רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שעות לפני מותה: הנאום האחרון של רונית מטלון

ערב מותה זכתה מטלון בפרס ברנר על ספרה האחרון "והכלה סגרה את הדלת". בתה הקריאה בטקס את הנאום שכתבה. "יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי, לא מגיעה לחתונה", כתבה

27תגובות
מטלון ב-2008
אלכס ליבק

הסופרת רונית מטלון, שמתה הלילה בגיל 58, זכתה אתמול בפרס ברנר — אחד הפרסים הספרותיים היוקרתיים והוותיקים בארץ, על ספרה האחרון "והכלה סגרה את הדלת" (הוצאת כתר-מודן). את הפרס קיבלה אתמול בשמה בתה של הסופרת, טליה, שהקריאה נאום אותו הכתיבה האם. זהו נאומה של מטלון:

המומנט של קבלת פרס ברנר, דוקא ברנר, חשוב ויקר בעיני במיוחד. מפני שמכל כותבי הפרוזה בספרות העברית הוא אולי הכי משמעותי בשבילי. משמעותי לא רק במובן של "אהבתי את כתיבתו" — כי לא תמיד אהבתי את כתיבתו — אלא במובן העמוק של ספרות כדרך רוחנית וכדרך של מוסר. בעצם, התשובות המורכבות והשבורות של ברנר והשאלה "הספרות מהי?" — הכי עניינו אותי, הכי תפסו והפעילו אותי. למרות שלא תמיד הבנתי למה הוא מתכוון. לא הבנתי למשל למה ברנר מתכוון במושג "הריאליות הקדושה", מהי "הריאליות הקדושה". אבל ההדהוד של הניסוח הזה, גם בלי ההבנה, היה לו משמעות עצומה לגבי. כמעט כמו של מנטרה.

כיוצרת, כאדם שחי בתוך הרפובליקה הספרותית, אני מנחשת שברנר לא היה בדיוק האדם הכי מאושר מפרסים ו"הפרסת" פרסים. רוב הסיכויים שהיה מפוצץ את זה בדרך זו או אחרת. אני חושבת שמי שרוצה לדעת משהו על ההבחנה החשובה בין כבוד וכיבודים, שרווחים בשדה שלנו, תאוות הכבוד, לבין הרצון לאמת והערכת האמת צריך לקרוא את ברנר מאוד טוב.

ברנר מצטרף כמובן אל השושלת הגברית מאוד של הספרות העברית, אולי אפילו יוצר אותה. למרות שהגיבורים שלו הגברים, אין ביניהם לסטריאוטיפ של הגבר הכוחני ולא כלום. ברנר תמיד עסוק בכוחו של החלש. בעצם — בנשים, בנשיות, בכוחם של חסרי הכוח. זה מה שמעניין אותו. החלוקות האלה, הנוקשות, בין גברים לנשים, לא לגמרי נכונות או תופסות לגבי חלק גדול מהגיבורים שלו.

בתה של רונית מטלון נואמת, אמש - דלג
בתה של רונית מטלון נואמת, אמש

מעניין איפה קראתי את ברנר בפעם הראשונה בחיי ברצינות. זה היה כשהייתי בת 20 ושהיתי חודשים ארוכים בעיר דואלה שבקמרון הצרפתית, בבית דודי. שם, בנופים ובהוויה שלא ייתכנו רחוקים מהם מהעולם של ברנר, קראתי בפעם הראשונה את "שכול וכשלון" ליד הבריכה הגדולה שהייתי דגה ממנה את עלי המנגו שנשרו. המוזרות של ההקשר, של הסביבה, דווקא חיזקה את הזיקה שלי לרומן המופלא והבלתי נסבל הזה. למדתי שם הרבה מאוד על החומרה העצמית שיש בכתיבה של ברנר ואותו רצון להגיע עד לבה של האמת, אפילו אם אתה מפסיד את הקורא.

בסצינת הספרים המאוד מסחרית של התקופה הזאת קשה מאוד למצוא את האבנים שאני מדברת עליהן — החומרה העצמית והחתירה לאמת. אני לא רוצה להתיימר ולהגיד שנגעתי בהן אבל מקוה שעקבות הנסיון שלי להגיע ישנם בטקסט. זה בדיוק ה"אף־על־פי־כן" של ברנר.

יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי הסגורה בחדרה, לא מגיעה לחתונה. אבל אני מקוה שקצת כמו במקרה של הנובלה עולה ההבנה שהיעדרות, לפעמים יש לה משקל לא פחות מאשר לנוכחות. ושחתונה כלשהי — כזאת או אחרת, חצי־תקנית או רבע־תקנית – בכל זאת מתרחשת.

אני רוצה להודות לחבר השופטים הנכבד שמצא את הנובלה ראויה לפרס המאוד מרגש הזה. הערכה, כפי שניסיתי לומר קודם, איננה דבר מובן מאליו, איננה קליפה מזולזלת.

ולבתי טליה, שמקריאה את המלים האלה, אני רוצה להודות שבעתיים.

רונית מטלון

בתה של מטלון, טליה, מקבלת את פרס ברנר בשמה, אתמול בתל אביב
ענר גרא


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true