"אשה סופרת נתפשת כמאיימת, ובמיוחד כשהכתיבה אמיצה"

עאידה נסראללה נאבקת כל חייה בדיכוי הנשים בחברה הערבית — ולא מוכנה לוותר. לקראת השתתפותה בפסטיבל המשוררים היא מדברת על תחושת ההחמצה על כך שיצירתה לא תורגמה לעברית, ואומרת מה הדבר היחיד שהיא עדיין נהנית ממנו

ורד לי - צרובה
ורד לי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ורד לי - צרובה
ורד לי

ברומן "יקירי מעבר לאוקיינוס" כותבת ד"ר עאידה נסראללה על אשה שכותבת בבית קפה באוניברסיטת תל אביב בזמן שאחת הנשים במקום ניגשת בבהלה לשומר והזהירה אותו מפניה.

"זה לא משהו שקרה לי רק במרחב הישראלי־פלסטיני", אומרת ד"ר נסראללה בחיוך אירוני, "זה קרה לי גם במרוקו כשנכנסתי לכתוב בבית קפה מבלי לשים לב בתחילה שהוא מיועד רק לגברים. הבנתי זאת בהדרגה מהמבטים כשכולם הסתכלו עלי כעל חפץ חשוד".

ההתייחסות לאשה הכותבת כאל חפץ חשוד או חומר נפץ הוא דימוי שמופיע בכתיבתך שוב ושוב. זאת התחושה שלך? שמבחינת החברה אשה שכותבת היא בבחינת חפץ חשוד?

"כן, אנשים מפחדים מנשים כותבות. העט הכותב חזק מהנשק וחזק מהאבן. גם סופר גבר שכתיבתו מאתגרת את החברה — מאיים, אבל אשה סופרת נתפשת כהרבה יותר מאיימת, ובמיוחד כשהכתיבה היא אמיצה".

בפסטיבל המשוררים במטולה, שיתקיים מיום חמישי עד יום ראשון בהפקת בית הקונפדרציה, יתקיים האירוע "בכל בוקר, הנשים אורגות יצועים משבטי דיכויין" שבו תקרא ד"ר נסראללה משיריה המתורגמים לעברית ותשוחח על יצירתה עם חוקרת הספרות ד"ר קציעה עלון.

גוף היצירה של ד"ר נסראללה, בת 62, משוררת, מחזאית, סופרת ואמנית המתמחה באמנות רב־תחומית עכשווית ומרצה במכללת בית ברל, עשיר ורחב היקף. היא פירסמה שירים רבים בעיתונות הערבית ("אל־איתיחאד" ו"אל ג'דיד"), שלושה קובצי סיפורים והוציאה לאור רומן שתורגם לגרמנית ובמרכזו אשה, יוצרת, ילידת אום אל־פחם, הנוסעת בעולם וכותבת יומן לאהובה. בנוסף פירסמה שלושה מחזות. עבודת הדוקטורט שלה היתה חלוצית בתחום המחקר באמנויות פלסטיניות ועסקה בייצוג הגוף הנשי בקרב נשים פלסטיניות באמנות. היא פירסמה מאמרים רבים על אמנות פלסטינית ולצדם ספר אקדמי עם ד"ר אימאן יונס על השירה הערבית הדיגיטלית.

לצד ההתרגשות שאופפת אותה לקראת הפסטיבל, מבליחה בשיחה עמה תחושת החמצה שיצירתה לא מוכרת לקהל הרחב ולא תורגמה עד כה לעברית. "אני משלמת מחיר כבד כיוצרת", היא אומרת במפגש בביתה באום אל־פחם, שעל קירותיו תלויות עבודות אמנות שלה שיצרה אחרי גיל 40. "אני מרגישה שאם לשפה הערבית היה מעמד שווה ערך לשפה העברית בישראל והיינו כותבים וקוראים במרחב הזה בשתי השפות, ערב כזה היה יכול להתקיים כבר לפני שנים רבות". היא מהרהרת ומדגישה: "אני לוקחת את האשמה עלי — אין לי כישרון לשיווק עצמי וזה מצריך משאבים כלכליים שאין לי אותם". אחרי שתיקה ארוכה היא מוסיפה: "הספרות כנראה מסוכנת. אם תכירו את השפה שלנו ואת הכתיבה שלנו תתאהבו בנו. כנראה שלא רוצים שנכיר ונתאהב".

"יש משהו מתסכל שיוצרת כל כך מוכשרת שכותבת שנים רבות לא מצליחה לפרוץ את מחסום התרגום ולהגיע לקהל קוראים", מסכימה ד"ר עלון, בעלת הוצאת הספרים גמא, שהגישה באחרונה בקשת תמיכה מקרן רבינוביץ' לתרגום ספר משיריה ואת הרומן "יקירי מעבר לאוקיינוס". "רק קומץ מזערי מהכתיבה של נסראללה תורגם עד היום לעברית. אין בעברית לדוגמה אף ספר שלה על המדף. הכתיבה שלה חייבת לראות אור בעברית".

מרבית שיריה מלאי כאב העולה על גדותיו ומציף את הנייר בדימויי ערגה של אשה הכלואה בבדידות. כך למשל בשיר "טקסי נשים" היא כותבת בין השאר: "בכל בוקר נשים מבצעות את טקסיהן הקדומים. הנשים חובקות את להבות החלום. קולעות לצמה את הגעגועים לבארות המים ולשיר השב על כנפי הרוח" (תרגום: יותם בנשלום).

"יש לה קו פמיניסטי ברור", מאפיינת ד"ר עלון את כתיבתה. "אני רואה תמטיקה שעוסקת במצב הנשים, בנשיות ובחומרי העולם הנשי. זאת שירה שיש לה תו תקן פמיניסטי מובהק וחזק. יש לה עומק רגשי לצד פגיעות שהיא לא פוחדת להנכיח ולחשוף אותה. יש בשירה שלה תהומות של עצב וצער. הלשון שלה עשירה ומורכבת. אנחנו נחשפים דרכה לשירה נשית פלסטינית עכשווית שנכתבת ממש בימים אלה וחשה את דופק החיים של המהפכה הפמיניסטית המתחוללת לנגד עינינו בחברה הערבית. נסראללה בכתיבתה אוחזת בלב של המהפכה הזאת. היא אשת מחקר אינטלקטואלית ויוצרת רב־תחומית, והתשלובת של הפרספקטיבות שזורה בכתיבה שלה. כבר בקריאה של שיר אחד שלה את חשה במורכבות של הנפש הכותבת".

"הרגשתי שהכל קורס"

היא נולדה באום אל־פחם לאב פועל בניין ולאם עקרת בית, הבכורה מבין חמישה ילדים. "מגיל קטן ידעתי שאני שייכת לעולם היצירה", היא אומרת. "אשה שכותבת לא היתה תופעה מוכרת ומקובלת באום אל־פחם, ולא מצאתי מי שיעודד את הכתיבה או שאני יכולה באמת לשתף אותו בזה. כשהראיתי פעם מחזה רומנטי־קלאסי לחברה, התגובה היתה 'את משוגעת? מה את כותבת?' אבל ידעתי בלבי שאני אגדל להיות סופרת".

אביה היה הדמות שהשפיע עליה רבות. "הוא עבד בבניין אמנם אבל היה אדם משכיל שקרא הרבה ספרות כדוגמת צ'כוב ולורקה", היא אומרת. "הוא היה משמיע לנו מוזיקה קלאסית ומוזיקה ערבית. הוא טיפח אותי מקטנות ועטף אותי והיה אומר 'את תהיי סופרת'".

כשהיתה בת 17 נהרג אביה בתאונת דרכים. בעקבות זאת שקעה בדיכאון. "הרגשתי שהכל קורס", היא מסבירה. "לא היתה מודעות לנושא. הייתי קמה עם יגון עמוק ורואה את העולם שחור ורק כותבת וכותבת. המפלט שלי היה הכתיבה". היא לוקחת נשימה ומוסיפה: "גם כיום זה ככה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי הכתיבה. הדיכאון היא המחלה הכי מסוכנת. זה לא נעלם, זה מלווה את חיי בעוצמות משתנות. בתקופות שאני לא כותבת אני אבודה. אם אני לא כותבת כתיבה ספרותית, אני שקועה בכתיבה אקדמית. העיקר לכתוב, מהות החיים שלי היא הכתיבה".

היא נישאה בגיל 18 ונהפכה לאם כבר בגיל 19. היא הרתה בשנית בגיל 21 ותינוקה מת מוות בעריסה. "זה הגביר את הדיכאון שלי ואת החרדות", היא אומרת. בגיל 23 ילדה בשלישית. נישואיה התערערו והיא התגרשה בהיותה בת 46. "לא היתה לנו שפה משותפת", היא אומרת בתמציתיות. "פירוק הנישואים היה תהליך והסביבה בהדרגה הבינה שאנחנו לא מסתדרים ושלא ניתן לגשר. הסביבה קיבלה אותי כמו שאני כי הרבה תלוי בחוזק שאת משדרת".

מאז ומתמיד שאפה ללמוד באקדמיה. היא הצליחה להגשים זאת רק בגיל 40. "לא היה לי כסף ללימודים אבל תמיד חלמתי על זה", היא אומרת. "בכל שנות נישואיי קראתי בצורה עצמאית כל ספר שנתקלתי בו בתחומי פסיכולוגיה, ספרות, שירה, אמנות. היו פעמים שאמרתי 'הלוואי ויקבלו אותי לעבוד באוניברסיטה אפילו בניקיון, העיקר להיות במרחב הזה וללמוד'".

אחותה הצעירה, שנחשפה לכמיהתה ללימודים, החלה במסע שכנועים לרכך את אמם ולגייס כסף. המשפחה איפשרה לה לבסוף לצאת ללמוד. היא החלה בלימודי שפה ערבית ותולדות האמנות, והמשיכה בלימודי תואר שני ודוקטורט במלגת הצטיינות. במחקרה בתחום האמנות החזותית היא מצביעה על אמניות פלסטיניות אזרחיות ישראל שהן פורצות דרך דוגמת חנאן אבו חוסיין, ראידה סעאדה, אניסה אשקר וג'ומענה אמיל עבוד. "האמניות הפלסטיניות אזרחיות ישראל מובילות כיום מהפכה באמנות. יש הרבה עבודות אמיצות המשלבות קו פמיניסטי חברתי ופוליטי", היא אומרת.

כשעולה שאלה הגדרת הזהות, היא עונה: "זאת השאלה שאני הכי שונאת. אני קודם כל עאידה, והזהות הראשונה בשבילי היא ההומניזם. אחרי זה אני יכולה להגיד שאני פלסטינית תושבת ישראל. בזמן האחרון, כשאני רואה את הרצח המיותר וסבבי המלחמות, התחלתי לראות שאנחנו בובות של פוליטיקאים שמנצלים את הזהות שלנו להסתה, שנאה ומלחמה. המרוויחים היחידים מכל המצב הם הפוליטיקאים ואני חושבת שיש מקום לחשוב מחדש על השיח של הזהות והשימוש שעושים בו".

לבד? באמצע הלילה?

רק בגיל 35 העזה לראשונה להראות לעורך ספרותי סיפור שכתבה. הוא פירסם אותו בעיתון "אל־ג'דיד". "שנים ארוכות לא ידעתי בכלל אם הכתיבה שלי נחשבת כספרות", היא אומרת. "אני חיה בחברה פטריארכלית שלא בהכרח מעודדת נשים לפרוץ ולהתקדם ולהגשים את עצמן. צברתי אומץ לפרסם רק בגיל הזה".

בשנת 2001 נבחרה לייצג את ישראל יחד עם הסופר אתגר קרת בתוכנית הבינלאומית לספרות באוניברסיטת איווה שבארצות הברית. בין השאר עבדה במסגרת התוכנית על המחזה "יבבת המחרוזת" (נוסח עברי: שמעון לוי) על רצח נשים בחברה הערבית. המחזה מציג ארבע נשים שנרצחו — כל אחת על רקע אחר — ומציף באומץ את דיכוי הנשים בחברה.

"כתבתי את המחזה בסערת רוחות לפני כל כך הרבה שנים בעקבות רצח מזעזע שהיה באום אל־פחם של שתי נערות צעירות שהואשמו בחילול כבוד המשפחה", היא אומרת. "היה חשוב לי להראות קורבנות שנרצחו בגלל שלל סיבות, לא רק על כבוד המשפחה, כדי להבהיר שזה רצח מגדרי לכל דבר. היה חשוב לי שכשאחת מהן מאשימה את עצמה, חברתה מסבירה לה שהיא לא אשמה. כשכתבתי את המחזה הייתי בטוחה שזאת תופעה שתיעלם. לא האמנתי שהוא יהיה אקטואלי לימינו, ושהיום המצב יהיה הרבה יותר גרוע. אני ממש מרגישה שהוא יכול להיות מוצג כיום בתיאטרון ושהוא עדיין חריף ונוקב".

איך את מסבירה את זה שהתופעה רק מתרחבת?

"האלימות בחברה הערבית גוברת בגלל עוני, תסכול, ייאוש ובמיוחד לאור העובדה שהמשטרה לא פועלת למיגור הפשיעה. תוסיפי לזה שיש ריבוי נשק לא חוקי באופן בלתי סביר ביישובים ערבים. כשזה המצב — התסכול תמיד ייצא על החלש ביותר, במקרה הזה, האשה, וזה כר לדיכוי נשים מתמשך".

על כתיבתה המשופעת בביקורת על דיכוי האשה היא אומרת: "אי אפשר לכתוב אחרת. אי אפשר לא לבקר את ההתייחסות לאשה. החברה הערבית עדיין פטריארכלית והחברה הישראלית גם, ובעולם כולו אנחנו עדיין סובלים מהפטריארכיה. גם כיום, אשה אפילו שתהיה משכילה, היא לא שוות ערך לגבר שרואה עצמו עילאי ושולט בה ובהחלטות שלה וממשטר אותה בתנועה ובלבוש. אני לדוגמה מאוד אוהבת לכתוב בבתי קפה. גבר יכול ללכת לבית קפה לבד בלילה ואני לא יכולה לעשות את זה".

את לא יכולה ללכת לבית קפה בשעה מאוחרת לבדך?

"אשה? לבד? בבית קפה? באמצע הלילה? באום אל־פחם?", היא חוזרת על השאלה באטיות המדגישה את האיסור הברור.

סיפור קצר מפרי עטה "מסאז'", שכתבה ישירות בעברית, הופיע באנתולוגיה "שם יש שושנים — סופרות ישראליות כותבות ארוטיקה", שערכה הסופרת הגר ינאי ב–2003. הסיפור "אנחת בתי הקפה" (תרגום: יותם בנשלום), הופיע ב–2006 בכתב העת "הכיוון מזרח", ובאותה שנה פירסמה את הסיפור "הסריג השחור" (תרגום: יותם בנשלום), בכתב העת "גג". ב–2015 פירסמה בכתב העת "גרנטה", סיפור בשם "תשוקה" שתירגם יהודה שנהב־שהרבני.

"טוענים שבסיפורים שלי יש פן ארוטי, מלא תשוקה ונועזות", היא מחייכת. "אבל זאת כתיבה שמראה יותר את ההעדר של זה, את דיכוי התשוקה ושזה יותר בבחינת אשליה. אין סיפור שנכתב רק במשמעות ארוטית כי אז זה פורנוגרפיה מבחינתי. לכל סיפור יש רובד פוליטי־חברתי שמעניק מבט עמוק יותר. הפילוסוף ואלרי כתב 'פני העור הם העמוקים ביותר'. דבריו מתייחסים לרישומים שמותירות שנות חיינו על פני העור. אני אומרת 'מי שלא מיטיב לרקום את העור, לא מיטיב לרקום את הטקסט' ואני משתמשת בגוף כאתר לשזירה בין 'עאידה הסופרת' לבין הנושא הפוליטי־חברתי".

איך הסביבה מקבלת את הכתיבה שלך?

"הנחמה שלי שפה בסביבה שלי באום אל פחם לא קוראים את מה שאני כותבת ומי שקורא לא תמיד מבין", היא צוחקת. "יש לי שכנה שקראה כמה סיפורים ואמרה לי עם אצבע מורה מתנפנפת באוויר ובטון מחויך 'דודה עאידה, וואלה את יש לך עניינים! את שובבה!'".

ד"ר נסראללה מחלימה מסרטן השד שלקתה בו בגיל 60. את בוקר היום שבו קבענו להיפגש העבירה בבדיקה תקופתית בבית החולים. "כשבישרו לי שזה סרטן התגובה הראשונה שלי היתה 'מה יהיה על הספרות שלי!' יש לי עוד כמה ספרים ויומנים במחשב שעדיין לא פירסמתי, אז המחשבה נדדה לזה שהכתיבה תלך לאיבוד. הבת שלי נזפה בי 'את חושבת עכשיו על הספרים ואיך לפרסם ולתרגם? מה עם החיים?'".

היא מגוללת סיפור אחר סיפור ושוקעת בתיאור כתיבתה כשהיא מדליקה סיגריה אחר סיגרייה ושואפת בהנאה ניכרת. כשאני תוהה איך מחלת הסרטן לא גרמה לה להפסיק לעשן, היא עונה מבעד לעננת סיגרייה בטון מרדני מחויך: "זה הדבר היחיד שאני נהנית ממנו. אני לא אוכלת בשר, ויתרתי על גבינות ועל ביצים, אבל מההרגל הזה אני לא מצליחה להשתחרר. לפעמים זה מרגיש כמו להתאהב בכובש שלך".

צילום: רמי שלוש
עאידה נסראללה
עאידה נסראללהצילום: רמי שלוש
צילום: רמי שלוש
צילום: רמי שלוש
אניסה אשקר. ד"ר נסראללה כתבה עליה מחקר
אניסה אשקר. ד"ר נסראללה כתבה עליה מחקרצילום: אניסה אשקר
קציעה עלון: "הכתיבה שלה חייבת לראות אור בעברית"
קציעה עלון: "הכתיבה שלה חייבת לראות אור בעברית"צילום: תומר אפלבאום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ