רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רונית מטלון מתה הלילה בגיל 58

הסופרת רונית מטלון מתה בבית החולים רמב"ם בחיפה לאחר מאבק במחלת הסרטן. אתמול הוענק לסופרת פרס ברנר היוקרתי על ספרה האחרון

91תגובות
רונית מטלון
איליה מלניקוב

הסופרת רונית מטלון מתה היום (חמישי) בגיל 58 בבית החולים רמב"ם בחיפה לאחר מאבק במחלת הסרטן. היא הותירה אחריה שני ילדים, דניאל (33) וטליה (26). מטלון כתבה בעבר בעיתון "הארץ", ובשנים האחרונות שימשה כראש החוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. 

מטלון זכתה השנה בפרס ברנר, ואתמול קיבלה בשמה את הפרס בתה של הסופרת שהקריאה נאום אותו הכתיבה האם. הפרס ניתן למטלון על ספרה האחרון "והכלה סגרה את הדלת" (הוצאת כתר-מודן).

הראיון האחרון של רונית מטלון ל"הארץ" ■ רונית מטלון ב"לה מונד": "אנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד"

מטלון נולדה ב-1959 בגני תקוה להורים שעלו ממצרים. אביה, פליקס, היה פעיל חברתי, אִמה, אֶמה מטלון, היתה עובדת עיריית פתח תקוה. בראשית שנות ה-80 החלה לכתוב פרוזה וזכתה לפרסום ברומן לבני הנעורים, "סיפור שמתחיל בהלוויה של נחש", שיצא לאור בתחילת שנות ה–90 ואף עוּבּד לסרט. אחר כך ראו אור הרומנים "זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"שרה שרה" (2000), קובץ המסות "קרוא וכתוב" (2001) והנובלה "גלו את פניה" (2006). 

שיחה עם רונית מטלון - דלג
שיחה עם רונית מטלון

במרכז ספרה האחרון "והכלה סגרה את הדלת" עומדת מרגי, הגיבורה הנעדרת של הסיפור, כלה ביום חתונתה, המסתגרת בחדרה בבית אמה ומסרבת לצאת. היא אומרת רק "לא" — כלומר לא מתחתנת — וקרובי המשפחה והחתן, אנסמבל של דמויות עגולות, משתגעים כמעט מחוסר האונים.

הספר הוא פארסה על הישראליות העכשווית, "המגוחכת והטרגית, האכזרית והמטומטמת, הנוגה ושוברת הלב", אמרה בשנה שעברה הסופרת לגילי איזיקוביץ בראיון שפורסם ב"הארץ". "מדובר בספר יוצא דופן המטפל בצורה ספרותית מבריקה ועם זאת קלילה במבני העומק של החברה הישראלית, במתחים הקיומיים של הישראליות ובשאלות של הגדרת זהות אישית", נכתב בנימוקי ועדת פרס ברנר.

רונית מטלון עטיפת ספר
הוצאת כתר

"קול צעדינו", הרומן פרי עטה שיצא ב-2008 והוגדר סמי־ביוגרפי, סיפר על משפחה: אם דומיננטית, שלושה ילדים, סבתא ואב נוכח־נפקד, מסור לפעילות פוליטית דון־קישוטית. הספר היה מועמד לפרס ספיר וזכה לביקורות מהללות. על סגנונה כתב אז המבקר אריק גלסנר כי הוא "מיוחד, נדיר, לעתים מבריק, לפרקים יפה, לרגעים מזעזע, במובן הטוב". המבקר עמרי הרצוג הגדיר אותו ב"הארץ" כ"יריד של חסד, יריד יוצא דופן, יפהפה ומפעים". אחר כך יצא רומן מכתבים משותף לה ולאריאל הירשפלד ושמו "השפעה בלתי הוגנת" ולפני כשנתיים המחזה "הנערות ההולכות בשנתן" (הוצאת רסלינג).

מטלון זכתה בפרס ברנשטיין בשנת 2009, בפרס ניומן ב-2010, אז הוענק לה גם תואר דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית. בשנה שעברה זכתה, לצד א"ב יהושע, בפרס אמ"ת, הניתן אמנם על ידי קרן פרטית אך בחסות ראש הממשלה. זהו עניין שראוי לאזכור שכן את דעותיה הפוליטיות, שהיום יכנו אותן שמאל רדיקלי, מעולם לא היססה לבטא. למשל בראיון שנתנה לעיתון הצרפתי החשוב "לה מונד" לפני שנה, שהקים עליה מבקרים. הכותרת שניתנה לראיון היתה ציטוט מדבריה: "אנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד".

בתשובה לשאלה על ההפוגות הארוכות בין ספריה, השיבה מטלון לאיזיקוביץ: "אני כותבת כשיש לי מה להגיד, כשאני מרגישה שהצטברה בי תחושת עולם שמבקשת ביטוי, אז אני כותבת. לספרים יש הרבה פעמים תהליכים ארוכים מאוד של אינקובציה עם עצמם. תהליכים לא מודעים. רעיון שצץ ואני מניחה אותו, הוא דוגר באיזשהו מקום. באופן כללי אני לא מאוד נחפזת לשולחן. אני מחכה לרגע שבו לא אוכל עוד, שהכתיבה לא תהיה משהו שעושים שעתיים ואז הולכים לפילאטיס. כנראה כל ספר חייב להיות אצלי תוצאה של צבירה פנימית; לא של ידע, אלא של תחושת עולם ביחס לבני אדם בסיטואציה מסוימת. אני צריכה לחכות, לפעמים שנים. הכתיבה עצמה, כשאני כבר מתיישבת לכתוב, מתרחשת בשטף, כאילו אני מעתיקה. אני כמעט לא מתקנת כלום".

"שינתה את כל תפיסת התרבות הישראלית"

נשיא המדינה, רובי ריבלין ספד היום למטלון וכתב בעמוד הפייסבוק שלו: "רונית מטלון המנוחה לא היתה רק סופרת נהדרת, שספריה השמיעו קול נשי ומזרחי צלול, מקורי ונחוש, אלא גם העמידה דורות של סופרים ואנשי ספר במסגרת עבודתה האקדמית. זוהי זכות ותרומה גדולה לתרבות הישראלית, שתלווה את כולנו גם הלאה". 

שרת התרבות והספורט מירי רגב ספדה הבוקר למטלון. "נעצב ליבי להתבשר על לכתה של הסופרת המשובחת ומעוטרת הפרסים, זוכת פרס ראש הממשלה, רונית מטלון ז"ל", מסרה רגב. "רונית הביעה בכתיבתה את משבי הרוח המזרחית ואת המבע הנשי. ספרה האחרון, עליו זכתה לאחרונה בפרס ברנר, בישר על לכתה של כלת הספרות הנפלאה. 'הכלה סגרה את הדלת' לעולמנו ופתחה לנו דלתות הגות וספרות לנצח". 

חוקר הספרות אריאל הירשפלד, שהיה בן זוגה של מטלון וכתב עמה ב-2012 את הספר "השפעה בלתי הוגנת" (הוצאת כתר-עם עובד), אמר היום עם מותה: "היא היתה אדם יוצא מן הכלל. אשה חכמה ביותר, בעלת רגישות תרבותית, מודעות פוליטית ואומץ מוסרי מאוד בולטים. אבל בעיקר היא היתה סופרת גדולה - כזו ששינתה את כל תפיסת התרבות הישראלית. העולם של המזרחיות, הישראלית וההגירה קיבלו אצלה עומק נדיר. היא למעשה העבירה את הטיפול בפצע הזה מתחום העימות העדתי לעניין האוניברסלי, הכלל עולמי".

הסופרת איריס לעאל ספדה היום למטלון ואמרה "ככל שעובר זמן, אני מבינה עד כמה הרומן הראשון של רונית, 'זה עם הפנים אלינו' – היווה חידוש ספרותי רב משמעות. הכוח  שלה בספר הזה ובכלל נבע מלשון שמרוב שהיתה מוטמעת בה אנרגיה ומשמעות, המוזיקליות שלה שובשה. במידה רבה זה היה כמו לראות איש בעל פנים לא סימטריות, שאי אפשר להזיז מהם את העיניים בשל יופיים. עבורי, הכתיבה של רונית הייתה הדבר הזה שקשה להזיז ממנו את העיניים". 

פרופסור רון רובין, נשיא אוניברסיטת חיפה בה לימדה מטלון כתיבה יוצרת, מסר היום: "זהו יום עצוב ואבדה גדולה לעולם הספרות והתרבות בישראל. מעבר להיותה סופרת מצוינת, רונית מטלון היתה דוגמה לשילוב בין עולם הרוח והאקדמיה והסטודנטים הרבים שלה לאורך השנים זכו ללמוד ממרצה מעולה שידעה איך משלבים בין תיאוריה מצד אחד ופרקטיקה מצד שני. על אף היותה סופרת כה מוערכת, היתה בה תמיד התשוקה ללמד ולהעביר את הידע שלה לסטודנטים הצעירים". 

המשורר סמי שלום שטרית ציין היום כי מותה של מטלון הוא "בגדר אבל משולש. זו אבידה ענקית לעולם הספרות הישראלית בפרט, לעולם האינטלקואלי הישראלי בכלל וגם לעולם התרבות הגדול. היא היתה סופרת ואשה מבריקה. כזו שראויה לפרס ישראל. אני המום ואבל על מותה".

הקולנוען והפובליציסט רון כחלילי, שמגדיר את מטלון כסופרת העברית שהשפיעה עליו יותר מכל סופר אחר, אמר היום: "אני כמעט בגילה של רונית אבל היא הצליחה ללכוד את ההיסטוריה והסכסוכים הפנימיים שלי ולביא אותם אל הדף... היא לקחה את השפה המצרית, שגם אני גדלתי לתוכה, והיתה שפה מודחקת, שאיש לא מדבר אותה ונתנה לה ביטוי". הוא סיפר כי "לא מזמן היא ואני עלינו יחד לשידור ברדיו ודיברנו על אמנות מגויסת. היא ציטטה שם את אלבר קאמי ואמרה שהיא בעד אמן מגויס אבל נגד אמנות מגויסת. כך היא הגדירה את עצמה. לשמחתי גיליתי שהיא כן היתה מחויבת לשבט שלה - למרות שהיתה ביקורתית כלפיו. היא סיפרה אותנו וזה היה קול נדיר למדי בספרות הישראלית. עם זאת, לא צריך לצמצם אותה לסופרת עדתית. היא דיברה בקול מאד ספציפי ואישי ובשל כך הפכה אוניברסלית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true