בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ארץ קטנה" של גאל פיי: שיר הראפ על רצח העם ברואנדה נהפך לספר מצליח

את שיר הראפ "ארץ קטנה", שכתב גאל פיי על זיכרונותיו כנער מרצח העם ברואנדה ומלחמת האזרחים בבורונדי, הוא עיבד בצרפת לספר עטור שבחים ופרסים. עם צאת תרגומו לעברית הוא מסביר למה החליט למרות הכל לחזור לגור באפריקה

תגובות
גאל פיי
Kmeron

"אבא דווקא הסביר לנו פעם, כשנסענו בטנדר, תראו בבורונדי זה כמו ברואנדה. יש שלוש קבוצות שונות. זה נקרא קבוצות אתניות. ההוטו הם הקבוצה הכי גדולה, הם נמוכים עם אף רחב... וישנם הטוטסי, כמו אמא שלכם. (...) הם גבוהים ורזים עם אפים עדינים, ואתה אף פעם לא יודע מה עובר להם בראש. אתה גבריאל, אמר והצביע עלי, אתה טוטסי אמיתי, אף פעם לא יודעים מה אתה חושב".

בשיעור אנתרופולוגיה קצר זה נפתח ספרו של גאל פיי "ארץ קטנה" שראה אור באחרונה בהוצאת מודן (מצרפתית ניר רצ'קובסקי). בשנת 2008 הוא הקים עם אדגר סקלוקה את הרכב הראפ "Milk Coffee and Sugar". בשנת 2013 הוציא אלבום סולו ראשון, "Pili Pili sur un Croissant au Beurre", ובו שני שירים בולטים — "בוז'ה" על חיי הלילה בבירת בורונדי מולדתו ו"ארץ קטנה", שיר אהבה למולדתו שסחט דמעות מעיני כל מי שמכיר את אפריקה ואת אזור האגם טנגניקה. המו"לית קתרין נבוקוב שמעה על הראפר מבנה הצעיר, הקשיבה למלות שיריו והזמינה אותו לשיחה.

שיר של גאל פיי - דלג

"היא עודדה אותי לכתוב", אומר גאל פיי בראיון טלפוני מצרפת שבה הוא מעלה כעת מופע חדש, "ערב הקראה של 'ארץ קטנה'". "התיישבתי לכתוב ונלחמתי עם הדף הלבן. עבדתי ימים שלמים על כל משפט. זה היה מתסכל, ולבסוף החלטתי להעלות את כל הזיכרונות מעולם הילדות שלי כמו 'שבא לי'. אני מדגיש שזהו לא ספר אוטוביוגרפי, הדמויות דמיוניות אך מתבססות על אנשים אמיתיים, ממשפחת אמי, משפחתה של אשתי שהיא גם מרואנדה, אנשים שעבדו בביתנו, חברים, שכנים. בתוך שלושה חודשים הגשתי לקתרין את כתב היד שהיא הציגה להוצאת גראסה. כל מה שקרה אחר כך היה פתאומי ולא ייאמן".

עוד בטרם יצא לחנויות, נרכשו זכויותיו של הספר על ידי 20 מו"לים ברחבי העולם. לעתים, כמו בגרמניה, הוצאות הספרים התחרו ביניהן עליו וההצעות הכספיות הרקיעו שחקים. ב–2016 היה מועמד הספר לפרסים יוקרתיים כמו גונקור, פמינה ורנודו, וזכה בפרס פנאק.

בועה מנותקת

בדומה לגבריאל (גבי), גיבור "ארץ קטנה", פיי שנולד ב–1982 בבורונדי הוא בן לאב צרפתי ולאם רואנדית בת למיעוט הטוטסי שנמלטה עם משפחתה ממולדתה בשנות ה–60, כשהחלו לפעול באלימות נגד בני הטוטסי.

"ארץ קטנה" הוא ספרו היחיד, אבל לדבריו יש לו כתבי יד נוספים במגירה. זהו ספר נפלא, מלא כנות ועדינות אף שאינו חף מקלישאות שחוקות של סיפורי ילדות אידילית. הוא כותב על אמא, אבא, חברויות, מעשי קונדס, ארוחות משפחתיות מתוחות המשותפות כנראה לילדי כל היבשות. המעבר לטרגדיה שהתרחשה בעולמו נעשה בשלבים והמועקה גוברת באופן כמעט בלתי מורגש. עיני הילד עוקבות כלא מאמינות אחר השינויים בסביבתו הקרובה, בהיעלמות דמויות מוכרות, במחסומים, בעוצר הלילי. האירועים נהפכים לזוועתיים עד שהוא נזרק לתוכם בברוטליות ונהפך לחלק מהם.

מדוע קראת לספרך "ארץ קטנה"?

"כי זאת ארץ אותה אני זוכר כילד, ארץ קטנה של ילד קטן. רציתי לספר על אותו גן עדן אבוד, על הריחות, המשחקים שלנו, העצים, אחר הצהריים בבוז'ומבורה (בירת בורונדי). רציתי להעביר את התחושה המתוקה למי שאינו מכיר את בורונדי. לא רציתי לדבר על ההוטו והטוטסי כי אני לא חשתי בהבדלים ביניהם. חייתי את שנות ילדותי בבועה מנותקת, בשכונה שבה התגוררו אנשים אמידים יחסית לבורונדי, פקידים, דיפלומטים. חברים רבים שלמדו כמוני בבית הספר הצרפתי היו בני תערובת וחיינו התנהלו בנעימים, הרחק מהפוליטיקה. את תקופת ילדותי אני זוכר כגן עדן אמיתי".

עטיפת הספר
מודן

הבועה התנפצה לרסיסים אחרי רצח העם ברואנדה ב–1994 ולאחר מכן עם מלחמת האזרחים בבורונדי. "התקופה הזאת נותרה בזיכרוני כמעין חור שחור. אנחנו הילדים לא שמענו חדשות ובשנים ההן לא היה אינטרנט וכמובן לא רשתות חברתיות. ערב אחד, ב–1995, הלכתי עם אבי לחבר צרפתי שעל גג ביתו היתה מוצבת צלחת לוויין ושם שמעתי לראשונה מהטלוויזיה הצרפתית שבמרחק כמה רחובות מהשכונה שלי מתנהלים קרבות. אני לא זוכר מתי ראיתי לראשונה גופה מוטלת ברחוב. אבא היה לוקח אותנו לבית הספר ברכבו וכשהיינו חולפים ליד גופה שנשארה ברחוב מאז שעות העוצר הלילי היה אומר לנו לא להסתכל בכיוון. אנחנו מדמיינים לעצמנו שמלחמה פרושה בתים מופצצים שנהפכים לעיי חורבות אך המלחמה יכולה להתרחש לידנו, לינץ' המבוצע תחת עינינו, מכוניות שרופות, עוצר ומחסומים. את גן עדן הפרטי שלי עזבתי בשנת 1995 כשנשלחתי לצרפת לאמי, שעזבה לפנינו ושם גדלתי בפרברי פריז. כאן גם גיליתי שאם בארץ הולדתי נחשבתי ל'לבן', בבואי לצרפת נהפכתי ל'שחור', אפריקאי בלי שורשים. הילדים שאלו אותי על ג'ירפות ועל ספארי ואני הייתי נער בן 13 שהתעניין בעיקר בנעלי נייקי ובמייקל ג'ורדן".

המעבר בין גן עדן האבוד לבין הזוועה היה פתאומי.

"הכל התרחש בתוך חודשים ספורים. זה התחיל עם רצח הנשיא הבורונדי הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות, לאחר מכן רצח נשיא רואנדה ואז התחיל הטבח, הבריחה לצרפת... הספר אינו סיפור אוטוביוגרפי אבל משפחתי ומשפחת אשתי חיו את האירועים והיה בי הצורך לספר אותם, קודם בשיר 'ארץ קטנה' ולאחר מכן בספר. כילד הייתי עד לא מודע למתרחש וזה גרם לי לטראומה. כשהגעתי לצרפת קפצתי בכל פעם ששמעתי טריקת דלת. כל רעש פתאומי גרם לי עצבנות".

לפני שנתיים בחרת לעבור עם אשתך ושתי בנותיכם הקטנות לקיגאלי ברואנדה. מדוע?

"בחרתי ברואנדה כי לא הכרתי את הארץ של אמי ושל הורי אשתי. אני גם לא מדבר את השפה הקיניארואנדית, השפה המדוברת ברואנדה, שהיא מסובכת מאוד. באפריל 2014 שרתי מול ראשי מדינות שבאו לקיגאלי לציון אירועי הזיכרון לטבח. הייתי עד לתגובות הטעונות של הקהל, לטראומה הקולקטיבית, אבל גם חשתי את הפער שבין הזיכרונות לבין הארץ המתפתחת שהיא כיום. החיים התנהלו באופן נורמלי במשך כל השנה אך הכל חזר והתפרץ בעת אירועי הזיכרון. רציתי לחיות את החיים האלה, את הדבר המיוחד הזה של צעידה קדימה למרות הכאב. כשנולדו שתי בנותיי (בנות שמונה וארבע, ג"ל) רציתי שיראו ארץ אמיתית, שבה יש להן שורשים ולאו דווקא ארץ שעליה מספרים זיכרונות מזוויעים במפגשים המשפחתיים. רואנדה היא שלי באותה מידה שצרפת היא שלי. עברנו לקיגאלי ביולי 2015 ושם גם כתבתי את 'ארץ קטנה'. זה היה חשוב גם בשבילי כי שמתי לב שאפריקאים שנשארים זמן רב הרחק מארצם חיים אותה רק דרך זיכרונות של אחרים".

כמו נהר

נולדת בבורונדי, גדלת וחיית את מרבית שנותיך בצרפת ובחרת לחיות ברואנדה. אתה יכול להגדיר את הזהות שלך?

"זה כמו להגדיר את עצמי כסופר או כראפר. אני מרגיש כמו נהר שאליו זורמים נחלים קטנים ומזינים אותו. הזהות שלי ניזונה מילדותי הבורונדית, מצרפת שאימצה אותי ורואנדה בה יש לי שורשים עמוקים וזיכרונות של אחרים. גם המוזיקה והכתיבה ניזונים מכל אלה".

אתה פעיל בארגון "גוטייה" של הזוג המכונה "הזוג קלרספלד של רואנדה".

"כן, אני משמש כמזכיר הארגון החשוב הזה שהקימו ב–2001 אלן ודפרוזה גוטייה. דפרוזה היא בת למיעוט הטוטסי שאיבדה את משפחתה ב–1994. הם לא מגדירים עצמם כ'רודפים' של פושעי מלחמה אלא נלחמים להביא אותם למשפט. אנחנו רוצים להשמיע את קולם של הקורבנות — 800 אלף אנשים נרצחו ברואנדה — ויש פושעים המסתתרים עדיין בצרפת, בבלגיה ובמדינות אחרות באירופה. מאז הקמת הארגון ב–2001 הגשנו לבתי המשפט 22 תביעות והצלחנו להביא שניים מהנאשמים למאסרי עולם באשמת פשע נגד האנושות — דבר שלא קרה בצרפת מאז פרשת פפון (פקיד גבוה בממשל וישי, נידון למאסר עולם בשנת 1998, ג"ל). רואנדה מלאה בקברי אחים ובגופות בלי שם ואנחנו רוצים לשמר את הזיכרון".

ביד ושם בישראל מבקרים לא מעט רואנדים הרוצים ללמוד על הדרך להנצחת השואה.

"כן, הייתי רוצה לבקר בו. אני חושב שרצח עם הוא רצח עם בכל מקום".

ב"ארץ קטנה" יש דמות ששמה מאדאם אקונומופולוס. זוהי יוונייה מבוגרת שמגלה לו את עולם הספרות ובזכותה הוא קורא ספר ביום. עם הגיעו לגלות בצרפת הוא מגלה את "ארץ הספריות".

האם מאדאם אקונומופולוס קיימת במציאות?

"היתה קהילה יוונית גדולה בבוז'ומבורה ולאבי שהיה שרברב היתה לקוחה יוונייה בשם זה. אבל היו הרבה מאדאם אקונומופולוס — גם בצרפת — שטיפחו את אהבתי לספרות ולמלים ואני אסיר תודה לכולן ובעיקר למורתי לספרות מאדאם בולנז'ה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו