בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נרצח י"ח ברנר, הומו גאה. אולי

הספר "רצח בבית האדום" בנוי משלושה מונולוגים בדיוניים, המתארים את רצח י"ח ברנר וחבריו. אלון חילו, שפרס ספיר נשלל ממנו בעבר, מסביר בראיון למה כהומו בעצמו הוא הרגיש בשל להוציא מהארון את אחד מגדולי הסופרים העבריים

36תגובות
אלון חילו עמוד לפני בית אדום
תומר אפלבאום

זמן מה לפני ששקע בכתיבת ספרו החדש, הוטרד הסופר אלון חילו במחשבות על זכרם של גיבוריו. הספר "רצח בבית האדום", שב לתעלומת מותם של יושבי בית יצקר שבשכונת אבו כביר בפרעות תרפ"א. היה זה רצח אלים שנהפך לאירוע מכונן בתולדות הציונות בגלל זהותם של הנרצחים: הסופר והעורך הנודע י"ח ברנר, הסופרים יוסף לואידור, צבי שץ וצבי גוגיג, וגם בעלי הבית יהודה יצקר ובנו אברהם. אף שעברו 97 שנים מהירצחו, ברנר עדיין נחשב לאחד מגדולי הסופרים העבריים שצמחה סביבו הילה מיתית, אבל חילו ביקש להתמקד דווקא בחברו לואידור. את הפערים בין העובדות הידועות על הרצח, ביקש להסביר בפרוזה.

"אני אוהב מאוד מיסטיקה וכדי לקבל אור ירוק מלואידור ערכתי סיאנס", חילו אומר וצוחק, על עצמו בעיקר. "זה יעשה אותי מטומטם או לפחות משונה מאוד, אבל זה מה שעשיתי. ישבנו סופרת מפורסמת שלא מעוניינת להיחשף, אחותה, בתה ואני. שוחחנו על הא ודא עם איזו רוח מזדמנת ואז ביקשתי לזמן את לואידור. אחרי דקה הכוס זזה 'כן'". חילו מספר שאחרי שאלה או שתיים לחימום שאל את הרוח ישירות אם תסכים שיכתוב את הספר וזו השיבה "כן". גם ליתר השאלות ששאל, שאלות שחקירת האירוע בשעתו והיסטוריונים בני זמננו מעולם לא הצליחו להשיב עליהן, ענתה הרוח.

ב–1 במאי 1921 פרצו מהומות אלימות ביפו בין יהודים לערבים. רכב למילוט יושבי הבית האדום, בית באר גדול שאותו שכרו בני משפחת יצקר, נשלח אליו, אבל ברנר סירב לעלות. בבית שהו באותה עת גם שני בעלי כוורות מהאזור, בני משפחת לרר שנמלטו אליו מאימת הפרעות, והם ואחרים עלו על הרכב. למחרת, עם התחדש המהומות, החליטו ששת הנצורים להימלט דרך השער האחורי. לואידור הופקד כשומר חמוש ומחפה בשער הקדמי. אלא שבאותה השעה עבר במקום מסע הלוויה של נער ערבי, עבד אלוואהב אלזיאת, שעל פי הגרסה הידועה נורה ונהרג מירייה שירה שוטר יהודי — ומסע הלוויה נהפך למסע נקם. שש הגופות נמצאו במצב מחריד, ערומות בפלג גופן התחתון וסימני אלימות קשה עליהן. ברנר נמצא כשהוא שכוב על בטנו; גופתו של לואידור תוארה למרבה הפלצות כ"מושחרת", ידיו כפותות מאחורי גבו, עדות להתעללות. כשהמשטרה הגיעה אל המקום כדי לפנות את הנרצחים, נעלמה גופתו כליל.

היישוב העברי הוכה צער ואשמה. גופות השישה הוצגו בגימנסיה הרצליה ונטמנו בקבר אחים בבית העלמין טרומפלדור. ארבעה ימי אבל הוכרזו, והשאלות שעלו סביב הרצח הוסיפו להדהד בזיכרון הקולקטיבי. מדוע לא עלו השישה על רכב המילוט? למה האבלים הערבים כילו את זעמם בשישה ומדוע התעללו כך בגופות? למה ולהיכן נעלמה גופת לואידור? אף שקרוב ל–100 שנה עברו מאז, השאלות הללו, הילת המיסתורין וחשיבותו של ברנר, לא התעמעמו.

בית יצקר ב-1949

דרמה קווין

"רצח בבית האדום", שראה אור באחרונה (הוצאת ידיעות ספרים) הוא ניסיון להשיב על השאלות הללו. חילו שמר על המסגרת העובדתית ולא סטה ממנה, אבל מילא את החללים בפרוזה. חלקה לפחות, אם נחזור לסיאנס, באדיבות רוחו של לואידור. "שאלתי 'מה קרה לגופה שלך' ונעניתי 'נשרפה'. שאלתי 'למה זה קרה' והרוח ענתה 'מלשן'. שאלתי 'מי הלשין' ונעניתי 'הגנן'", מספר חילו.

עטיפת הספר רצח בבית האדום
סטודיו דנה ציביאק / הוצאת משכל (ידיעות ספרים)

אפשר לגחך על עניין הסיאנס, אבל מה שהזכירה "הרוח" אכן מופיע בדו"ח החקירה ההיסטורי שחיבר השוטר העברי בכור־שלום שטרית, לימים שר המשטרה הישראלי הראשון. אותו הגנן, למשל, נזכר בדו"חות ושטרית תיאר את הסכסוך שלו עם ברנר וחבריו אחרי שאלה חשדו בו שגנב גרזן. חילו הפך אותו לאחת הדמויות בספר. "רצח בבית האדום" בנוי משלושה מונולוגים, כל אחד מהם מתאר את הרצח והאירועים שקדמו לו מנקודת מבט אחרת. וכל אחת מנקודות המבט מביאה גרסה שיכולה היתה לקרות במציאות. הדוברים הם לואידור עצמו, המספר על מערכת יחסים הומוסקסואלית שניהל עם אותו הנער הערבי ועם ברנר; הגנן שזועם על הפרעת מנוחת העצים שהוא מטפח, ונזכר במאורעות ממרחק השנים; והילדה רנין, אחותו של הנרצח, והדמות הבדויה היחידה שיצר חילו, שהיא גם עדת ראייה שגרסתה מצטיירת מתונה ומבוססת. שלושת המונולוגים יוצרים יחד הסבר שהוא אמנם בדוי, אבל אפשרי. חילו עצמו מאמין שאמנם קרה.

זוהי פעולה שצפויה לקומם על חילו לא מעטים. ברנר הוא לא רק אביה של הספרות העברית המתחדשת וסמל לתנועת העבודה — הוא כפי הנראה הדמות בעלת כוח המשיכה הגדול ביותר עבור הרפובליקה הספרותית. אף שקשה לקרוא אותו והעלילות שיצר מפוררות ומופרדות (רונית מטלון המנוחה הגדירה את הקריאה בספריו "כאב שיניים"), דמותו וקורותיה הן מקור לאינסוף מחקרים היסטוריים וספרותיים, השראה לסופרים ולחוקרים. ואף שחילו אינו הראשון לתהות על זהותו המינית, הוא כנראה הראשון שעושה זאת חד וחלק בפרוזה. אאוטינג כהלכתו.

"הוא היה טיפוס, אדם בלתי צפוי, דרמה קווין, בעל יצר הרס עצמי", אומר חילו כשהוא מנסה להסביר את סוד המשיכה של ברנר. "אולי אם היתה סובלנות למיניות זה היה עוזר לו".

שאלת זהותו המינית היא פולמוס ארוך ועצבני בקרב חוקרי ספרות. לא רעדה לך היד להוציא אותו מהארון?

י"ח ברנר, 1910
Central Zionist Archives / Harvard University Library
יוסף לואידור

"אני חושב שהוא היה הומו. זה ניחוש כן? אבל בעיני יש הרבה רמזים. הוא, למשל, כותב לאשתו חיה ברוידא 'אני יודע זאת מזמן אבל לתקן את זה אין בכוחי, אני איני יכול להיות בעל'. 'יודע מזמן' כלומר לפני שהתחתנת. הפרשנות שלי היא שלפני שהתחתנת, אם הכל בסדר, אתה לא יודע אם אתה יכול או לא להיות בעל. אם ידעת, ואתה מתייחס לזה כאל פגם שצריך לתקן אותו, צריך לחשוב מהו הפגם הלא בר תיקון הזה. זה לא שהוא לא יכול לפרנס אותה, להיות חלק מהבורגנות. אני מאמין שזה קשור למיניות ואני לא הראשון שהעלה אותה".

להתעסק עם השוליים

את מרכז הבמה תופס אצל חילו לא ברנר, כי אם לואידור. רק תמונה אחת של לואידור, בן 28 במותו, שרדה. הוא נראה בה צנום ועדין, כפי שהיה בחייו. אלמלא היה חולק חדר בבית האדום עם ברנר, כנראה היה נעלם לתהום הנשייה. ניסיונותיו, הן כסופר והן כמבקר, לא הותירו רישום עז. אף על פי כן משכה דמותו את חילו. וזו אגב אינה הפעם הראשונה שבה נמשך חילו אחרי מאפיינים כאלה.

הוא בן 45, עובד כעורך דין לענייני זכויות יוצרים וקניין רוחני. ספרו הראשון, "מות הנזיר" (הוצאת חרגול), התפרסם ב–2004 ועסק בעלילת דמשק. גם בו היה גיבור הומו וגם שם אחראים יחסים הומוסקסואלים לפרעות. "אחוזת דג'אני" (ידיעות אחרונות) מ–2008 הוא רומן היסטורי נוסף המתרחש בתקופת העלייה הראשונה, אבל הוא נודע בעיקר בשל השערוריות שנגרמו אחרי פרסומו. חילו זכה עליו בפרס ספיר, אך זה נלקח ממנו בעקבות טענות על ניגוד עניינים בקרב השופטים, שהטה את ההצבעה לטובתו. בכך לא תמו תלאות הספר: משפחתו של חיים מרגליות קלווריסקי, אגרונום וגואל קרקעות ששימש השראה לספר (שעלילתו בדיונית), תבעה את חילו בטענה שהספר עושה שימוש לרעה בשמו, משחיר את פועלו ואת דמותו ומייצר מצג שווא כי מדובר במסמך היסטורי, תביעה שתמה ב–2011 בהסכם גישור. לפני ארבע שנים, עם פרסום מהדורה נוספת ל"מות הנזיר", יצא חילו, עד אז נשוי ואב לשתי בנות, מהארון. כיום הוא חי בתל אביב, לא רחוק מרחוב ברנר, עם בן זוג.

זה הספר הראשון שאתה כותב מחוץ לארון.

"כן, ובתור סופר שיצא מהארון בעצמו, אני מרגיש בשל לעשות אאוטינג לאחד מגדולי הסופרים העבריים".

קצת בדומה למה שעשית ב"מות הנזיר", יוצא שהאשם במוות של הסופרים העבריים הוא הנטייה ההומוסקסואלית.

"זו שרשרת של אירועים והאשמה היא לא בהומואים. ההומוסקסואליות היא אולי נקודת ההתחלה, אבל היא לא המקור לאשמה. גם אם הם לא היו הומואים והנער היה נערה הכל היה מתפוצץ באותה המידה".

אלון חילו בכנסת
Maya Levin, Jini

חילו מספר שביקש לכתוב על העלייה השנייה וחיפש דמות שיוכל לחקור ולכתוב עליה. לואידור וברנר היו "הארנב שדרכו ירדתי במחילה של עליסה". "הייתי צריך למצוא את הדמות שלי", הוא ממשיך. "התחלתי לקרוא על הרצח, לנבור בארכיונים, והתחלתי בארכיון תנועת העבודה בתל אביב. מצאתי כתב יד של לואידור וכשראיתי את כתב היד, לתדהמתם של עכברי הארכיון, פרצתי בבכי", הוא שוב צוחק. "ידעתי ששנה אחרי כן אותו אדם עומד למות מוות נורא. קראתי את העדויות ההיסטוריות על איך מצאו את הגופה שלו, מושחרת לגמרי, ידיים כפותות לאחור — ולמחרת היא נעלמה. גם ככה אני אוהב להתעסק עם דמויות השוליים. האנדרדוגים הם לא מי שמעניינים את היסטוריונים באוניברסיטה, אבל אני סופר, לא כבול לראיות, אני חופשי. הכלל שלי היה שאני לא סותר את ההיסטוריה — אני נצמד לרצף האירועים ההיסטוריים, אבל מוסיף עליהם דמויות בדיוניות ואירועים נוספים שבדיתי".

לא חששת לכתוב שוב על דמויות היסטוריות עם צאצאים חיים ונושמים ובעלי פוטנציאל להיעלב וחמור מזה — לתבוע?

"את יכולה לשאול גם למה לא שיניתי את השמות", סירנה של אמבולנס מפלחת את האוזניים, הרעש בולע את התשובה של חילו שמחייך ופולט: "אם הייתי כותב על זה כתיבה ספרותית הייתי אומר שזה רמז מטרים. אני לוקח על עצמי באהבה את החשיפה המשפטית. באהבה וביראה". הוא צוחק. "כשצאצאיו של ברנר שמעו שאני כותב עליו ספר הוזמנתי לאזכרה שתיערך ב–18 במאי. אחרי שהם קראו את הספר קיבלתי הודעה שאני מתבקש לא להגיע. אני לא יודע מה יקרה איתם. קיבלתי מאשתו של יוחי ברנר (נכדו של ברנר, הקרוב על שמו; ג"א) מסר חיובי, אבל אני לא יודע מה יחשבו האחרים. לכולם, פרט ללואידור, יש צאצאים חיים ולחלקם יש חשבון היסטורי אלו עם אלו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו