עקוב אחר שינויים |

המדע הבדיוני הפך לחוד החנית בדיון על פוליטיקת זהויות וגיוון תרבותי

במהלך כנס המד"ב הוותיק והגדול בעולם שהתקיים בסוף השבוע באירלנד, התברר שהז'אנר הפך לשדה הקרב המרכזי שבו ניטשים הויכוחים בנושאים אלה, תוצר טבעי של עיסוק הז'אנר באחרות - ושל הצלחתו בספרות נוער, בקולנוע ובטלוויזיה

נועה מנהיים
נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יריד וורלדקון דבלין מד"ב
משתתף בתחפושת קוספליי בכנס "וורלדקון" בדבלין, השבוע. גיוון חסר תקדיםצילום: רני גרף
נועה מנהיים
נועה מנהיים

דיון שנושאו קולות אותנטיים בספרות מהדהד בעוצמה באולמות ובמסדרונות של מרכז הכנסים בדבלין בו נערכה בסוף השבוע האחרון "וורלדקון", וועידת המדע הבדיוני והפנטסיה העולמית ה-77, הכנס הוותיק והגדול ביותר המוקדש לספרות סוגה, ומופעל כולו בהתנדבות. בכנס הראשון, שהתקיים ב- 1939 בניו-יורק, נכחו כמאתיים איש שרובם המכריע היו גברים לבנים מערביים וצעירים. המחזה שנגלה למבקרים בכנס הנוכחי כבר שונה מאוד. למעלה משבעת אלפים איש ואשה וכל מה שביניהם בוחרים מדבקות שיאפשרו לפנות אליהם בכינוי הגוף הנכון: "הוא", "היא" או "הם". כולם, מקשישים בשיער ירוק עם קצוות וורודים ועד ילדות עם עיניים בורקות של פיזיקאיות לעתיד משתרכים בתורים ארוכים ומסודרים וממתינים להשתתף באחד מכאלף האירועים שתוכננו לחמשת ימי הועידה: מיוגה ומדיטציה בתנאים של חוסר כבידה לדיונים על החטא ועונשו בעידן גיבורי על, משיחות על ייצוגי מוגבלות ונכות, לפאנלים על מד"ב מוסלמי, פנטסיה סינית, פיוצ'ריזם אפריקאי. וכל זה לצד השקות ספרים, אירועי חתימות של יוצרים שתהילתם חצתה את גבולות הגטו של הסוגה, כמו ג'ורג' ר.ר. מרטין, מחבר ספרי "משחקי הכס", הקראות, תחרות תחפושות קוספליי (cosplay) מפוארות, ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה.

כנס וורלדקון דאבלין
קורין דויביס (מימין) וג'ק אפלבי בפאנל על קולות אותנטיים. על מה צריכות לכתוב נשים, על מה צריכים לכתוב שחוריםצילום: רני גרף

הפאנל העוסק בקולות אותנטיים סובב סביב ציוץ שהעלתה אחת ממשתתפותיו, קורין דויביס (duyvis) ב-6.9.2015, לטוויטר. דויביס, סופרת נוער וקומיקס זוכת פרסים ממוצא הולנדי, הציעה רעיון פשוט ומאתגר: לעודד גיוון תרבותי ולתמוך ב"דמויות מגוונות שנכתבות על ידי יוצרים מאותה קבוצת גיוון". לציוץ הוסיפה האשטאג, ownvoices#. "חשבתי שיהיה נחמד ליצור האשטג כזה למשך שעה, כדי שאנשים יוכלו להמליץ על ספרים. חמש שנים מאוחר יותר, זה לא מפסיק", היא אומרת בפאנל שעוסק באותו השטאג ויראלי, שעורר דיון סוער, מעורר מחלוקת ומחשבה, שרק הולך ומתגבר. הרעיון שלה, שהתייחס בתחילה לספרות המיועדת לילדים ובוגרים צעירים (YA) החל לשמש בכדי לדון ביצירה ספרותית בכללותה. תומכי המגמה חשים ובמידה רבה של צדק, שהוצאות ספרים מקבלות יותר דמויות השייכות לקבוצות שוליים כאשר הן נכתבות על ידי יוצרים שאינם חלק מהן, ואילו למי שיכולים להביא את קולם האותנטי קשה הרבה יותר – כלכלית, מגדרית, פוליטית, גזעית – להשיג מקום ליד השולחן. לפי ג'ק אפלבי, כינוי גוף "הם", שחור.ה, ביסקסואל.ית וכותב.ת מלונדון, ממייסדי קבוצת תמיכה לביסקסואלים-לא-לבנים, וממשתתפי הפאנל, "בבריטניה האירועים הספרותיים האלה הם סופת שלגים מזדיינת. הכל לבן. אם אתם רואים שם אדם שחור, תדעו שהוא נקלע לשם במקרה וקופא כרגע מקור". דויביס ושאר המשתתפים אינם עיוורים לאפשרות שיישום קיצוני של עיקרון ה- ownvoices# עשוי להוביל למשטור והשתקה, והם שבו והדגישו שאותנטיות לא צריכה להיות הסיבה היחידה לפרסם או לתמוך ביצירה, אבל מציעים לקוראים להפעיל שיקולים של צרכנות אתית בספרות שהם קונים, ולא רק כשזה נוגע לביצי חופש. ולמי שמבקשים להביע גיוון תרבותי ביצירתם מבלי שהם משתייכים לקבוצת שוליים, המליצו חברי הפאנל להעזר (ולשלם) בכמה שיותר "לקטורי רגישות", קוראים מקצועים שמשתייכים בעצמם לקבוצות שוליים כאלה ואחרות, שיוכלו לתת משוב על הדיוק, האמינות, וכמובן, הרגישות של הייצוג.

אבל לפעמים זה לא מספיק. "סיפורים על התנועה לזכויות האזרח צריכים להיכתב על ידי שחורים. סיפורים על סופרז'יסטיות צריכים להיכתב על ידי נשים. מכאן שסיפורים על בנים במהלך מגפת האיידס צריכים להיכתב על ידי גברים המוסקסואלים. למה כל כך קשה להבין את זה? נמאס לי מנשים שמרוויחות מסיפורים על גברים הומוסקסואלים, שמרוויחות מכאב הומואי." את הפרשנות המחמירה הזו לתנועת ownvoices#, צייץ במאי 2018 קוסוקו ג'קסון, שבעצמו שימש כ"לקטור רגישות". אבל לפני חצי שנה, כאשר החלו להופיע ביקורות זועמות לעותקים מוקדמים מספר הביכורים שלו, A Place for Wolves החליט ג'קסון לבטל את פרסומו פחות מחודש לפני המועד וההוצאה גרסה חמישים וחמישה אלף עותקים של הספר. הגיבור שלו היה גבר שחור והומוסקסואל, כמוהו, אבל העובדה שמיקם את גיבורי הרומן בקוסובו, בשלהי שנות ה-90, בעיצומם של הקרבות, הקימה עליו את זעם הרשת. "...בחיים שלי לא נגעלתי כל כך", כתבה גולשת אחת לפני שהעניקה לקוראי אתר גודרידס סקירה קצרה-אך-ממצה של זוועות המלחמה ההיא, "למה שזה יהיה רלוונטי, אתם שואלים? ובכן, הספר עוסק בשני אמריקאים לא מוסלמים, ומתמקד בכאב שלהם, בפחד שלהם, אחרי שנקלעו במקרה לכאוס... אנחנו מקבלים את נקודת מבטם של מערביים פריבילגיים על העימות... והספר מתרחש בעיצומו של רצח עם". ג'קסון פרסם התנצלות והבטיח להתפתח כתוצאה מהחוויה, מה שלא ניחם את אחת ממשתמשות טוויטר שהעלתה מן האוב את אותו ציוץ מ- 2018, וציינה בלאקוניות: "חי על חרבו, מת על חרבו".

בנאום התודה שנשאה בסיום הכנס ג'נט אינג, סופרת ילידת הונג-קונג, היא התייחסה לג'ון קמפבל, אחד מהנוכחים באותו כנס ראשון, ומי שעל שמו קרוי הפרס שהוענק לה. קמפבל היה אחד העורכים המיתולוגיים של הז'אנר, מי שעיצב אותו במו ידיו, הותיר בו חותם שקשה למחות והפך אותו, לדברי אינג: ל"מעוקר, גברי, לבן, מתענג על שאיפותיהם של אימפריאליסטים וקולוניאליסטים, מתיישבים ותעשיינים..." לא עוד. התמורה הזו מתבטאת במגוון האנושי שהכנס מציע, מאמנית ממוצא פיליפיני ועד סופר בוסני, מסופרת ניגרית שלא הצליחה לקבל ויזה בכדי להשתתף, למו"ל מערב הסעודית שסיפר כי רשימת רבי המכר בארצו רצופה ביצירות ז'אנר. זהו גם המקום שבו מתקיימים כיום כמה מהדיונים המוּערים (woke) ביותר ביקום הספרותי. בעשור האחרון הפכו סוגות המדע הבדיוני והפנטסיה למבוע של אקטיביזם, המבקש להשתמש בכלי הסוגות ששוכללו ושוייפו מאז ימיה של מרי שלי בכדי לקדם כמה מהמופעים הדרמטיים ביותר של שיח הזהויות. ההשטאג של דויביס הוא רק דוגמה אחת. בעשרות פאנלים שעסקו במגדר, פוסטקולוניאליזם וגיוון, מוכיחות הסוגות את עוצמתן האמיתית – לא בכתיבה על עתיד מדומיין וטכנולוגי או עבר בדוי ומכושף, אלא על ההווה המדמם והחשוף שלנו. החזון החברתי שיכול וראוי היה שיציע הז'אנר לעולם, קריטי יותר מתמיד לאור שניים מהבטיו המשמעותיים ביותר בשנים האחרונות – ההתמשקות שלו עם אחת הקטגוריות המו"ליות המצליחות ביותר כיום, זו של ספרות הנוער, והנוכחות האדירה שלו בקולנוע ובטלויזיה. החשיפה הזו מעניקה לסוגה השפעה כבירה על עיצוב המציאות של קוראיה וצופיה. ועם כוח גדול, כפי שיודעים חובביו של ספיידרמן, מגיעה גם אחריות גדולה.

אחריות זו נחה, כמדומה, על הז'אנרים העוסקים משחר בריאתם - מהיצור האומלל של פרנקנשטיין והערפד המקולל – באחר. קל לנו יותר לקבל את החייזר התמנוני או המפלצת המריירת, מאשר את האחר הדומה לנו ולכן מאיים יותר מכל פלישת חוצנים. אבל העובדה שכמחצית מהזוכים בפרסי ה"הוגו" לשנת 2019 היו זוכות שרובן ממוצא שאיננו לבן או מערבי, ושאת הפרס לספר הטוב ביותר (The Calculating Stars) העניקה לסופרת מרי רובינט קוואל דוקטור ג'נט אפס, מהנדסת חלל ואסטרונאוטית אפרו-אמריקאית, מוכיחה שבמשך חמישה ימים בדבלין, השוליים היו במרכז. 

סייע בהכנת הטור דידי חנוך

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ