בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הרוע אנושי יותר מהטוב. הוא מאפשר לנו פנטזיה של סאדיזם מוחלט"

מה הקשר בין רוע להצלחה, בין איבוד המצפן המוסרי לשגשוג אישי? ד"ר דוד גורביץ', שספרו "הגנגסטר הפוסטמודרני" פורסם באחרונה, מסביר מתי הופיע הרע לראשונה כגיבור תרבותי ולמה אנחנו מעריצים דמויות טלוויזיוניות כמו טוני סופרנו

34תגובות
דוד גורביץ'
תומר אפלבאום

"קולג'", הפרק החמישי בעונה הראשונה של סדרת המופת "הסופרנוס", נחשב לאחת מיצירות הטלוויזיה הטובות של כל הזמנים. טוני סופרנו, איש המאפיה, ובתו המתבגרת מדו, יוצאים למסע משותף למדינת מיין שבצפון־מזרח ארצות הברית כדי לבחון קולג'ים אפשריים. הנסיעה אינטנסיבית והיא הזדמנות לאב ולבתו לחלוק פרטים אינטימיים איש על חייו. זאת לא סיטואציה נטולת מתחים, הקיימים תמיד בין הורים וילדיהם, אבל יש באינטראקציה ביניהם אהבה וקבלה, גם כשסודות לא נעימים מתגלים.

הטוב הזה נמחק ברגע שבו מזהה טוני מכר מן העבר. זהו פביאן פטרוליו, חבר לשעבר במאפיה שהפך למודיע של האף־בי־איי וקיבל זהות חדשה וחיים חדשים בחסות התוכנית להגנת עדים. אשליית הבורגנות מפנה את מקומה לאינסטינקט הרוצח, ומי שרק לפני רגע נהג כאב השנה, רודף בקור רוח אחרי הבוגד שנחשף, ולבסוף חונק אותו בידיו החשופות.

"קולג'" לא רק דורג בראש רשימות יוקרתיות כיצירה טלוויזיונית משמעותית, היה לנושא לערך ויקיפדיה וזכה לרייטינג מסחרר, אלא נדמה כי היה גם לדוגמה זכירה במיוחד לתופעה תרבותית מרתקת. טוני סופרנו הוא אולי אדם רע, גיבור מושחת ורקוב מוסרית, אבל משהו בו קרוב לצופים יותר מכפי שהיו מעוניינים להודות בפני עצמם. זהו גם סוד המשיכה שלו: הוא רוצח ומאפיונר, אבל גם בורגני טוב, בעל בית ואיש משפחה המודאג מעתיד ילדיו. הצד הטוב שלו מוכר לעייפה, נחווה על ידי הצופים ומעורר בהם הזדהות, אבל מה לגבי הצד הרע? למה מוצאים צופים רבים כל כך את הצד הרע שלו דווקא כמהפנט?

"טוני סופרנו מאפשר לנו להיפגש עם המאוויים הכי אפלים שלנו בלי לשלם על זה שום מחיר, לחוות את זה אחרי תהליך של אסתטיזציה, מורחק מאתנו", אומר ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות וספרות מהמכללה למינהל. "טוב זה משעמם, אין בו קונפליקטים, דרמה, ירידה לקיצוניות, הטוב הוא שלווה, אושר — וזה מצב סטטי. ברע יש תנועה והתנועה הזאת מושכת אותנו. אני אומר הרבה שכיום זה לא הזמן להתגעגע לגן עדן, אלא הזמן לרהט את הגיהנום, להתכונן אליו. הרוע הוא אנושי יותר מהטוב, כי בני אדם חוטאים כל הזמן והפשע מעניין במיוחד משום שזה רוע קיצוני, לא רוע ביתי, לא חטאים קטנים ושקרים חמודים. אותי מעניינת ההזדהות של כולנו עם הרוע, כי הרוע מאפשר לנו פנטזיה של סאדיזם מוחלט, של כל יכולות".

פרק הקולג' ב"סופרנוס". אשליית הבורגנות מפנה את מקומה לאינסטינקט הרוצח

התמוגגות מרוע

לגורביץ', בן 65, עיסוק אינטנסיבי ברע, כלומר בייצוגיו בתרבות ובאמנות. את תאריו האקדמיים עשה בתחום חקר הספרות ואת עבודת הדוקטורט שלו הקדיש לגיבור הפיקרסקי, גם הוא דמות שנוטה לערבב בין אמת לבדיה ולהתל בחברה הבורגנית, הממוסדת. עם השנים התמקד בחקר תרבות ותקשורת, חיבר את "האנציקלופדיה של הרעיונות" עם דן ערב ויחד עמו הגיש את תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בקול הקמפוס. לאחרונה יצא השלישי והאחרון בטרילוגיית הספרים שכתב ואותה הוא מכנה "הטוב, הרע והמכוער" — הטוב הוא ספרו "הבלש כגיבור תרבות", שיצא לפני כשלוש שנים, הרע הוא "גנגסטר שיק" והמכוער הוא "הגנגסטר הפוסטמודרני" (שלושתם בהוצאת משרד הביטחון־מודן, בסדרת האוניברסיטה המשודרת בעריכת ד"ר חגי בועז). "המכוער", אגב, נדמה כמורכב, ולפיכך המעניין מביניהם. הוא מודגם בספר בסדרה של מאמרים על גיבורי טלוויזיה וקולנוע, החל בסופרנו וכלה בוולטר וייט (הכימאי החולה והחלש שנהפך לארכי פושע ב"שובר שורות" המופתית) ונוגע גם בגיבורים ספרותיים שנפשם שחורה משחור (בספריו של קורמאק מקארתי, למשל). אם יש חידה מעניינת במיוחד, היא שאלת גלגוליו של הרוע, מבחינת הייצוג שלו בתרבות. שכן, כפי שמציג גורביץ', עם השנים הלך הרע והתקרב לאנושי; החריג המוסרי, מי שמוכרחים להוקיעו, נהפך למובן יותר ויותר, והגיבורים הרעים הלכו והיטשטשו, נהפכים למרובי שכבות והצדקות או מוצגים בז'אנרים שהולכים ומדגדגים את המציאותי. בשיחה עמו משרטט גורביץ' התפתחות אבולוציונית, מהרגע שבו הופיע הרע לראשונה כגיבור תרבותי.

היה רגע בהיסטוריה שרוע נהיה מוצר צריכה בתרבות הפופולרית?

"היה רגע כזה, עם הולדת הדקאדנס של הרומן הגותי כתנועת נגד לנאורות. הנאורות, המהפכה הצרפתית במאה ה–18, הקידמה, האמונה בטוב וברציונליות האנושית, היתה גישה מאוד אופטימית. במאה ה–19 הגיעה מהפכת הנגד שהולידה את הרומן הגותי, כביטוי לפסימיזם חדש שהשתלט על העולם. אדגר אלן פו, מרי שלי ופרנקנשטיין, ואחר כך ספרי וסרטי הערפדים ודרקולה. נולד ז'אנר, לעסוק ברוע דרך פשע. הדקאדנס הוא החיבור בין הפשע ליופי, התמוגגות מרוע שנהפך ליצירת מופת".

עטיפת הספר "הגנגסטר הפוסטמודרני"
אוניברסיטה משודר

אולי עזרה גם ההרחקה ליצור שאינו אנושי.

"בהחלט, אלו לא אנחנו, אלו יצורים ליליים וזו התמוטטות האמונה ברציונלי. בסוף המאה ה–19 להיות רע זה להיות אופנתי. אז נולד הרומן הבלשי, נולדים הערפדים ונולד הגולם. האדם יכול להתפצל לכמה ישויות כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, הכל מתרחש בצד האפל של הנפש הוויקטוריאנית".

מה שהיה עיסוק אפל ולא מזיק זכה לתפוצה רחבה יותר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הזוועות שנעשו בה ומיליוני ההרוגים הפכו את הזוועות הבדויות לדרך להתמודד באמצעות הרחקה. ז'אנר הבלש הוליד את הגנגסטר והפושע של סרטי הפילם נואר, שהיו לו גינונים ומראה אופייני. גם זו היתה דרך לתחום ולהרחיק את הרע.

"בזוועה תמיד עדיף לטפל בדמיון ולא במציאות", אומר גורביץ', "זו האסתטיזציה של הרוע, ההפיכה שלו למשהו עם 'תחביר מוסכם', כזה שברגע שאתה רואה אותו אתה מבין שזה 'רוע'. הגנגסטר הוא מכוער ומובהק".

למה?

"אנחנו רוצים להחביא את הרוע מעצמנו כדי שלא נצטרך לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים בנדון. הרעים בסרטים הם טקסיים, והם כאלה בשביל שכאשר נראה אותם נוכל לזהות אותם ולנקות את תהליכי הרוע מתוכנו. כך נחשוב שבנו אין כלום".

אבל אז הגיע הגנגסטר החדש, הפוסט־מודרני כמו שאתה קורא לו.

"נכון, עכשיו כבר המדים של הגנגסטר לא שם. הגנגסטר נהיה יותר מורכב ומפותח".

הוא משפחתי, כמעט נורמטיבי.

"טוני סופרנו רוצח את מי שבגד בו כשהוא נוסע עם הילדה שלו, ברגע הטקסי הכי נורמטיבי ובורגני בתרבות האמריקאית. הוא גם רוצח את כריסטופר, האחיין שלו שהיה כמו בנו. מנגד, יש לו בעיות של הורים ובעיות בזוגיות, הוא סובל מחרדות, ממתחים עם אשתו ועם המאהבת שלו, מבעיות עם אמא שלו. הוא אדם אפל אבל מורכב".

ואתה כצופה מחבב אותו ונחרד מעצמך על החיבה. אותו דבר עם וולטר וייט ותהליך ההשחתה שהוא עובר, ואתה הצופה בעדו, מזדהה, בעצם רוצה מאוד שהוא כבר יצליח במשהו, הנעבעך.

"כשנגמר העניין של הרוע המפלצתי, הגנגסטר המפלצת, נהיה הליך של ריאליזם. איך אפשר לא להזדהות עם וולטר וייט? הוא מתחיל עם הרוע ברגע של משבר אדיר בחיים שלו, אין לו ברירה. הקפיטליזם מועך אותו, התלמידים שלו לועגים לו על השלמת ההכנסה שלו כשוטף מכוניות, יש לו סרטן וחיי המין שלו הולכים מדחי אל דחי. הכל באופן פלאי משתפר כשהוא נעשה רע".

"שובר שורות". "איך אפשר לא להזדהות עם וולטר וייט? באופן פלאי, הכל משתפר כשהוא נעשה רע"

הזוועה נהפכת לבידור

אפשר לומר כי זו הנקודה המעניינת ביותר שמפתח גורביץ' בספר — הקשר בין רוע להצלחה, בין איבוד המצפן המוסרי לשגשוג אישי ומשם להערצת הקהל. זוהי תפישה, טוען גורביץ', שקשורה לעיוות אידאלים. בבסיסה של אמריקה עומדת אמונה נוצרית פרוטסטנטית הקושרת בין הצלחה לשכר אלוהי, בין עשיית כסף לאהבת האל. גלגוליה של התפישה הזאת, הוא טוען, מסבירים מדוע הגנגסטר נערץ ונאהב כל כך. "בנג'מין פרנקלין, מאבות האומה האמריקאית, אמר שכל רגע שלא הרווחת בו כסף הוא רגע מבוזבז, כלומר אם לא עשית כסף, אם הפסדת, עשית חטא".

אז תפישות שמצויות בבסיס התרבות האמריקאית התגלגלו באבולוציה מוזרה לתרבות הפופולרית והפכו אותנו בסופו של דבר למעריצי רוע?

"בדיוק כך. הגבול בין רוע לגיטימי, או כוח לגיטימי, לרוע או כוח לא לגיטימי, היטשטש. אם העניין הוא להצליח, וההצלחה או הניצחון הם לא הדבר הנשאף אלא האפשרות היחידה, ואם המלה הכי מעליבה שאתה יכול לקבל היא 'לוזר', הדבר היחיד שמעניין בך הוא מה השגת. הגנגסטרים המודרניים נראים ומתנהגים כמו שהבורגנות מצפה: הם מצליחנים, הם הולכים לקאנטרי קלאב ואנשים מתרועעים אתם. הרוע מהול בסיפורי ההצלחה בקפיטליזם. הגנגסטר הוא מי שמוביל את החברה הנורמטיבית, הבורגנית, להתמסרות מרצון למה שהיא יודעת בתוכה ולא נעים לה לגלות — שנפרצו כל הגבולות בקפיטליזם. אם אתה איש עסקים, אתה וינר או לוזר, אם אתה סופר, אתה וינר או לוזר, אם אתה מוכר בחנות, אתה וינר או לוזר. זה בכל תחום — העסקי, האישי, התרבותי. ההצלחה חזקה יותר בעוצמתה מהנורמטיבי או לא נורמטיבי".

פרצה אפשרית בתיאוריה היא עלייתו של ז'אנר הפשע האמיתי. גורביץ' טוען להרחקה של הרוע מהצופה, באמצעות אסתטיזציה ובדיון, אבל פשע אמיתי הוא ניסיון לחקור ולפצח מקרים אמיתיים, כלומר לקרב את המציאות המוכרת ולהפוך אותה לבידור. עם זאת, גורביץ' לא מתרשם: "את מדברת על ריאליטי פשע, או נכון יותר, ריאליטי רוע, אבל גם דוקו פשע, ברגע שהוא בטלוויזיה, על המרקע, הוא כבר לא במציאות. ברגע שזה נמצא על המסך זה עובר תהליך של פיקציה, הפיכה לייצוג. כשאת רואה משהו בטלוויזיה, מישהו החליט בשבילך איזו דקה תראי. הצופה מודע לזה וזה מרגיע אותו. הרגשת אי נוחות שראית 'צל של אמת'?".

"צל של אמת". התגרדתיהוט

התגרדתי. זה היה מופק מצוין והרגשתי רע בגלל ההנאה שלי מזה. חשבתי שזה צריך להישאר בגבולות העיתונות, ולא להיות לחומר גלם לבידור.

"את אולי התגרדת, אבל זה לא חצה את גבולות הפעולה, לא עשה מהפך בחייך, לא. זה עדיין אוויר חם בריק בדיוני. ובעניין השני, גם העיתון הוא בידור, אל תשלי את עצמך. אדם משתמש בכל ההיבטים של חייו כחומר גלם לבידור. הזוועה נהפכת לבידור".

יש תהליך הפוך ובו גם פשע אמיתי נהפך לדרמה, כמו הסיפור של או־ג'יי סימפסון שעובד לסדרת טלוויזיה. אולי פשוט התחספסנו עד כדי כך שאנחנו מוכרחים לגרד ממש את המציאות?

"נהיה לנו קצת תחביב טריוויה, מי זוכר מי רצח את מי? באיזה מערבל בטון הוטמנה הגופה? אני צוחק אבל סבור שאנחנו הולכים לקראת מצב ובו המוות ייהפך לבידור. הכל נובע מאותו הדבר: החרדה, שמובילה את התרבות בעולם המערבי. חרדת המוות מתקיימת לצד אווירת הכל יכול. שליטה לעומת חוסר שליטה. הגנגסטר הוא מי שקבע את גורלו, מי שלקח שליטה על חייו. הוא גם מוריד את האימה לרמת הקיטש וברגע שיש קיטש הוא משמש הרחקה ששומרת עלינו. ככל שאנחנו מתקדמים, המרחק בין המתוסרט למציאות מתקצר, אבל זה עדיין מתוסרט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו