הנשיא ספד לעמוס עוז בדמעות: "הצלחת לספר את הסיפור שלנו" - ספרות - הארץ

הנשיא ספד לעמוס עוז בדמעות: "הצלחת לספר את הסיפור שלנו"

מאות בני אדם הגיעו להיפרד מעמוס עוז, בהם נשיא המדינה, סופרים, אנשי רוח ופוליטיקאים. בתו: "מי שחושב שהתקווה לשלום מתה עמו, לא הכיר את אבא"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הנשיא ריבלין סופד לעוז, היום בצוותא
צילום: מוטי מילרוד
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

ארונו של הסופר עמוס עוז, שמת ביום שישי האחרון בגיל 79, הוצב הבוקר (שני) באולם צוותא שבתל אביב. מאות רבות של בני אדם חלפו על פני ארונו והתקבצו לטקס האשכבה שהתקיים במקום, בהם נשיא המדינה ראובן ריבלין, סופרים, אנשי רוח ופוליטיקאים. לאחר הטקס הועבר ארונו לבית העלמין בקיבוץ חולדה שם נקבר.

"עמוס אהובנו, עמוס היקר. כבר שתי יממות עברו ואני עדיין לא יודע איך לבחור את המילים", ספד לו הנשיא ריבלין. "על מי לדבר, על עמוס שלי, או על עמוס שלנו. על עמוס החבר לספסל הלימודים בגימנסיה, עמוס השכן מבן מימון 28 - הילד שלא שיחק כדורגל, אבל ישב איתי פעם כשחליתי בשפעת ובמשך שלוש שעות הסביר לי את ההבדל בין ציונות פוליטית לציונות מיסטית. אתם יכולים רק לדמיין עם איזה כאב ראש חזרתי למיטה. ואולי על עמוס שלנו, עמוס של הקוראים, עמוס של בני דורי, הדור שהתבגר לתוך המדינה, עמוס של האומה.

מימין: חיים אורון, חברו של עוז מרק גלזרמן, אהוד ברק, נכדו של עוז ובתו פניה
מימין: חיים אורון, חברו של עוז מרק גלזרמן, אהוד ברק, נכדו של עוז ובתו פניהצילום: מוטי מילרוד
ארונו של עמוס עוז בצוותא, היום
ארונו של עמוס עוז בצוותא, היוםצילום: מוטי מילרוד

"אני חושב עמוס, שאף פעם לא סיפרתי לך את הסיפור הזה, אבל עכשיו זה ודאי הזמן. יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את 'סיפור על אהבה וחושך'. אסור לי לומר את זה, אבל קראתי את זה "כאילו זה ניתן מסיני", הייתי שקוע בכל שורה ושורה. והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד ואומר לי: 'אתה קורא את דוסטוייבסקי של העם היהודי'. דוסטוייבסקי של העם היהודי. תפסתי את יוסי והושבתי אותו לידי, והקראתי לו אט אט ובסבלנות את הקטע הבא: "אחת לכמה שבועות, היתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, באחת עשרה בבוקר, לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות של מנחם בגין באספות של תנועת החירות באולם אדיסון בירושלים. סבא היה מתנאה לכבוד העצרת באדיסון, בחליפתו השחורה המהודרת ובעניבת סאטן בצבע תכלת... ואני," כך כתבת עמוס, "חגיגי ומסורק היטב, בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות, הייתי צועד עם סבי ישר אל השורה השנייה או השלישית באולם.  האולם היה מלא תמיד מפה לפה באוהדי האצ"ל ובמעריציו של מנחם בגין האגדי, כמעט כולם גברים, ובהם אבותיהם של רבים מבני כיתתי מבית הספר תחכמוני". "אתה מבין", אמרתי ליוסי, "אני לא קורא את דוסטוייבסקי, אני קורא את עצמי. זה אני שם באותיות הקטנות, אני נמצא שם בספר. כשעמוס כותב על אהבה וחושך הוא כותב עליי". כי גם אני עמוס, כמו כל אחד ואחת מהקוראים שלך, הרגשתי לא רק שאתה כותב אליי, אלא שאתה ממש כותב עליי. אבל יוסי שריד זיכרונו לברכה תיקן אותי: "הוא כותב 'עלינו' רובי, הוא כותב על כולנו". מי מאיתנו צדק? כנראה ששנינו. ודווקא בגלל שהכתיבה שלך היתה אנושית ואוניברסלית לא פחות משהיתה אישית וקרובה, הצלחת לספר את הסיפור שלנו הרחק הרחק מעבר לישראל הקטנה שלנו.

"עמוס יקירי, תמיד אמרת לי שאתה מקנא בי כי אני רקדתי עם הבנות. אבל גם אני קינאתי בך קנאת סופרים, או יותר נכון קנאתו של מי שאיננו סופר, במי שהוא סופר. עיניך הרואות טוב תמיד, הביטו על העולם ברכות ובחדות גם יחד, בפיכחון, בסקרנות ובחולמנות. אבל טביעת האצבע הכי ייחודית שלך, בכל מה שכתבת, בכל מה שאמרת היתה היכולת שלך להתבונן על הדברים עמוק עמוק מבפנים, אבל גם תמיד קצת מבחוץ. "אני אף פעם בחיי לא הייתי עם הרוב", אמרת באחד הראיונות שלך. ואכן היית החירותניק, הרוויזיוניסט בסביבה של מפא"יניקים; היית ילד חוץ ירושלמי, עסוק במילים, בקיבוץ שבו התהלכו צעירים שזופים ושריריים; היית איש האבן הירושלמית, והדשא של הקיבוץ בערד המדברית. אבל אתה, עמוס, לא רק שלא פחדת להיות מיעוט ודעת מיעוט, אפילו להיקרא "בוגד" לא פחדת. להפך, ראית במילה הזו תואר של כבוד.

"אולי המוות באמת לא נורא": המלים האחרונות שהודפסו בחייו של עמוס עוז

שרת התרבות רגב בצוותא, היום
שרת התרבות רגב בצוותא, היוםצילום: מוטי מילרוד
בני גנץ, היום בצוותא
בני גנץ, היום בצוותאצילום: מוטי מילרוד

"לפני שנתיים התארחת בחוג תנ"ך בבית הנשיא, והמילים שאמרת אז עדיין חורכות את בשרי. וכך אמרת עמוס ואני מצטט: "הצצתי ב'טוקבקים' שנוסדו בירושלים לפני 2600 שנה, אלו נגד ירמיהו הנביא, והרגשתי בבית. השאלה מיהו בוגד, מהו בוגד - מעסיקה אותי מאז ימי ילדותי. הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד, וישנה שמועה שאיני היחיד בחדר. הראשונה בחיי היתה כשהייתי בןשמונה, הפעם האחרונה, כך אני מקווה - לא אירעה עדיין". ואז עמוס הוספת והקראת רשימה ארוכה של בוגדים: לינקולן וצ'רצ'יל, תומאס מאן ושארל דה-גול, הרצל ודוד בן-גוריון, בגין וסאדאת, רבין וביאליק. בזכות האומץ הזה, ובזכות המבט הכי פנימי והכי חיצוני גם יחד, היית עמוס עבורי ועבור רבים כל כך מדליק פנסי הרחוב של מציאות חיינו כאן. זה שהלב שלו מזהה את שעות הזריחה והשקיעה, והעיניים שלו יודעות להרגיש ממטרים כבדים קרבים והוא יודע איזו סמטה עומדת להחשיך, והיכן מכסה ערפל את הרחוב. בעקביות היית עובר ומדליק כל פנס בכל פינה. מבהיר ומפרק את המתרחש לנגד עינינו, מראה לנו כמה הדברים מורכבים, נותן שם למה שלא ידענו לתת לו אפילו צורה, מעורר דיון. לפעמים עשית את זה בסבלנות, לפעמים בהתגעשות הדם, אבל תמיד תמיד במדויק. גם בזה קנאתי בך עמוס, ביכולת שלך להכיר את החברה שלנו עד לנקודה העמוקה ביותר שבה, לכעוס עליה עד כאב, ולאהוב אותה, לאהוב אותה תמיד עד אינסוף.

"ומה נעשה עכשיו עמוס, עכשיו שאינך. מי ימשיך ויספר עלינו? אותנו? "הדרך לחיות עם המתים", כך כתבת נכתב בספרך האחרון ואני מצטט: "היא להזמין אותם אלינו לפעמים, לעשות להם כוס קפה, להעלות איתם קצת זיכרונות, לנסות להתפייס איתם קצת ולשלוח אותם בחזרה אל החושך, שיחכו לנו שם בסבלנות", כך אמרת. הלוואי שתבוא כשנזמין אותך, עמוס, תשתה איתנו קפה, תקרא איתנו קריאה צמודה את המציאות, תאהב אותנו עמוס עוד קצת. כדי שהלב יוכל לכאוב טיפה פחות כשאתה אינך. ורק שתדע עמוס, שיותר משרצית אתה לרקוד עם הבנות, רצו הבנות לרקוד איתך, אך הן לא העזו לבקש. נילי אהובתנו, פניה, גליה ודניאל - אין נחמה לכאב הלב שלכם היום, אני מקווה שאתם מרגישים כמה לבבות שבורים פועמים איתכם. אוהבים אתכם, מבטיחים לזכור אותו. יהי זכרו ברוך".

"המאבק בקנאות הוא מורשתך"

נכדיו של עוז, דין ונדב, עלו לבמה לאחר הנשיא וסיפרו כי "בימים האחרונים קשה לכולנו להאמין שאתה לא אתנו. אנחנו יושבים בסלון ועדיין שומעים את קולך. עבורנו סבא לא היה סופר אלא בוקר או בולס שקמים. סבא היה קם מוקדם בבוקר, שותה קפה, מוודא שאין תמונה עקומה, יוצא להליכה וחוזר לשגרת פקיד. בורא עולמות".

אנשים ממתינים בכניסה לתיאטרון צוותא כדי לחלוף על פני ארונו של עמוס עוז
אנשים ממתינים בכניסה לתיאטרון צוותא כדי לחלוף על פני ארונו של עמוס עוזצילום: מוטי מילרוד

לאחר מכן סיפרו הנכדים כיצד בגיל תשע, לאחר שסירבו להגיע ליום ההולדת שלו כי התנגש עם יום הולדת של חבר, הגיע עוז לביתו של החבר והקריא לכל הילדים סיפור. "עבורנו היית איש מלא חום, שופע הומור וקסם. ידעת לספר סיפור מעניין כדי להעביר מסר ותמיד ידעת להפיג את המתח בבדיחה מאוסה שכבר שמענו עשרות פעמים.

"התפלאנו מהשנאה שלך. סופר! מה זה? הערבים טובים ואנחנו גרועים?" | בחזרה אל המסע התיעודי של עמוס עוז בארץ ישראל

"לפני שנתיים קראו לך שתול ואת המלה בוגד כבר הפכת לשלך. סבא, למה אני מטמא את המעמד הקדוש הזה במלים האלה? בחוץ מתחוללת מלחמה אחרת. החושך מגיע גם מביבי השופכין של הרשתות וגם מדמויות מעונבות בחלונות הגבוהים של החברה. סבא יקר ועדין וחכם ואהוב. בשיחתנו האחרונה אמרת שאתה שלם עם חייך אבל לא מוכן עוד להיפרד מהעולם כי הוא כל כך מעניין. אתה לא נפרד מאיתנו. קולך יהדהד בקוראייך ובמשפחה שלך".

בתו של עוז, פניה, ספדה גם היא, וסיפרה כי: "כל סוף השבוע הזה רבבות אנשים קראו את אבא, ועליו, בשבת החורפית הזאת. יש שחושבים שהאופטימיות הפוליטית שליוותה אותו רוב חייו היתה פנטזיה על חברה שאפשר לתקן. היו שבזו לאופטימיות ובזו לה כאילו תקוות שלום עיקשת בין ישראל והערבים היא תעתוע עוועים. אבא התעקש ואמר גם לקראת הסוף שאפשר שאנשים ייעשו טובים יותר עם הזמן בזכות נגיעה בכאבו של הזולת. דרך היכולת לספר סיפורים ולשמוע סיפורים.

ארונו של עמוס עוז בצוותא, היום
ארונו של עמוס עוז בצוותא, היוםצילום: מוטי מילרוד

"אבא אמר לי כך, שאת כל צווי המוסר ועשרת הדברות אפשר לצמצם לדיבר אחד - לא תכאיב. ואם זה לא אפשרי, השתדל להכאיב כמה שפחות. לפעמים הוא נכשל בזה, אבל רבים האנשים שאבא נתן להם אוזן וסיוע. אבא מת ומי שסבור שהכישרון לתקווה מת בישראל עם מותו לא הכיר את אבא כי אבא ידע שהיא תמשיך. אנחנו נמות אבל לא התקווה לשלום ולא המילים.

"אנחנו שינינו את ההיסטוריה פעם אחת שינוי ענק. ההורים של אבא ושל אמא, החולמים של חולדה, הירושלמים והתל אביבים. היהודים ששטו לכאן מתוך מלתעות השטן. ואנחנו? לא נוכל כאן ועכשיו לשנות את ההיסטוריה?".

בנו של עוז, דניאל, עם ח"כ איימן עודה
בנו של עוז, דניאל, עם ח"כ איימן עודהצילום: מוטי מילרוד

עודד קוטלר, שהנחה את הטקס, קרא מעל הבמה מכתב ניחומים ששלח למשפחה יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס.

פרופ' מרק גלזרמן, חברו הקרוב, סיפר: "אהבתי אותו, את הלב הענק שלו, את ההומור, והערצתי את האיש שבחר כנער לשנות את שמו מקלאוזנר לעוז וכל חייו נאבק כדי לעמוד בהבטחה... עמוס האמין שיש לו אחריות ושליחות אישית להגן על ישראל. השינוי בחברה שאנחנו חווים היום הכאיב לו מאוד. 'אל תפסיק אף פעם לנסות לכבות שריפה', הוא אמר.

בני משפחה וחברים של עוז מעל קברו, היום בקיבוץ חולדה
בני משפחה וחברים של עוז מעל קברו, היום בקיבוץ חולדהצילום: מגד גוזני
קברו של עמוס עוז בקיבוץ חולדה, היום
קברו של עמוס עוז בקיבוץ חולדה, היוםצילום: מגד גוזני

"בחצי שנה האחרונה הוא פתח עוד יותר את לבו וסיפר על הפגיעות שעבר בילדותו ובחייו הבוגרים אבל לא היה בו שמץ של טינה... הייתי לפי הגדרתו הגניקולוג שלו. דיברנו על מחלתו והוא מעולם לא שאל על הסיכויים שלו. הוא נשאר נאמן לתיאוריות שלו להילחם גם אם הסיכויים קטנים".

לבקשת המשפחה, בסיום הטקס שר עידן רייכל את השיר "עלה נישא ברוח", אותו אהב עוז. לאחר מכן הוסע ארונו של עוז לקיבוץ חולדה, שם נקבר בבית העלמין האזרחי. לבקשתו, לא התקיים טקס במקום ולא נאמר קדיש.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ