי זמן. ואחר כך לא הייתי מסוגל. לא יכולתי עוד להאמין באהבה. אני חושב שבני־האדם אינם ראויים לה. אולי הם ראויים להיות נאהבים, אבל לא לאהוב".

- "במה אתה מאמין?" שאלה בתחינה. אנא ענה לי. אני רוצה לדעת. אני חייבת לדעת.
היא הייתה כה אומללה ברגע ההוא. נראתה כאילו אז נטש אותה אלוהיה. עיניה היו פקוחות לרווחה ופחד נשקף מהן. היא לא הישירה אלי מבטה והסתכלה על שפתי כאילו היא מכריחה אותן לדבר ולגלות את האמת.

- "אני מאמין במוות, באבסורד. איני מאמין שהמוות הוא שחרור. אני מאמין שהמילים אינן אלא מילים ושהרגשות אינם מראה הנצח. אני מאמין שאין שום דבר בעולם המסוגל לקשור אדם לחייו — לפחות שום דבר בעל ערך, שום דבר נצחי".

כנראה שהרמתי מעט את קולי, שכן הרגשתי בכמה מבטים שהופנו אלי. האישה בעלת הפנים העצובות הסתכלה עלי בהכנעה. הנגנים הלכו משולחן לשולחן ושאלו את הלקוחות מה ברצונם לשמוע. קתלין בכתה. הקבב שלנו נשאר על הצלחת. פתאום הרגשתי את ידי בידה של קתלין. היא לחצה אותה בכוח ואחר כך הביאה אותה לפיה ונישקה אותה ארוכות. נשארתי מאובן. הדם עלה לי לראש וגלי חום אפפוני.

- "סבלת רבות?" והמשיכה לאחוז בידי.

- "כן קתלין. חושבני שסבלתי רבות".

- "ממה?"

- "מהחיים קתלין. החיים גזלו ממני הכול ולא נתנו לי דבר בתמורה. ראשית, הם גזלו ממני את היקרים לי. אחר כך את חברי. את ילדותי. את חלומותי. את אשליותי. ושום דבר בתמורה! לא דת חדשה, לא אלוהים שאוכל להיתלות בו, לא תיקווה ולא כוח לקוות. זיכרונות ומתים. גועל ובושה".

הדרום־אמריקאים ביקשו שינגנו להם מוסיקה ברזילאית.

- "אני אוהבת אותך, אלי". אמרה קתלין. וחיוך ילדותי האיר את פניה.

נמלאתי אושר. אלה היו המילים שרציתי לשמוע מפיה. הייתי נותן את כל מה שהיה לי כדי לשמוע אותן.

- "לא כאן קתלין. אני מבקש ממך. אל תאמרי זאת כאן במקום הנאלח הזה. אמרי זאת בכל מקום אחר, אך לא פה".

לא ידעתי מדוע, אבל כששמעתי את שלוש המילים הללו, הרגשתי מין חילול קודש. למרות הציניות שהייתה לי לטבע שני, לא יכולתי לשמוע את המילים הללו במקום בו כל אחד אנס במבטיו את בת־זוגו. נראה לי כאילו התעלסתי במקום קדוש.

- "אני אוהבת אותך, אלי". חזרה על דבריה. אל תשתיק אותי. אני אומר זאת גם מאה פעמים אם צריך. בדיוק כאן. באמצע הטינופת והתהום. כדי להוכיח לך שמילות אהבה ניתנות להיאמר בכל מקום.

הבעלים חזר. "ובכן, הנאהבים, עדיין אינכם אוכלים?"

- "אמרי לו ללכת לעזאזל. אמרתי לקתלין באנגלית. שאם לא כן יהיה פה עוד מעט רצח".
הוא הבין אנגלית ופרץ בצחוק רם:

- "אה האהבה!"

שוב ראיתי כמה ראשים שהסתובבו אלינו. האנשים רצו לצפות בנאהבים.

- "מדוע אתה חושב כל הזמן על המוות", שאלה קתלין.

הגענו לשלב בו איננו מסרבים יותר לשאלות. הדלת הייתה עכשיו פתוחה. דו־השיח היה אמיתי. היא לא שאלה משהו שלא יכולתי לענות עליו.

- "אענה לך. ראי, בילדותי מתתי יותר מדי פעמים. ובכל זאת כשאני חושב על המוות, איני חושב על מותי שלי, אלא על זה של האחרים להם אני חייב את חיי ואת כל מה שמרכיבם".

היא המשיכה לאחוז בידי. לפתע קרעה את קרבי צלילות חדה. הבנתי שהיא אוהבת אותי באמת. ללא רחמים, ללא חמלה. היא אהבה אותי באהבה מלאה. הבנתי גם כמה מוצדקת הייתה אהבה זו. פחדתי.

- "ספר לי על חייך. ביקשה ממני. אני מכירה כה מעט מהם".

פחדתי. אבל לא יכולתי להמשיך ולסרב לה.

- "קטנטונת שלי, אספר לך על מותי".

התזמורת פצחה במנגינה רומנית.

- "בהתחלה קתלין היו האמונה, התקווה והאשליה. האמנתי באלוהים הטוב. תליתי תקוות באדם ובשליחותו על פני האדמה. חייתי באשליה שבלב כל אדם ניצוץ של אמונה קדושה. שכל יצור אנושי נושא בעיניו ובנשמתו תמונה ושליחות של הנצח.
"זה היה המקור, אם לא הסיבה, לכל אסונותי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו