בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיתונאית שלא מאפשרת לשלטון הפולני למחוק את העבר האפל

פוסט־אמת, גרסת השואה: אחרי שסביהם רצחו את שכניהם היהודים, תושביה העכשוויים של העיירה הפולנית ידוובנה מבקשים לקבור את שקרה לפני שנים. העיתונאית הפולנייה אנה ביקונט, שספרהּ על הפרשה רואה אור בעברית עתה, מספרת על מה שחשפה בתחקיר המטלטל

46תגובות

בדצמבר של שנת 2000 התקבל במערכת העיתון הפולני החשוב "גזטה ויבורצ'ה" מכתב יוצא דופן. קָז'ימְיֶיז לאודנסקי, כוורן מעיירה בצפון מזרח פולין, פנה לעורך העיתון בבקשה לטהר את שמה של משפחתו.

כמעט 60 שנה לפני כן, ב-10 ביולי 1941, היו שני אחיו של לאודנסקי מהמשתתפים הבולטים בטבח שביצעו תושבי העיירה ידוובנה במאות משכניהם היהודים. אחרי מלחמת העולם השנייה הם ריצו כמה שנות מאסר, אך מאז הספיקו לחזור לשגרת חייהם ולשים מאחור את הכתם הזה בעברם.

אסם בוער. מתוך המיצג של האמן 
הפולני רפאל בטלייבסקי המדמה את האסם שבו נשרפו יהודי ידוובנה, 2010
GRZEGORZ MICHAOWSKI / AFP

ואולם, בשנת 2000 שבו רוחות הרפאים מידוובנה לרדוף את האחים לאודנסקי. זה קרה בעקבות פרסום ספרון קטן ומטלטל בשם "שכנים", פרי עטו של ההיסטוריון הפולני־יהודי פרופ' יאן טומש גרוס. בתום מחקר ארכיוני מקיף עלה בידיו לתאר כיצד ביום קיץ אחד של שנת 1941 תושביה הפולנים של העיירה הוציאו להורג את שכניהם היהודים. בין הרוצחים היו גם אחיו של לאודנסקי, אשר חברו לאחרים והכו את היהודים באלות, בגרזנים ובמוטות ברזל, יידו בהם אבנים, פצעו אותם בסכינים ולבסוף לקחו אותם לאחד האסמים בעיירה ושרפו אותם חיים. כך, בתוך כמה שעות, נרצחו כמעט כל יהודי העיירה, כמה מאות במספר.

הספר של גרוס התקבל ככתב אישום חריף נגד האומה הפולנית ועורר מהומת עולם. ברקע לכך היתה קביעתו של גרוס, כי פולנים – ולא גרמנים, כפי שסברו לפני כן – עמדו מאחורי רצח יהודי ידוובנה. העם הפולני, שעד אז ראה עצמו הקורבן האולטימטיבי של המשטר הנאצי, נאלץ כעת להכיר בכך שהוא הצמיח מתוכו לא רק קורבנות, אלא גם פושעים אכזריים. ידוובנה נהפכה באחת מעיירה נידחת לאבן בוחן ליחסי יהודים־פולנים.

לאודנסקי הקשיש נחרד לשמם הטוב של אחיו ופנה לעורך העיתון הנפוץ במדינה כדי למחות על מה שתיאר כרדיפת משפחתו ה"פטריוטית". המכתב הועבר לטיפולה של אנה ביקונט, מבכירות ומוותיקות העיתונאיות ב"גזטה ויבורצ'ה", שאמה היהודייה שרדה בשואה כשהתחזתה לנוצרייה. ביקונט נשלחה למשימה הקשה: להביא לקוראי העיתון את קולם של האחים לאודנסקי, רוצחי היהודים מידוובנה.

כך, לפני 16 שנים, החל המסע של ביקונט בעקבות אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות יהודי פולין, אירוע שעד היום, 75 שנה אחריו, מפלג ומשסע את החברה הפולנית. המסע שלה, שהחל במפגש עם הרוצחים, לקח אותה דרך החצר האחורית של פולין אל מקומות נחשלים ונבערים, שבהם יהודים עדיין נחשבים לאויב. מקומות שבהם הכומר מזהיר את מאמיניו בדרשה השבועית לבל יתוודו על חטאי העבר ומאיים שמי שיעשה כן לא יזכה להיקבר בבית עלמין קתולי. מקומות שבהם ספרות ועיתונות אנטישמיות עדיין מופצות באין מפריע.

המסע של ביקונט גם חצה גבולות גיאוגרפיים והוביל אותה אל מחוץ לפולין – לארצות הברית, לקוסטה ריקה ולישראל – בחיפוש אחר רוצחים, ניצולים ועדים, זמן קצר בטרם ימות האחרון שראה או שמע את הזוועה שהתרחשה בידוובנה.

ארבע שנים נמשך המסע שלה. ארבע שנים מלאות, שבהן עבדה, לדבריה, "מהזריחה עד השקיעה. כל יום. באופן אובססיבי". את התקופה הזאת היא מתארת היום כשנים של "מתח בלתי פוסק. של קשרים עם נרדפים ורודפים, עם רוצחים, עם אנטישמים, עם מכחישים, עם ניצולים ועם הטראומה שלהם".

את המסע היא סיכמה בספר עב כרס, שראה אור בפולין ב-2004 תחת השם "אנחנו מידוובנה". אם "שכנים" של גרוס היה הספר שניער את האבק מעל דפי הארכיון שבהם הסתתרה הפרשה הזאת, "אנחנו מידוובנה" של ביקונט היה זה שתיאר איך הפרשה ממשיכה לרדוף את תושביה גם בפתחה של המאה ה-21.

הספר תורגם בהמשך לכמה שפות וזיכה את ביקונט בכמה פרסים, בהם European Book Prize. בנימוקים לפרס, המוענק בפריז, כתבו השופטים כי הוא אחד הספרים המצמררים שקראו אי פעם. בשנה שעברה תורגם לאנגלית ונכלל ברשימת מאה הספרים המוערכים של "ניו יורק טיימס בוק רוויו". "זה אחד הספרים העצובים ביותר שקראתי מימי, שנכתב בידי אחת הנשים העליזות ביותר שהכרתי", אמרה עליו המשוררת הפולנייה כלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה. "הקורא את הספר הזה מתייסר בכאב שהוא כמעט גופני, אך אינו יכול להניח אותו מידיו", תיאר מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה. "ביקונט מעלה לנגד עינינו תמונה מפחידה של המשטמה שתקפה את תושבי ידוובנה, שנאה שלא התפוגגה עד עצם היום הזה", הוא הוסיף.

אנה ביקונט
דודו בכר

כעת, באיחור רב, רואה אור הספר גם בעברית, בהוצאת כרמל, תחת השם "אנחנו מידוובנה – הפשע וההשתקה" (בתרגום המצוין של עילי הלפרין ובעריכה המוקפדת של מירי פז). בראיון ל"גלריה שישי" מספרת ביקונט, שביקרה החודש בארץ, על התחקיר המטלטל שאליו יצאה, שסופו מסמך מצמרר על עיירה כפרית, שתושביה מסרבים לקבל את האמת על הטבח שביצעו אבותיהם בשכניהם היהודים ב-10 ביולי 1941.

את המפגש שלה עם האחים לאודנסקי, רוצחי היהודים, שהתגוררו אז כ-60 ק"מ צפונית לידוובנה, ביקונט מתארת כחוויה הקשה ביותר בקריירה העיתונאית הענפה שלה. "זה היה מפחיד מאוד. פגשתי שם את הרוע בהתגלמותו", היא אומרת. "את פני קיבלו אנשים חזקים, שחיים בנוחות בווילה ליד אגם, הקימו משפחות וגאים מאוד בחיים שלהם. פגשתי אנשים שבקהילה שלהם נחשבים לגיבורים, ולא כאלה שעשו דברים כה נוראיים. עד אז לא ידעתי שזה אפשרי להרוג יהודי ולהיות גיבור".

הוצאת כרמל

הראיון זיעזע אותה כל כך, שוויתרה על החדר ששכרה במלון סמוך, שם היתה אמורה להעביר את הלילה שאחרי המפגש איתם, וחזרה מיד לביתה בוורשה למרות תנאי מזג האוויר הקשים. "זה היה מסוכן, היה קרח על הכביש, אבל לא רציתי להישאר אפילו עוד רגע ליד האנשים האלה", היא אומרת.

קשה להישאר אדישים למקרא הראיון שקיימה עם הרוצחים מידוובנה, כפי שמתועד בספרה, אשר נכתב כמו יומן המתעד את פגישותיה, שיחותיה, רשמיה והמידע שאספה בתחקיר העיתונאי המקיף שביצעה.

"אין לנו כלום נגד היהודים, אבל תעזבו כבר את החיטוט הזה בפצעים. אין לחטט בפצעים שלא לצורך", הם אמרו לה. "לעשות מהעם שלנו פושעים זה דבר לא ראוי. זו נבזות להאשים את הפולנים בדברים כאלה. זה לא הזמן המתאים להוביל מסע של הטפת מוסר לפולנים".

אחד מהם אף כינה את הטבח בידוובנה "סיפור קטן... בסך הכל מריבה קטנה של יהודים ופולנים". הוא גם מחה על כך שאף כי הפולנים כבר מחלו לגרמנים על מלחמת העולם השנייה, לדבריו, הרי היהודים סירבו למחול על הטבח, שאותו "הדביקו לפולנים".

אז איך קראו לסבא?

ביקונט נולדה בוורשה ב-1954, פחות מעשור לאחר תום המלחמה. היא גדלה כפולנייה לכל דבר, בלי לדעת שאמה יהודייה. אלא שהנושא היהודי העסיק אותה גם שנים לפני שגילתה את הסוד הגדול. "גדלתי על כך שפולנים הרגו יהודים בשואה. זה היה טראומטי עבורי, כפולנייה", היא אומרת. "חשבתי על זה שנים לפני שידעתי שאני 'בצד השני' של הבעיה הזו".

היא מספרת על סיוטים שחוותה בצעירותה, כשחלמה שהיא אם פולנייה בתקופת השואה ופתאום דופקת על דלת ביתה יהודייה עם שלושה ילדים ומבקשת עזרה. "באותה תקופה, בחלום, התלבטתי אם לעזור ליהודים או לא. אחרי שגיליתי שאני יהודייה, התחלתי לחשוב מה הצד השני היה עושה: האם היו מחביאים אותי ואת ילדי בזמן מלחמה?" היא תוהה.

רק בשנות ה-80, כשהיתה בת 33, גילתה את האמת על סיפורה המשפחתי. זה קרה במקרה, כשפגשה את אולש, בן דודה, וביקשה ממנו קצת פרטים על סבה, אבי אמה, שמת לפני המלחמה. אז, בפעם הראשונה, שמעה את שמו - הירש הורוביץ - ומיד הבינה כי היא יהודייה.

בהמשך התברר לה כי סבתה, מרים לבית באייר, אף היא יהודייה, מתה בשואה, כנראה ממחלה בגטו ורשה. בתה לאה, אמה של ביקונט, שרדה בצד הארי של העיר בזכות נישואיה לפולני, פעיל מחתרת אנטי־גרמני; הוא "צייד אותה במסמכים טובים", כדברי ביקונט, שסייעו לה להתחזות לפולנייה בשם וילהלמינה שקולסקה.

אחרי המלחמה המשיכה אמה לגור בפולין תחת המשטר הקומוניסטי, שממנו ברחו בעשורים הבאים רבים מהיהודים שנותרו שם. "אמא שלי היתה מאוהבת בפולין על הנופים והספרות שלה", מסבירה ביקונט, שנולדה בנישואיה השניים של אמה, לאב שאינו יהודי.

"כשגיליתי שאני יהודייה הייתי בשוק. אבל זו היתה גם הקלה", אומרת ביקונט. "התקשרתי לכל החברים שלי וסיפרתי להם בהתרגשות שאני יהודייה". את הבשורה היא קיבלה זמן קצר אחרי שנישאה. את ירח הדבש החליטו לבלות בישראל, לאחר שגילתה כאן משפחה ענפה, שחיתה כל השנים בלי לדעת על הדודה מוורשה.

אמה, לעומת זאת, נותרה בזהותה הפולנית עד יומה האחרון והתכחשה למוצאה היהודי גם אחרי שביקונט כבר גילתה את הסוד. "היא המציאה איזה סיפור משוגע לגמרי, על כך שהיא בעצם נולדה מרומן מחוץ לנישואים ולכן אינה יהודייה", מספרת בתה.

לשכתב את ההיסטוריה

הספר של ביקונט רואה אור בעברית בתקופה סוערת במיוחד בפולין, שבה הטבח שאירע בידוובנה שוב בכותרות. זה קורה לא מעט בגלל הממשלה והנשיא הימניים שיושבים בוורשה, אשר בשנה שחלפה מאז עלו לשלטון פועלים ללא הרף בניסיון "לתקן עוול היסטורי", לדברי תומכיהם, או "לשכתב את ההיסטוריה", כפי שטוענת ביקונט.

הפעילות הזאת כוללת בחינה מחודשת של סיפור הטבח בידוובנה, בניסיון להוכיח כי לא ידי פולנים היו במעל, כפי שכבר הוכח במחקר היסטורי מקיף ובלתי תלוי בעבר ואף על פי שמנהיגי פולין כבר התנצלו עליו.

אנדז'יי דודה
רויטרס

הדים לרוח החדשה שמנשבת בוורשה ניכרו כבר בזמן מערכת הבחירות לנשיאות ב-2015. בעימות הטלוויזיוני בין שני המועמדים הראשיים נדרשו השניים להציג שאלות זה לזה. שאלתו הראשונה של מועמד הימין אנדז'יי דודה, שלבסוף נבחר לנשיא, לא עסקה במצב הכלכלי או ביחסים הרגישים עם רוסיה. היא נגעה בידוובנה. דודה הטיח במועמד שניצב מולו - הנשיא המכהן אז, ברוניסלב קומורובסקי – כי בגללו הפולנים "מואשמים בידי אחרים באופן שקרי שהשתתפנו בשואה". הוא התייחס בכך לאיגרת שפירסם הנשיא הקודם ב-2011, ביום השנה ה-70 לטבח, ובה ביקש מחילה מהיהודים על הטבח שביצעו בהם הפולנים.

כשניצח בבחירות, הבטיח דודה "אסטרטגיה חדשה במדיניות ההיסטורית", וזו כבר החלה נותנת אותותיה. מפלגתו, "חוק וצדק", שניצחה גם בבחירות לפרלמנט בשנה שעברה, התגייסה לשכתב את ההיסטוריה הפולנית, כדברי ביקונט. בין היתר מונה מנהל חדש ל"מכון לזיכרון לאומי" - גוף ממשלתי שאחראי לבחינת פשעי הקומוניסטים והנאצים בפולין הכבושה. המנהל, ירוסלב שארק, טען כי "מבצעי הטבח היו הגרמנים", אשר "ניצלו לשם כך קבוצה קטנה של פולנים". כחלק משינוי האווירה נרשמה גם התבטאות אומללה של שרת החינוך הפולנייה, אנה זלבסקה, שהצהירה בקיץ האחרון, במלאות 75 שנה לטבח, כי "מה שקרה בידוובנה שנוי במחלוקת היסטורית".

במטבח עם לך ולנסה

לפני שהיתה עיתונאית רצתה ביקונט להיות פסיכולוגית ולמדה לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת ורשה. באותה תקופה, שנות ה-70 של המאה הקודמת, נשבתה בקסמה של תנועת המחתרת האנטי־קומוניסטית שפעלה בפולין ואף נכלאה פעמיים לזמן קצר.

בהמשך, בשנות ה-80, ערכה שבועון מחתרתי, "טיגודניק מזובשה". זו היתה תקופה דרמטית בקורותיה של פולין, שלוותה בהפגנות ובשביתות אנטי־קומוניסטיות בהנהגת לך ולנסה, מנהיג תנועת "סולידריות". ב-1989 מאבקה נשא פרי עם קיומן של בחירות סמי־חופשיות בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

"ולנסה ביקש שנוציא לאור עיתון, כדי לסייע לו להיאבק על קולות הבוחרים", מספרת ביקונט. המשימה הוטלה על חברי מערכת העיתון המחתרתי שערכה. השם שנבחר לעיתון החדש, "גזטה ויבורצ'ה", משמעותו בפולנית "עיתון לבחירות". בחלקה של ביקונט נפלה הזכות להיות מהחבורה המייסדת של העיתון, לצד אדם מיכניק, אף הוא פולני־יהודי, שמונה לעורכו הראשי. "את הגיליון הראשון הכנו במטבח שלי, ליד החיתולים הרב־פעמיים של בתי התינוקת, אולה, שנתלו שם לייבוש", היא אומרת בחיוך.

לך ואלנסה
אי־פי

"תחילה השלטון הקומוניסטי הגביל את הוצאתו לאור לתקופת הבחירות - חודשיים בלבד", היא מספרת. ואולם, בעקבות מפלתו של המשטר הקומוניסטי בבחירות 1989, שסללה את דרכו של ולנסה לנשיאות פולין ב-1990, המשיך העיתון לראות אור גם אחריהן והיה לאחד היומונים הנפוצים ביותר במרכז אירופה. כיום הוא מודפס בכ-230 אלף עותקים בכל יום ("יש צהובון אחד שנפוץ יותר מאיתנו", אומרת ביקונט). מיכניק ממשיך לערוך אותו, 27 שנים ברציפות. גם ביקונט נותרה בעיתון, ככתבת בכירה. לצד זאת, מאז שנות ה-90 פירסמה חמישה ספרים. אחד החשובים שבהם היה הביוגרפיה של שימבורסקה, שראתה אור בפולנית ב-1997 ופורסמה בעברית ב-2014 ("שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה"), אף היא בהוצאת כרמל.

בשנת 2000, כשטבח ידוובנה שב לכותרות, עם פרסום ספרו של גרוס, ביקשה ביקונט ממיכניק לצאת לידוובנה, כדי שתוכל לראיין את תושביה ולפרסם סדרת כתבות בנושא. להפתעתה, הוא התנגד לכך. חששו היה "שלפרסום הדבר עלולות להיות השלכות הרסניות ברגע שידונו על קבלת פולין לנאט"ו; שהקונגרס היהודי האמריקאי ינסה למנוע את הכניסה שלנו ושזה יצית קונפליקט אבסורדי ומזיק לפולין", אמר לה.

אדם מיכניק
Jens Meyer / ASSOCIATED PRESS

ואולם בעקבות המכתב ששלח אחיהם של הרוצחים לבית לאודנסקי, השתכנע מיכניק שיש כאן סיפור שצריך לבדוק לעומק ושלח את ביקונט להביא אותו. כמה חודשים לאחר מכן, מיכניק הכה על חטא. במאמר שפירסם ב"גזטה ויבורצ'ה" תחת הכותרת "ההלם של ידוובנה" כתב כי הוא חווה "סכיזופרניה ייחודית במינה" ופירט: "בתור פולני, הבושה שאני חש על הרצח בידוובנה היא בושה פולנית. אולם בו בזמן אני יודע שלו נקלעתי אז לידוובנה, היו רוצחים אותי בתור יהודי. אינני חש אשמה כלפי הנרצחים, אבל אני חש אחריות על כך שלאחר מותם נרצחו בשנית. הם לא זכו לקבורה כבני אנוש, איש לא התאבל עליהם, האמת על הפשע לא נחשפה ובמשך עשרות שנים ניתנה יד להפצת שקרים. מדוע לא חיפשתי את האמת על הרצח בידוובנה?"

ביקונט כבר היתה אז בעיצומו של התחקיר שלה. אחרי שריאיינה את הרוצחים, התפנתה לאתר את הניצולים. את האחרון מהם שהיה בחיים, אביגדור כוכב (במקור, ניילביצקי), מצאה בישראל. כוכב, תושב יהוד שהיה חולה בסרטן בעת שפנתה אליו, הסכים להיפגש איתה למרות העוינות שחש כלפי פולנים מאז הטבח.

בראיון סיפר לה איך כנער בן 14 הוא נתפס בידי הפולנים בשדה סמוך לידוובנה וצורף ליהודי העיירה, שרוכזו בכיכר השוק והובלו אל מותם בידי הפולנים. בשעה שהוצעדו דרך שביל בשדה, בין שורות גבוהות של שיפון, הוא הצליח להימלט ונשאר לשכב במקום סמוך, צופה מרחוק במתרחש. ואז פתאום ראה והריח שריפה, שפרצה מהכיוון שאליו הוצעדו היהודים. רק בהמשך התחוור לו כי היה עד לשריפת יהודי העיירה, שנכלאו באסם. כוכב הצליח להימלט. בשאר המלחמה שרד במסתור תוך התחזות לפולני.

זמן לא רב אחרי הראיון הוא מת. כיום אין כבר עדים חיים לטבח בידוובנה. בדיעבד, ביקונט לא בטוחה שהיה זה דבר נכון לראיין את כוכב. "בתחילת התחקיר, כפסיכולוגית בהכשרתי, חשבתי שלתת לאנשים לדבר זה דבר טוב. אבל אחר כך הבנתי שבמקרה הזה, אולי בעצם לא. הראיון היה כרוך עבורו בהרבה סבל. אני חזרתי הביתה, אבל הוא נותר עם כל הזיכרונות שאני עוררתי. אולי זה לא היה הוגן לענות אותו בצורה הזו".

תוך כדי עבודתה גילתה כי לעתים לעבודת תחקיר עיתונאית, שכוללת יציאה לשטח ודפיקה על דלתות של עדי ראייה, יש חשיבות גדולה יותר מכל מחקר היסטורי שמתבצע בארכיון ממוזג, היא אומרת. כך, נדהמה לגלות כי האמת על ידוובנה הצליחה לחמוק אפילו מתחת לרדאר של החוקרים הבכירים ביותר בתחום. אחד מהם, פרופ' ישראל גוטמן, שהיה ההיסטוריון הראשי של "יד ושם", הודה בפניה, בטרם מת גם הוא, כי לא הכיר את הסיפור האמיתי על רצח יהודי ידוובנה. "אנחנו נוהגים להתייחס לעדויות הניצולים בהסתייגויות מסוימת, שכן לרוב הם יכלו לראות רק חלק מהאירועים שתיארו, בעוד שאת שאר המידע הם משלימים מעדויות שמיעה", אמר לה גוטמן. בשיחה עמה, שמצוטטת בספר, הודה כי במשך שנים חשב כי הפוגרום הזה בוצע בידי גרמנים. "טעינו אז, ואני חש אשמה. לא האמנתי שתושביה של עיירה קטנה יהיו מסוגלים לבצע פשע כזה. סברתי שהאדישות או המוכנות להסגיר יהודים היו גורם ייחודי של הערים הגדולות, שזה לא היה תקף למקומות שבהם יענקל או משה היו השכנים שכולם הכירו היטב", אמר לה. "מתברר, שדווקא במקומות הללו האנטישמיות שהוזנה לפני המלחמה הגיעה לשיאה".

בספרה משכילה ביקונט לשלב בין חומר ארכיוני שאספה במוזיאונים, מכוני מחקר וארכיונים ברחבי פולין והעולם לבין עדויות אישיות שגבתה במסעותיה. "צריך לדעת לחבר בין השניים. זה דבר אחר לגמרי לדבר עם אנשים אחרי שקראת את החומר הארכיוני, וגם להיפך - לחפש מידע בארכיונים אחרי ששמעת מהאנשים את הסיפורים", היא אומרת. לא לחינם הגדיר פרופ' גרוס את ספרה כמופת של "עיתונות היסטורית".

הספר עצמו שופע תצלומים שאספה במשך התחקיר. בזכותם עלה בידה להחיות מחדש את הקהילה שנחרבה באכזריות ולהעניק שמות ופנים לנרצחי הטבח. עיון בתמונות מגלה, בין היתר, את הפעילות הציונית בידוובנה שקיימו חברי תנועת "החלוץ" עוד בשנות ה-20 של המאה שעברה; את בית הספר המשותף שבו למדו, אלה לצד אלה, פולנים ויהודים, בהם כמה מהרוצחים ומקורבנותיהם לעתיד; ואנשים רבים, כמו מרים בורשטיין, אטקה רוחלה וחיים יוסף פרבדה, דינה ויצחק ניילביצקי, מנדל נורנברג, לוצ'קה איברם, בני הזוג יהודה ושרה נאדולני ושלוש בנותיהם - כולם יהודים שנרצחו בפוגרום.

הסיפורים ששמעה ביקונט מסמרי שיער, גם ממרחק של 75 שנה. חלק מהמרואיינים הפולנים, שסיפרו לה על הזוועות שהיו עדים להן, סירבו להיחשף בשמם, מחשש שקרובי משפחותיהם של הרוצחים יתנקמו בהם. כדי לדבר עם אחרים היה עליה להרחיק עד ארה"ב, לשם היגרו לאחר שסבלו מהתנכלויות של שכניהם הפולנים.

את מייצ'יסלב ק' פגשה בביתו בעיירה הפולנית פיש. בילדותו גר בידוובנה. בזמן הטבח היה בן 12. "כשהפולנים עברו בין הבתים וגירשו את היהודים לכיכר השוק, נשמעו מכל עבר זעקות ובכי, כי הם סילקו גם את הילדים והזקנים. באיומי אלות הם סידרו בשורות את היהודים. הייתי על יד האסם. לא היה צריך יותר מקצת נפט וגפרורים. כשהציתו את האש נשמעו צרחות עד שהגג התמוטט", סיפר לה. בהמשך נקב בשמו של אחד הפולנים ש"השליך ילדים אל תוך האסם הבוער" ואחר כך הלך לבתים ודקר בכידון את היהודים שהתחבאו בעליות הגג.

מתוך ספרה של ביקונט. שניים ממאות קורבנות הטבח, חיים יוסף ואטקה רוחלה פרבדה, שנרצחו עם ילדיהם, ולוול וברי
באדיבות ose Gutstein / w

אשה פולנייה אחרת, שהיתה בת עשר בעת הטבח, הסכימה להתראיין בתנאי שלא יצוינו אפילו ראשי התיבות של שמה. "בלילה אינני מסוגלת לישון, כי המחזה מרצד לנגד עיני כאילו קרה אתמול. זה היה גיהנום של שנאה. הזעקות המחרידות עדיין מהדהדות בראשי", סיפרה.

הכתבות שפירסמה ביקונט בעיתון תוך כדי התחקיר עוררו הדים רבים. רוב התגובות, כך היא מעידה, היו שליליות. "מה מחזיק אתכם בפולין? הלוואי שתיבלעו בגיהנום בעבור השקרנות שלכם", כתב למערכת העיתון אדם שהזדהה כ"פולני בפולין". "גברת ביקונט, יהודייה רדופת שנאה חולנית לפולין שכמותך. בקרוב ניפגש. כבר נמצא קמיקזה בשבילך", כתב אדם נוסף. "הצלחתם להצית מלחמה בין פולנים ליהודים. עוד כמה סיפורים כאלה וגם אני אהפוך לאנטישמית", כתבה אשה אחרת. בתה של ביקונט, אולה, מוסיפה כי תמונות אמה ומשפחתה הופצו באתרים ניאו־נאציים וכי היא כונתה "אנטי־פולנייה".

קבוצה שנייה של מכתבים שהתקבלו במערכת נשלחו בידי פולנים שביקשו למסור מידע על רוצחי יהודים. "כאן ושם, בדרך, ביער, במחבוא, אחרי השחרור – רצחו יהודי, משפחה יהודית, ילד יהודי, ועשה זאת השכן מהבית ליד, ממול, מהכפר הסמוך", היא מתארת זאת בספר. לעתים כללו המכתבים ציון שמות המקומות ושמות הרוצחים.

והיו גם מכתבים שבהם צוינו שמות של פולנים שהסתירו יהודים והצילו את חייהם. כותבי המכתבים האלה קראו לביקונט לכתוב גם עליהם ולאזן את התמונה השלילית שמתקבלת על העם הפולני מתחקיריה.

ביקונט לא פוסחת על הנקודה הרגישה הזאת בספרה. באחרית הדבר, שנכתבה במיוחד למהדורה העברית הרואה אור כעת, היא מעדכנת את הקוראים על הפעילות שנוקטת ממשלת פולין כדי "להשיב לפולנים את שמם הטוב", כדבריה. "הגיעה העת לדבר על כל הטוב שפולנים עשו ליהודים. בכך עוסקים היסטוריונים, מוסדות המדינה, משרד החוץ והתקשורת".

 חברי תנועת "החלוץ הצעיר" בידוובנה, 1930
באדיבות ארכיון מא

בין היתר כוללת הפעילות הזאת עיסוק נרחב בחסידי אומות עולם הפולנים, שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי להציל יהודים בשואה. "יד ושם" מכיר ב-6,700 כאלה. בפולין טוענים כי המספר האמיתי גבוה בהרבה. השנה הקימו מוזיאון ואנדרטה לכבודם בעיירה מרקובה, שבה רצחו הנאצים את משפחת אולמה הפולנית - אב, אם בהריון וששת ילדיהם - לאחר שהסתירו יהודים בביתם. בימים אלה מתוכננת לקום גם אנדרטה לכבוד הפולנים שהצילו יהודים בבירה ורשה, סמוך לכיכר שממנה נשלחו היהודים אל מותם במחנות.

ביקונט מכירה באומץ לבם של הפולנים האלה, אך מסרבת לקבל את התמונה שמנסה לצייר הממשלה ומזכירה כי האנשים האלה היו המיעוט הנרדף ולא הרוב – שהיה אדיש במקרה הטוב, או השתתף ברדיפות וברצח במקרה הרע. "הממשלה משתמשת בחסידי אומות עולם כדי להסתיר את אלה שלא היו כאלה ולהגן עליהם. נכון, הפולנים שהצילו יהודים היו אמיצים וגיבורים - אבל הם נחשבים לכאלה גם מפני שהם פעלו באופן מנוגד לזה שבו נהגה הקהילה שלהם. בני משפחת אולמה, למשל, נרצחו בידי הנאצים לאחר ששכנים פולנים שלהם הלשינו עליהם".

אנה זלבסקה
adrian grycuk / Boston9

מבחינת ביקונט, העניין שמגלה היום ממשלת פולין בחסידי אומות עולם הפולנים הוא ציני ואינטרסנטי. "במשך שנים התעלמו מקיומם, ופתאום הופכים אותם לגיבורים לאומיים. הייתי מעדיפה שהם יוכרו ככאלה באופן עצמאי ולא כנשק שנועד להסתיר את החלק הפחות נעים של ההיסטוריה", היא אומרת. "הלוואי שיחסי הפולנים והיהודים במלחמה היו נראים כפי שמציג אותם השלטון הנוכחי, ולא כפי שמציגים אותם גרוס ואנוכי. הייתי מייחלת לכך, בתור יהודייה. איש מבין ענפי משפחתי שחיו בשואה בכפר סקריהיצ'ין לא נותר בחיים".

פגיעה בכבוד הפולני

קריאה בספרה של ביקונט, שבגרסתו העברית מונה כמעט 600 עמודים, מותירה את הקורא במועקה קשה. רבים מתושביה של ידוובנה עדיין מתכחשים לטבח וטופלים האשמות שונות על היהודים, אלא שנרצחו שם ואלה ששרדו ועזבו את העיר. "היה לי מאוד קשה לעסוק בנושא הזה. בני האדם, מתברר, הם לא ההמצאה הטובה ביותר של אלוהים", אומרת ביקונט. "עבורי, יותר מהעבר, ההווה הוא החלק הכואב בסיפור הזה. חוסר האמפתיה של פולנים רבים כלפי הגורל היהודי כואב לי מאוד. רבים פשוט לא יכולים לקבל את העובדה שהיו פולנים שלצד היותם קורבן היו גם פושעים".

עם זאת, בשנים האחרונות זכה הטבח בידוובנה לכמה ייצוגים בתרבות הפולנית. ב-2010 האמן הפולני הקתולי רפאל בטלייבסקי, שהתפרסם כמי שיוצר ברחבי פולין גרפיטי עם הכיתוב "מתגעגעים אליכם, יהודים", הכין מיצג המדמה את האסם שבו נשרפו יהודי ידוובנה. בטלייבסקי הזמין את תושבי פולין לשלוח לאתר אינטרנט שהקים את כל מחשבותיהם השליליות והדעות הקדומות שלהם על היהודים, כדי לשרוף אותן. ב-2012 הונצח הטבח בסרט העלילתי "Poklosie" ("התוצאה", שבעברית הופיע בשמות "אחרי הקציר" ו"זעזוע") של הבמאי הפולני ולאדיסלאב פאסיקובסקי, המבוסס על הסיפור ההיסטורי מ-1941 (בישראל עלה ב-2014, בשיתוף פעולה של הקאמרי והבימה, המחזה הפולני "הכיתה שלנו" מאת המחזאי טדיאוש סלובודז'אק, המבוסס אף הוא על ידוובנה).

גם ספרה של ביקונט מציע כמה נקודות אור. אחת מהן היא קשישטוף גודלבסקי, ראש עיריית ידוובנה לשעבר, שפעל להקמת האנדרטה החדשה לזכר קורבנות הטבח, שנחנכה ב-2001, במלאות 60 לטבח. בזכותו הוסר הכיתוב השקרי מעל האנדרטה הקודמת, שייחס את הרצח לנאצים. גודלבסקי שילם מחיר כבד על פעילותו: הוא הודח מתפקידו בידי המועצה. "היהודי גודלבסקי", כינו אותו בבוז יריביו. אבל גודלבסקי, שאינו יהודי, הרגיש כי השלים את משימת חייו. "אני מאמין שאת מה שעשיתי היה עושה כל אדם הגון. צר לי שחברי הקרובים לשעבר חושדים בי במניעים אחרים. את הפצעים אלקק בבדידות", כתב במונולוג מרגש שפורסם בספרה של ביקונט. ראש העיר המודח עזב לא רק את ידוובנה אלא גם את פולין. ביקונט איתרה אותו בפרבר של שיקגו, שם הוא עובד בחברה המייצרת חלקי מטוסים. "אני לא יודע מה קורה בידוובנה. בשבילי זה העבר. התנתקתי", אמר לה.

מחליפו בתפקיד מכחיש את חלקם של בני העיר בטבח. כפועל יוצא, באתר האינטרנט של עיריית ידוובנה אין כל זכר לטבח ולמעורבות תושביה ברצח שכניהם היהודים. במשפטים הספורים שמוקדשים שם למלחמת העולם השנייה נכתב באתר, כי האוכלוסיה המקומית אופיינה בפטריוטיות חזקה במיוחד.

ברוח זו, פרופ' גרוס, האיש שחשף בפני העולם את החטא הפולני הקדמון של ידוובנה, נרדף בשנה האחרונה בידי הרשויות במולדתו, שאותה עזב כבר בשנות ה-60 לארה"ב. תחילה איימה לשכת הנשיא לשלול ממנו את תואר הכבוד שקיבל מממשלת פולין בעבר. כעת הוא מתמודד עם בדיקה שמתנהלת נגדו בתביעה הכללית בפולין, בחשד לפגיעה בכבוד הלאומי הפולני, עבירה שדינה מאסר. "אני לא חושבת שישללו ממנו את התואר או ישלחו אותו לכלא. זה רק איום, כדי להפחיד היסטוריונים צעירים ולהרתיעם מלחקור את הנושא", אומרת ביקונט. "מה שחשוב להם כאן הוא להצביע על האויב, כדי לכנס את השורות במבצר המכותר".

יאן תומאש גרוס
Alik Keplicz / AP/ אליק קפ

ביקונט עצמה אומרת שאינה מרגישה נרדפת במולדתה. ואולם, את העובדה שהשלטון בפולין מסתייג ממנה אי אפשר היה להסתיר בעת ביקורה בארץ. "המכון הפולני", זרוע של משרד החוץ בוורשה, שבדרך כלל עורך קבלות פנים ומארח יוצרים ואנשי רוח שמגיעים מפולין לישראל, התעלם מנוכחותה כאן.

בניגוד לאמה, שברחה מיהדותה, ביקונט גידלה את בנותיה כיהודיות לכל דבר, אף שאביהן, פיוטר ביקונט, עיתונאי אוכל פולני מפורסם, אינו יהודי. "גדלתי בבועה היהודית של ורשה וכילדה חשבתי שרוב הפולנים הם יהודים", אומרת בתה, אולה, שעלתה לישראל לפני שמונה שנים וכיום חיה כאן עם בעלה, יותם שליט אינטרטור, בנם של בעלי גלריה "דביר" בתל אביב.

את דרכה בארץ החלה כמלצרית בפאב "מינזר" בתל אביב. היום יש לה סטודיו לתכשיטים בנוה צדק, תחת המותג "תכשיטי ביקונט". "מאז שהייתי ילדה השואה היתה בביתנו נושא לשיחות בארוחת הערב. את סלון הבית מילאו תמיד חברי 'ברנז'ת־השואה' של אמא", היא אומרת.

אנה ביקונט ממשיכה לחפור בעבר הפולני־יהודי. בימים אלה היא שוקדת על כתיבת ספרה הבא, שיחשוף פרטים חדשים על דמותה של אירנה סנדלר, חסידת אומות עולם פולנייה, שהצילה ילדים יהודים רבים בשואה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו