הסופר האוסטרי שמזהיר מהסנטימנט הנאצי ומהחתירה נגד הדמוקרטיה באירופה - ספרות - הארץ

הסופר האוסטרי שמזהיר מהסנטימנט הנאצי ומהחתירה נגד הדמוקרטיה באירופה

הסופר האוסטרי דורון רבינוביץ, יליד ישראל, לא מתפעל מחימום היחסים בין שתי המדינות, נוכח גילויי האנטישמיות של מפלגת החירות השותפה לשלטון בארצו. לאחר סבב הרצאות בארץ שבהן התריע על הסכנה, הוא מגלה: ולדהיים הפך אותי לאוסטרי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רבינוביץ: "מפלגת החירות היא חלק מרצון לוותר על הדמוקרטיה שצמחה עקב מלחמות העולם. היא רוצה שנדלג על מיליוני גופות המתים"
רבינוביץ: "מפלגת החירות היא חלק מרצון לוותר על הדמוקרטיה שצמחה עקב מלחמות העולם. היא רוצה שנדלג על מיליוני גופות המתים"צילום: מוטי מילרוד
מיכל לברטוב

בהרצאת אורח באוניברסיטה העברית בירושלים ביום שני שעבר, סקר הסופר דורון רבינוביץ, מהקולות המובילים בספרות האוסטרית בת זמננו, את מעלליה של הגזעניים של מפלגת החירות האוסטרית, שותפה בכירה בממשלה האוסטרית וספקית נמרצת של תקריות אנטישמיות וניאו־נאציות. רבינוביץ מנה קרוב ל–30 התבטאויות ופעילויות שניפקו בכירים במפלגה או אנשים וגופים מקורבים מאז הבחירות הכלליות באוקטובר 2017. באותן בחירות גרפה המפלגה בעלת השורשים הנאציים יותר מרבע מקולות הבוחרים, ולאחר חודשיים של מו"מ עם הזוכה הגדול בבחירות — סבסטיאן קורץ, מנהיגה החדש, הצעיר והפופוליסטי של מפלגת העם השמרנית — חברה לממשלה דו־מפלגתית בראשותו של קורץ.

בין התקריות שמנה רבינוביץ': פקיד במשרד התשתיות שמינה השר נורברט הופר (מי שכמעט ניצח בבחירות לנשיאות לפני שנתיים), העניק ב–20 באפריל השנה לייק לפוסט בדף הפייסבוק של מסבאה בגרמניה שפירסמה מנה שהוסיפה לתפריטה לרגל יום הולדתו של היטלר שחל באותו יום. המנה תומחרה ב–8.88 יורו — קוד ניאו-נאצי לאותיות HH, שהן קיצור ל"הייל היטלר". הספרות 88 צולמו בינואר השנה גם כשהן מתנוססות על לוחית הרישוי של מכוניתו של נציג מפלגת החירות במחוז ליד זלצבורג.

הקנצלר קורץ (מימין) וסגנו שטרכה, בהשבעת הממשלה האוסטרית
הקנצלר קורץ (מימין) וסגנו שטרכה, בהשבעת הממשלה האוסטריתצילום: JOE KLAMAR/אי־אף־פי

גם מנהיג מפלגת החירות, הנס כריסטיאן שטראכה, המכהן כסגנו של הקנצלר קורץ, מתקשה לעמוד בהתחייבות ממשלתו להיגמל מאנטישמיות. בחודש שעבר סירב בתוקף להסיר מדף הפייסבוק שלו קריקטורה הנמצאת שם עוד מ–2012 ומתארת את האיחוד האירופי כבנקאי שמן בעל חוטם מעוקל וחפתים עטורי מגן דוד, הזולל הררי מזון שהמדינה מגישה לו מול עיניו הכלות של העם הרעב. בעימות טלוויזיוני עם צעיר מהקהילה היהודית, גרס שטראכה שהקריקטורה אינה אנטישמית, השווה אותה ל"ביקורת הלגיטימית על סורוס" והפליג בתיאוריית הקונספירציה המייחסת לאיל־ההון היהודי את מימון הגעת הפליטים מסוריה לאירופה.

"את מפלגת החירות בגלגולה הנוכחי", מדגיש רבינוביץ בריאיון בתל אביב יומיים לאחר מכן, "אפשר להגדיר כיורשתן של המפלגות שקדמו לנאצים ובישרו את עלייתם". זהו לא שיעתוק של ראשית שנות ה–30, הוא מדגיש, שכן "מפלגת החירות פועלת בעולם שיודע היטב לאן הובילו אותן שנים מכריעות. אבל כמו המפלגות הפופוליסטיות הנוספות הצוברות תאוצה ביבשת, היא חלק מתופעה בת־זמננו המפגינה רצון לוותר על פרויקט הדמוקרטיה הליברלית, שצמח כלקח משתי מלחמות העולם. זו תנועה שרוצה שנדלג מעל גופות מיליוני המתים ונמשיך כאילו כלום לא קרה. היא שואפת לאירופה של לפני הידיעה של מה שחווינו".

רבינוביץ, בן 57, הוא יליד ישראל שעבר לאוסטריה עם הוריו ואחיו הגדול ב–1964, כשהיה בן שלוש. מייקל לוצלר, מוותיקי חוקרי הספרות הגרמנית בת־זמננו, כתב על הספר "בכל אופן", שרבינוביץ פירסם ב–2004: "יש מעט רומנים בהם הדיאלקטיקות של שכחה והיזכרות, הסתרה ודיבור, הדחקה והתוודות מתוארות באופן כה מורכב".

רבינוביץ מוכר באוסטריה גם כאקטיביסט במאבקים נגד גזענות, כהיסטוריון, וכאורח מבוקש בדיונים תקשורתיים. שבוע ההרצאות שלו בארץ כלל גם השתתפות באירועי "לילה של פילוסופיה" בתל אביב ושיחות באוניברסיטאות באר שבע וחיפה על כתיבתו ועל פרויקט העדויות של שורדי שואה שהוא העלה בשיתוף עם הבורגתיאטר, תיאטרון הדגל האוסטרי. את המפגשים בארץ יזם ומימן פורום התרבות הפועל במסגרת שגרירות אוסטריה, שתפקידו להכיר לקהל הישראלי את התרבות האוסטרית, שרבינוביץ כאמור הוא דמות משמעותית בתוכה. ועדיין, זו יוזמה מסקרנת שכן על הפורום, ועל השגרירות האוסטרית בכלל, חולשת שרת חוץ שמונתה מטעם מפלגת החירות, והיא סיפקה למעשה במה למי שידוע כמבקר חריף של המפלגה ורעיונותיה.

מבחינה מדינית, ישראל עדיין מיישרת קו כיום עם עמדתה הנחרצת של הקהילה היהודית באוסטריה — שהמצגת שלה שימשה גם את רבינוביץ בהרצאתו — ואינה מקיימת קשרי עבודה עם שרי מפלגת החירות. אולם ביקורו המתוכנן של הקנצלר קורץ בישראל ב–9 ביוני והתחממות היחסים בין המדינות — בוודאי מאז שיגרה אוסטריה את שגרירה לטקס העברת השגרירות האמריקאית לירושלים — עשויים להביא להתרופפות של מדיניות החרם־למחצה הזו. בכל מקרה, התגובה הישראלית הנוכחית היא רכה יותר מזו שננקטה עם בחירתו של ולדהיים לנשיא אוסטריה ב–86' או עם כניסתה הראשונה של מפלגת החירות — אז בראשות יירג היידר — לקואליציה בשנת 2000: בשני המקרים הוחזר השגריר הישראלי בווינה הביתה לתקופה ארוכה.

כך עובד הפופוליזם

הריאיון בתל אביב מתנהל ברובו בעברית — שפה שרבינוביץ דובר באופן שוטף למדי: בבית המשפחה בווינה, הוא מספר, "ההורים דיברו איתי עברית, ואני עניתי להם בגרמנית". כשהשיחה בינינו מגיעה לדקויות שאינו בטוח שהעברית בפיו תוכל להעביר, הוא עובר — תוך התחשבות בגרמנית הרצוצה שלי — לאנגלית. זה קורה בעיקר בסוגיות פוליטיות ושאלות של זהות, ציונות ולאומיות — החומרים שמציפים את הרומן שלו "מקום אחר" שפורסם ב–2010, והגיע באותה שנה לרשימת הגמר של פרס הספר הגרמני, המקביל לפרסי המאן־בוקר והגונקור.

הספר עוסק בפיצולי זהות שחווה אקדמאי יהודי הנע בין ישראל לאוסטריה, ובסתירות המתעצמות כשאל חייו חודר מעין כפיל. כך, למשל, ביקורת על מסעות תלמידים לאושוויץ שמתח הגיבור במאמר שפירסם בעברית בישראל, מהדהדת באוזניו כאנטישמית כאשר הכפיל שלו מנסח אותה בגרמנית במאמר לעיתון המופץ באוסטריה. "זה ספר שיותר משהוא עוסק בישראל, דן בלאומיות מול גלובליזם. היה לי חשוב להראות שאנחנו חיים בתקופה שבה הזהות אינה חד־משמעית", אומר רבינוביץ, והוא מעריך כי העובדה שהספר "מדבר על לאום כעל מיתולוגיה" נגעה לנפש קוראיו.

"מקום אחר" תורגם לאנגלית, איטלקית, צ'כית ובולגרית, "ורציתי מאוד שייצא לאור גם בעברית", הוא מציין. "אבל גורמים במו"לות בישראל שאליהם פניתי השיבו בשלילה. הם חשבו שהספר טוב אך העריכו שלא יהיה לו קהל בישראל. אני עדיין מקווה שזה יקרה". זכויות התרגום לרומן הראשון שלו מ–1997, "החיפוש אחר M" שעסק בדור השני לניצולים בווינה ובישראל, נמכרו להוצאה ישראלית אולם גם הפרויקט הזה לא יצא לפועל.

עם זאת, העיסוק הספרותי שלו בשאלות של זיכרון, שייכות וגלובליזם אינו מצטמצם למרחב האוסטרו־ישראלי. ברומן האלגורי שהוציא בשנה שעברה, "החוצנים", פולשים חייזרים לכדור הארץ ומבטיחים ליושביו כי יסדירו עבורם שלום עולמי בתמורה לאספקה מינימלית וקבועה של בשר אדם, שכלפיו הם פיתחו תיאבון. הצעתם נענית ונציגי כדור הארץ מחליטים שהבשר יסופק באמצעות תוכנית ריאליטי התנדבותית, שהמנצחים בה יזכו בממון רב, בעוד המפסידים ייאכלו בידי האורחים תוך שמשפחותיהם יפוצו בנדיבות. "זה פורטרט קודר של החברה האנושית", אומר רבינוביץ, "כי הוא מצביע על הדרך שבה פופוליזם עובד, וכיצד הוא מוכן להעניק לגיטימציה לאופציות לא מוסריות".

הסבר מנומס על ההבדל בין ישראל לאוסטריה

קצת בדומה לגיבור "מקום אחר", גם רבינוביץ גדל בווינה בבית של הורים שורדי שואה שהיגרו מישראל. אמו, שושנה, נולדה בפאריז וגדלה בווילנה. ביחד עם אמה, שניהלה בוטיק אופנה לפני המלחמה, היא שרדה את הגטו, את צעדת המוות ואת מחנה הריכוז וההשמדה. ביוגרפיה שפרסמה ב–1991, "אם ובתה", נמכרה ברבבות עותקים ושימשה שנים לאחר מכן כבסיס ראשוני לפרויקט "העדים האחרונים" שרבינוביץ העלה עם הבורגתיאטר ב–2013 בהשתתפותה, לצד ניצולים נוספים. אביו, דוד, שנפטר לפני שנתיים, נמלט לפלשתינה מרומניה כנער ב–44'. כאן השתלב במאבקי עובדים, הפך לפעיל מרכזי במפלגה הקומוניסטית ומטעמה גם השתתף במשלחת החשאית לצ'כוסלובקיה שהסדירה את משלוח נשק ההצלה המפורסם של 1948.

גם מעברה של המשפחה לווינה נעשה ביוזמת המפלגה הקומוניסטית בישראל: רבינוביץ האב נשלח לנהל מהבירה האוסטרית פעילות עסקית שתסייע להכנסות המפלגה בישראל. וינה היתה אז בין השערים המסתובבים הבודדים מול מסך הברזל והמקום הנכון לקידום סחר עם הגוש הסובייטי. אולם מה שתוכנן כשליחות משפחתית בת שנתיים התמשך, וגם ההתגייסות המפלגתית התפוגגה עם המעבר של האב לשוק הפרטי. "אבא שלי עסק בייצוא ויבוא וסחר בהכל, ממש הכל, למעט סמים, נשק, ובני אדם", הוא מחייך.

הזהות היהודית והישראלית של רבינוביץ במדינה שהכחישה את עברה הנאצי, נטעה בו תחושת אחרוּת שליוותה אותו לאורך הילדות והנעורים, והתפוגגה רק כשפנה לפעילות פוליטית בעקבות פיצוץ פרשת ולדהיים ב–1986. בחירתו לנשיא של מי שהסתיר את עברו כקצין נאצי בגירוש יהודי סלוניקי ובטבח פרטיזנים בבלקן, חוללו סערה בינלאומית ומחאה פנימית שאילצו את אוסטריה להתמודד לראשונה עם הנרטיב שאימצה, ולפיו היא היתה "הקורבן הראשון של הנאצים". רבינוביץ, שהיה אז סטודנט, נמנה עם מובילי המחאה מראשיתה וממשיך עד היום לעמוד בחזית של כמה מארגוני השיח האזרחי שצמחו ממנה.

בנסיעה חזרה מההרצאה בירושלים, בין שיחה על צמחונות (הוא לא) להתכתבות ווטסאפ שלו עם בתו בת ה–13, שאלתי אותו אם האזהרות שלו מפני הימין הקיצוני באוסטריה אינן מעוררות בו צורך להסתייג גם מהעוולות שמחוללת ישראל, ומהאישרור האוסטרי להן. רבינוביץ השיב בנימוס שאכן נחוץ להיאבק בגזענות בישראל — הוא השתתף, למשל, בשנה שעברה בכתיבת הגדת פסח שציינה 50 שנות כיבוש וכללה טקסטים של אווה אילוז, עמוס עוז, שרה סילברמן ואחרים — אבל שלדעתו מדובר בסיטואציות שונות. "באוסטריה אין קונפליקט בין שני לאומים", אמר.

ב"ואלס לוולדהיים", סרטה של הבמאית האוסטרית רות בקרמן, שקטף את פרס הסרט התיעודי בפסטיבל ברלין השנה, והוקרן בחודש הקודם בפסטיבל דוקאביב בישראל, מתועד רבינוביץ הצעיר כשהוא נואם באחת ההפגנות של 86' באוסטריה סביב מינוי ולדהיים. בנאומו הוא מתאר לקהל את האקלים הפוליטי במדינה ככזה שבו "אוהבים את היהודים כל עוד הם סותמים את הפה". לפני הפרשה, הוא אומר היום, היה די בטוח שיחיה בישראל. אחיו הוא רופא בכיר בבית חולים במרכז הארץ, שעבר לכאן בתום לימודי הרפואה בווינה. הוריו, מאז שהוא ואחיו בגרו, חילקו את זמנם בין אוסטריה וישראל.

אלא שאז החלה תנועת המחאה, והוא מצא מקום וקול משלו בווינה. "ולדהיים", הוא מעיר, "עשה אותי אוסטרי".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ