"שנאתי את הרעיון לשרת גברים", כתבה סילביה פלאת. "רציתי להכתיב מכתבים מסעירים משלי" - ספרות - הארץ

"שנאתי את הרעיון לשרת גברים", כתבה סילביה פלאת. "רציתי להכתיב מכתבים מסעירים משלי"

"פעמון הזכוכית", מאת המשוררת סילביה פלאת, מבוסס על חייה המבולבלים והעצובים. עם צאת תרגום חדש שלו מסבירה מו"ל הוצאת הכורסא, הילית חמו מאיר, מדוע הוא ספר חובה לנשים ורלוונטי מתמיד לימינו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

אסתר גרינווד היא סטודנטית מבריקה, מצטיינת, לתואר שני בספרות אנגלית. היא רוצה להיות משוררת, כל ישותה משתוקקת לכך, אבל נדמה שסביבתה מכבדת את התשוקה הזאת בליטוף סלחני על קודקודה. בינתיים היא זוכה בהתמחות בת חודש במגזין לנשים צעירות בניו יורק, ממנה היא חוזרת לבית אמה בבוסטון כשהיא מבולבלת ועצובה.

סילביה פלאת
סילביה פלאת. מרבית השירים שכתבה ראו אור רק לאחר מותהצילום: AP

ניסיונותיה עם בחורים היו רעים, אלימים או מקטינים, היא לא מוצאת טעם בהמשך לימודיה האקדמיים והקולות שבראשה, שמורטים את עצביה בחוסר תוחלת והחלטיות, אינם משתתקים לרגע. אי אפשר להימלט מהם. בכל מקום היא נאלצת לנשום את האוויר המעופש שעולה מן המחשבות המתרוצצות, כלואות בראשה כבתוך פעמון זכוכית. ההתדרדרות הנפשית שמגיעה בעקבותן מתוארת חדה וצלולה. מכבידה על הנפש ומעוררת הזדהות.

אסתר גרינווד היא גיבורת הקלאסיקה "פעמון הזכוכית", המבוסס במידה רבה על חייה של הסופרת והמשוררת סילביה פלאת. כמו פלאת, גם גיבורת הספר נולדה בשנות ה–30 של המאה ה–20. שתיהן היו אותה סטודנטית מבריקה, אותה אורחת בתוכנית ההתמחות, אותה אשה שהדיכאון שממנו סבלה טופל בנזעי חשמל וניסתה להתאבד בגיל 22. הסיפור שהיא מספרת התרחש בשנות ה–50 של אותה מאה, אבל מנטלית, מקומה איתנו. 

תרגום חדש לרומן (בידי אורטל אריכה), יצא לאחרונה בהוצאת הכורסא־מודן, וקריאה מחודשת בו, הופכת את כל זה למוחשי. התשוקות הנכזבות של גרינווד, השאיפות והבלבול, תחושת חוסר הסיכוי והתסכול הנורא שחלקו הגיבורה והאשה שכתבה אותה, נפלו כמעט תמיד על אוזניים כרויות, מבינות, של קוראות. אלא שרוח ההתקוממות של השנים האחרונות, תנועת MeToo ובכלל, הופכים את קולה של הגיבורה לכזה שגם דור חדש של קוראות וקוראים צריך לשמוע. במיוחד כשנקודות ההשקה בין הספרות והחיים כה רבות. 

עטיפת ספר פעמון הזכוכית
איור: שרית עברני / עיצוב: מיכל קול / הוצאת הכורסא

"כמו הרבה נשים מהדור שלי שגדלו על התרגום הקודם רציתי לקרוא אותו שוב ולתת לבת שלי בת ה–24 לקרוא", מספרת מו"ל הכורסא, הילית חמו מאיר. "ראיתי שהתרגום הישן לא עובד, ודור שלם של נשים צעירות לא מגיעות לספר, כי את התרגום שיצא בשנות ה–70 לא ניתן להשיג, וגם אם כן יתגלגל לידן עותק ישן, הן יעצרו במקומות שכתוב בהם משהו על 'כריכי אגוזן וחוטמית', שזה התרגום הישן לחמאת בוטנים ומרשמלו. זה ספר שבעיני הוא חובה, במיוחד לנשים. הקול של פלאת כה צלול בעניין הזה של המלכוד של אשה, שהיה נראה לי שזה מתאים לזמננו. הוא רלוונטי מתמיד".

קל להזדהות

צודקת חמו מאיר. הרבה מעבר לעטיפת הספר החדשה והיפהפייה, מתגלה "פעמון הזכוכית", ובתרגום החדש ביתר שאת, כקריאה קולחת ומפלחת לב. באותו יובש נטול מלודרמה ומרוחק מוסרת הגיבורה את רשמיה מהמטרופולין שאליו הוטחה, כשנדמה שכל מי שסביבה מבינה טוב יותר מי היא ומה עליה להיות, כמו גם אבחנות חדות ואכזריות בנוגע לחוסר הסיכוי לחירות אמיתית כשאת אשה. אלו פזורות לכל אורכו, כתיאור פשוט למצב קיומי. 

כך היא מתארת פגיעה מינית שהיא נחלצת ממנה רק בקושי ("התחלתי להבין למה שונאי נשים יכולים לשטות כך בנשים. שונאי נשים הם כמו אלים: בלתי פגיעים ומתפקעים מכוח") או שיחה עם ארוסה, הסטודנט לרפואה המוצלח על הנייר, האומר לה בנימה ידענית שאחרי שיהיו לה ילדים, לא תרצה יותר לכתוב שירים ("התחלתי לחשוב שאולי זה נכון שכשאת נשואה ויש לך ילדים, זה כמו לעבור שטיפת מוח שאחריה את ממשיכה בחייך בערפול חושים כמו שפחה במדינה טוטאליטרית משלך"), או את העובדה שכל סביבתה סבורה שעליה ללמוד קצרנות, שכן לעולם לא תצליח להגשים את חלומה ("הצרה היתה ששנאתי את הרעיון לשרת גברים בכל דרך שהיא. רציתי להכתיב מכתבים מסעירים משלי"). 

הילית חמו מאיר
הילית חמו מאיר. "ראיתי שהתרגום הישן לא עובד"צילום: עילית אזולאי

הפוטנציאל לאלימות מינית ולעלבון, על פי "פעמון הזכוכית", קיים בעצם בכל פינה ולא מפליא כלל, חושב קורא בן זמננו, שהמחיר המנטלי שנגבה ממנה גדול כל כך. קל להזדהות עם גרינווד, וזה קורה עוד לפני שמביאים בחשבון עד כמה הסיפור שלה קרוב לזה של פלאת ולגורלה.

פלאת עצמה, שנולדה בבוסטון ב–1932, היתה בתם של פרופסור יליד גרמניה ומורה שהיתה בתם של מהגרים מאוסטריה. אביה מת כשהיתה ילדה, וכשמלאו לה שמונה כתבה את השיר הראשון שלה. היא היתה תלמידה וסטודנטית מצטיינת, השלימה תואר שני בספרות אנגלית וזכתה במלגת פולברייט ללימודים באוניברסיטת קיימברידג' הבריטית. שם, בת 24, נישאה למשורר טד יוז. ביחד נסעו לארה"ב, כשפלאת קיבלה משרת מרצה בסמית' קולג' היוקרתי בו למדה וב–1959 שבו לאנגליה. 

זו היתה זוגיות סוערת ואיומה. שני ילדיהם, פרידה וניקולס (שהתאבד ב–2009), נולדו אך שלווה לא שררה ביניהם. לימים, בצרור מכתבים שהתפרסם לראשונה ב–2017, ואותו כתבה פלאת לפסיכולוגית שלה בתחילת שנות ה– 60, טענה כי בעלה הכה אותה ורצה במותה. יוז הכחיש, אך ידוע שפלאת סבלה מהתקפי דיכאון קשים וכי הוא פגש ב–1961 אשה בשם אסיה גוטמן, וניהל איתה רומן ששבר את לבה של פלאת ואת ביתם המשותף. היא עזבה אותו עם ילדיהם ועברה ללונדון, חוותה את תקופת הכתיבה והיצירה הפורה ביותר בחייה. היא כתבה כמה משיריה הנודעים באותה התקופה וגם, כך על פי יוז, את "פעמון הזכוכית". הספר, הרומן היחיד שהשלימה במהלך חייה, נכתב במימון מקדמה שקיבלה מהוצאת הארפר ורואו, אבל אחרי שהשלימה את כתב היד והגישה אותו, החליטה ההוצאה לוותר על פרסומו. הוא ראה אור לבסוף באנגליה בתחילת 1963. פלאת חתמה עליו בפסבדונים "אניטה לוקאס" ולבה נחמץ כשהביקורות שזכה להן הספר, שנכתב במטרה להפוך לרב מכר להמונים, היו פושרות. חודש אחר כך, והיא בת 30, התאבדה פלאת בשאיפת גז מתנור הבישול בביתה. 

מרבית השירים שכתבה ראו אור רק לאחר מותה. התאבדותה ונפשה המוטרדת, הגיל הצעיר בו נטלה את חייה, כישרונה הבולט והחד, כולם הפכו אותה לדמות מיתית כמעט, שהעסיקה ביוגרפים ועיתונאים רבים. אחד מהם, קארל רוליסון, כתב ב–2013 ביוגרפיה עליה בשם "איזיס אמריקאית — חייה ואמנותה של סילביה פלאת", ובה הוא מכנה אותה "מרילין מונרו של הספרות המודרנית", ברומזו כנראה על העמדה הדומה שהיתה לשתי הנשים השונות בתכלית שהיו מונרו ופלאת. שתיהן חיו לפני המהפכה הפמיניסטית של שנות ה–60 המאוחרות ושנות ה–70, כקורבנות של הפטריארכיה שלא הצליחו לשבור את תקרתה והיו אומללות באורח משתק. 

פלאת למרבה הצער לא הספיקה להתבונן בהצלחתה. באופן אירוני, גם אחרי מותה ניהלו אמה ויוז את הקריירה שלה. יוז מחק חלקים מיומניה ואפשר לנחש שהיו אלו חלקים שלא החמיאו לו. אמה אורליה והוא החליטו שלא לפרסם בארה"ב את "פעמון הזכוכית". רק ב–1967 התפרסם לראשונה באנגליה הספר תחת שמה, וב–1971 התפרסם הספר בארה"ב.

נסיבות הפרסום, על פי כתבה במגזין "פואטרי" מ–2011, שבחנה את הספר במלאת 40 ליציאתו באמריקה, מכעיסות גם הן. יוז נקלע לצרה כלכלית ובמקום למכור את אחד מנכסיו, העדיף למכור את כתב היד של אשתו המתה. אותה כתבה מציינת כיצד לאורך שנים נתפש יוז כקורבן למצבי הרוח האיומים של פלאת ולקנאתה היוקדת וכיצד בפתח המאמר המפורסם על התאבדותה ועל הפואטיקה שלה, כתב המבקר אל אלווארז שפלאת היתה "לא יפה" וששיערה הדיף ריח רע. "המחשבה על דורות של נשים שנאלצו לשאת גינויים כאלו מצד גברים גורמת לך לתהות כיצד קרה שהיו נשים שלא תקעו את ראשיהן בתנור הגז לפני 1968 בקירוב", נכתב ב"פואטרי". 

ולמקרא כל זה עולה שוב במחשבה ההערה של חמו מאיר על מידת הרלוונטיות של הספר היום, קרוב ל–50 שנה מאז נכתב. בזמן שחלף הוא הספיק להפוך לקלאסיקה נערצת, למלל את עולמן הרגשי של נשים וגברים, להופיע בתרגום לכתריסר שפות זרות (בעברית יצא לראשונה בשנות ה–70 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובתרגומו של יואב הלוי) ולהוות בסיס לסרט קולנוע מ–2013. 

פלאת ממשיכה לרתק את העולם ואת קוראי הספרים, ונדמה שזה כך מפני שהבעיות שעליהן הצביעה טרם נפתרו. מסכמת זאת היטב ביקורת שהופיעה ב"ניו יורק טיימס" על הביוגרפיה שכתב עליה העיתונאי אנדרו וילסון: "הפמיניזם הוא ההקשר ההכרחי להבנת יצירתה והתקבלותה של פלאת. קסמה המתמשך כנושא לביוגרפיות מרמז שהשאלות הפוליטיות והפסיכולוגיות העולות מחייה ועבודתה הן כאלה שאנחנו עדיין מרגישים מחויבים לשאול".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ