בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל לספרות

ברטוב פרסם 24 ספרים, והיה בן 90 במותו. מועד הלווייתו טרם נקבע

20תגובות

מת הסופר והמתרגם, חתן פרס ישראל לספרות, חנוך ברטוב. ברטוב היה בן 90 במותו, פרסם 24 ספרים, מהם שתי ביוגרפיות נודעות ושני מחזות. "לא הייתי חלק מהקאנון של הספרות הישראלית", אמר בראיון לדליה קרפל במוסף הארץ עם זכייתו בפרס ישראל בשנת 2010, "אבל הודעתי שאני לא מתכוון למות לפני שאקבל את הפרס. עברה שנה, עברו עוד שנתיים ואני לא מת, אז לבסוף הם נשברו והחליטו להעניק לי את הפרס".

בין הבולטים שבספריו אפשר להזכיר את "שש כנפיים לאחד", רומן מ–1954 שאף עובד למחזה על קשיי התאקלמותם של ניצולי השואה בישראל הצעירה, שהיה הראשון לעסוק בנושא והתבסס כנראה על חוויותיו מירושלים לאחר מלחמת העצמאות. "פצעי בגרות" מ-1965 היה גם הוא בעל יסודות אוטוביוגרפיים. "מתום עד תום" שפורסם ב-2003 גולל את יחסיהם של ברטוב ורעייתו על רקע התהפוכות הפוליטיות במדינה, החלום הציוני ושברו ברצח רבין. כתיבתו של ברטוב נעה תמיד בין האישי והאנושי להיסטורי. גיבוריו, שזהותם כצברים נכפתה עליהם, התעמתו איתה, וקו ברור נגד ייצוגו הסטריאוטיפי של הצבר, נכח בכתיבתו. מבקר הספרים, עמרי הרצוג, כתב עליו ב"הארץ" כי כתיבתו המוקדמת והמאוחרת זהות וכי ברטוב בחר שלא לספר סיפור הירואי, דידקטי, אלא את זה האנושי שדמויותיו נעלבות, צדקניות, רודפות כבוד.

חנוך ברטוב
זאב שטרן

הוא נולד בפתח תקווה בשנת 1926 בשם חנוך הלפגוט. אחרי לימודיו בבית ספר דתי ובגימנסיה בעירו, התגייס לחיל הארץ הישראלי בצבא הבריטי. אחר כך לחם גם בשורות הבריגדה היהודית. במלחמת העצמאות התגייס להגנה. אחרי קום המדינה למד היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים והתיישב עם רעייתו יהודית בקיבוץ עין החורש.

לכתוב החל עוד כילד, בעיתון בית הספר ובמחברות שמילא, אך בראיון ב"הארץ" סיפר על הפעם הראשונה שפרסם מפרי עטו, כנער בן 17, בכתב העת "הגלגל". את שמו עברת לברטוב בשנת 1956, כאשר עבר להתגורר בתל אביב. שם המשפחה החדש הורכב מראשי התיבות של שמו של אבי סבו, בני רבי טוביה בר. הוא החל לעסוק בעיתונות ועבד בעיתונים "למרחב" ו"מעריב". לאורך עשרות שנותיו בעיתונות עסק בכתיבת פרוזה ופובליציסטיקה וזכה לפרסים: הביוגרפיה "דדו – 48 שנה ועוד 20 יום", הביאה לו את הזכייה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. עבור "מתום עד תום" זכה בפרס עגנון לשנת 2006. בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה.

למרות זאת, נדמה שמעולם לא זכה לאותה הערכה שזכו לה סופרים בני דורו, כמו ס.יזהר, משה שמיר ואהרון מגד. עם זכייתו בפרס ישראל הסביר כי היה זה משום שמעולם לא קידם את עצמו. אך נדמה שאפשר שהתשובה מצויה בהסבר אחר שנתן על עצמו, ועל חוסר הזדהותו עם "יפי הבלורית והתואר": "פתח תקווה היתה מלאה ז'לובים ושחקני כדורגל עם שרירים שלא פתחו בחייהם ספר. לא הייתי שייך למיתוס של הצבר המיתולוגי, שנוצר למעשה על ידי אחרים. משה דיין מעולם לא היה גיבור שלי (...) אני לא הצבר המיתולוגי. אני הצבר האמיתי".

ברטוב הותיר אחריו בן, ההיסטוריון עמר ברטוב ובת, גילת בורקהארט, ד"ר לפסיכולוגיה. טרם נקבע מועד הלווייתו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו