הסופרת טוני מוריסון מתה בגיל 88

טוני מוריסון היתה מהבולטות שבסופרות האמריקאיות. היא האשה האמריקאית השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טוני מוריסון
טוני מוריסוןצילום: Kathy Willens/אי־פי
הארץ

הסופרת האמריקאית טוני מוריסון מתה היום (שלישי) בגיל 88. בהודעה שפרסמה משפחתה באמצעות הוצאת הספרים שלה נכתב: "בצער רב אנחנו מודיעים שלאחר מחלה קצרה אמנו וסבתנו האהובה מתה בשלווה כשהיא מוקפת בבני משפחה וחברים".

מוריסון נולדה בשם קלואי אנטוני וופורד, והיתה מהבולטות שבסופרות האמריקאיות. היא האשה האמריקאית השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות (1993). כנכדתו של עבד, סיפרה שביקשה לתת לאדם השחור ייצוג בספרות, במקום שיוזכר כתוספת צבע, כבדיחה או כהפוגה משעשעת. היא עצמה נולדה בארצות הברית בעיירה לוריין שבאוהיו למשפחת פועלים כבת שנייה מבין ארבעה.

טוני מוריסון מקבלת את מדליית החירות ב-2012
טוני מוריסון מקבלת את מדליית החירות ב-2012צילום: AFP
סרט דוקומנטרי של ה-BBC על טוני מוריסון

את דרכה הספרותית החלה באקדמיה והיתה מרצה לספרות אנגלית. מ–1964 פעלה בניו יורק. במשך 20 שנה שימשה כעורכת בהוצאת ספרים וכדוברת של ארגונים למען זכויות שחורים. את הספרים שיזמה, למשל אוטוביוגרפיות של מוחמד עלי ושל הפעילה החברתית אנג'לה דייוויס, הגדירה כ"אפקט פוליטי" בסרט תיעודי עליה בהפקת בי־בי־סי. ספרה הראשון, "העין הכי כחולה", ראה אור בארצות הברית ב–1970 אחרי דחיות רבות ויצא בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

הספר הבולט ביותר של מוריסון הוא "חמדת", שיצא לראשונה בארצות הברית ב–1987 ונחשב לאחד מחשובי הספרים של המאה ה–20 ואחד הרומנים האמריקאיים החשובים ביותר אי פעם. הוגי דעות, כותבים וסופרים הושפעו מהספר, והאימה שבו מהדהדת גם בספרים העדכניים ביותר המתייחסים לטראומה של העבדות.

"אין כל לוח זיכרון או מצבה או פארק או גורד שחקים המוקדשים לזכרם של אותם בני אדם שהובאו לארה"ב ושועבדו בה", אמרה מוריסון לאחר שזכתה בפרס מטעם התאחדות המו"לים האמריקאיים. "אין ספסל קטן בצד הדרך, ומשום שמקום כזה אינו קיים, היה על הספר להיות כזה". מעריציה של מוריסון, שהושפעו עמוקות מדבריה באותו נאום, החלו לקבוע לוחות זיכרון בספסלים בצדי הדרך באתרים בעלי משמעות היסטורית באמריקה.

כשמוריסון לא זכתה בפרס הספר הלאומי שהיתה מועמדת לו ב–1987, התפרסם ב"ניו יורק טיימס" מכתב מחאה רשמי החתום בידי שורה של אנשי רוח וחברה כמו מאיה אנג'לו, פול מרשל, סוניה סאנצ'ז ורבים אחרים. זמן לא רב אחר כך זכה הספר בפרס הפוליצר היוקרתי ובעוד פרסים ספרותיים חשובים. חמש שנים אחר כך עלתה מוריסון, בשיער השיבה הקלוע המזוהה שלה לבמה בשטוקהולם והיתה לאשה השמינית בסך הכל שקיבלה את פרס הנובל לספרות.

"הסיסמה שלי היא לסלוח ולזכור", אמרה בראיון ל"הארץ" ב-2004. "המודל שלי הוא דרום אפריקה. כל הרעיון הזה - לדבר עם מעניך ורוצחיך, לשמוע אותם מודים ואז לא לדרוש נקמה - הוא דבר חדש במפעל האנושי. כי מה אפשר לבקש? כסף? עונש? נקמה? צדק? הדרך היחידה שעושה שירות למתים היא לסלוח ולזכור. בוודאי לא לחזור על העבר ולהרוג שוב. תמיד חשבתי שאי אפשר להעניש רוצחים בעונש מוות, כי הם ממילא מעוניינים במוות, גם במוות שלהם עצמם".

ב-2012 העניק לה נשיא ארה"ב דאז ברק אובמה את מדליית החירות - העיטור האזרחי הגבוה ביותר של הממשל האמריקאי. בארצות הברית בלבד ספריה נמכרו בלמעלה מ-15 מיליון עותקים. בין ספריה של מוריסון שראו אור בעברית: "הביתה", "חסד", "אהבה", ו"חמדת". 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ