עדי שורק בודקת את גבולות הספרות

אין כמעט ניסיוניות בפרוזה שלנו, טוענת עדי שורק, עורכת בהוצאת רסלינג, המתארת את ספרה החדש, "לפעמים מאבדים אנשים", כבדיקת גבולות וחיפוש אחר הלא פתור. ומהו האירוע שגרם לה לנטוש את עסקי הצביעה המתרחבים ולבחור בכתיבה?

אלי אליהו
אלי אליהו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אלי אליהו
אלי אליהו

"לפעמים מאבדים חפצים ולפעמים מאבדים אנשים", כותבת עדי שורק, "לפעמים הם אובדים ואינך יודעת היכן הם. זה יכול לקרות במובן הרחב כל הזמן. למשל, חברים ותיקים שכבר אין יכולת לדבר אתם, בני משפחה שהתרופף עמם הקשר וכבר אינך יודעת מה הם עושים בעבודתם ובני כמה ילדיהם ואם התחתנו או לא".

"לפעמים מאבדים אנשים" הוא שם הספר החדש של שורק שיצא בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים ומתוכו לקוח הקטע הזה. שורק, ילידת 1970, נשואה לעידן צבעוני, מייסד הוצאת רסלינג, והיא ייסדה ועורכת את סדרת הספרים "ושתי" במסגרת ההוצאה. בסדרה יצאו בין היתר הספרים "נמר מנייר" מאת הסופר הסורי זכריא תאמר, ו"את האח שלי" מאת המשוררת הרוסייה מרינה צווטאייבה.

היא עצמה פירסמה עד עתה את הרומן "שבע מטרוניתות" (ידיעות ספרים, 2001), את "חללים" בהוצאת רסלינג המשלב מסה ופרוזה, ואת קובץ הסיפורים "תיירות פנים” (ידיעות ספרים, 2005). על הספר "חללים", כתב בזמנו המבקר עמרי הרצוג: "הפואטיקה של שורק מפתיעה באופן שבו היא חושפת לפני הקורא את הסמוי מן העין: את הפיגום של הסיפור, ואת הלכי הרוח, הפציעות, הפוליטיקה הפגומה והחללים הריקים שמתרחשים בעת הכתיבה".

שורק. האנשים שאיבדתי, וחסרי בית בכלל צילום: דודו בכרצילום: דודו בכר

גם הספרים ששורק בוחרת לסדרה ברסלינג וגם הספרים שהיא עצמה כותבת אינם נענים לחוקים המוכרים של כתיבת פרוזה. הם נעים בין האוטוביוגרפי לבדיה, בין הפרוזה לשירה, בין הנרטיב לתמונה. "אני אוהבת לבדוק גבולות ספרותיים", היא אומרת, "בספרות העולמית יש לדבר הזה מקום גדול מאוד, ז'ורז פרק, למשל, וילאם פוקנר ואחרים. בישראל זה כמעט שלא קיים, הסופרים הגדולים הם אלה שכותבים רומן עלילה, אין הרבה מקום לספרות ניסיונית, כזו שמחפשת דרך. חסר את המרחב הזה בספרות העברית, זה משהו שאני מנסה להביא גם לסדרת ושתי, ספרות מהרהרת, ספרות תודעה, ספרות ניסיונית. בשירה זה מתקבל יותר טבעי, הניסיוניות. בגלל זה אני אוהבת טקסטים של משוררים שכתבו פרוזה. אני אוהבת את בדיקת הגבולות גם באמנות, עודד ידעיה למשל ונועה צדקה".

לא הרומן שרציתי

ואכן "לפעמים מאבדים אנשים", שהשקתו תתקיים היום (9.7) ב-19:00 ב“תולעת ספרים” (רחוב מזא”ה 7, תל אביב), אינו ספר פרוזה רגיל. הוא מורכב ממסיפורים קטנים, לעתים אף מקטעים של פסקה אחת, שכל אחד מהם מצייר איזו תמונה או אירוע מינורי. הגיבור יכול להיות הומלס או חתול, דג זהרון או כרטיסן באוטובוס. "ארבע שנים עבדתי על הספר. כתבתי אותו מתוך תחושה שאני לא כותבת את הרומן שאני רוצה לכתוב", מספרת שורק, "אבל פתאום הרגשתי איך הקטעים מתחברים והכל מקבל כוח משלו. הספר מנסה לבדוק את גבולות הסיפור, הפרטי והציבורי, הנשי־אישי והפוליטי, האמיתי והמדומיין - ולערבב ביניהם".

לא לחינם נקרא הקובץ "לפעמים מאבדים אנשים". אף שהסיפור שעל שמו הקובץ לא עוסק בכך ישירות, הרי שהוא מתקשר אל סיפורה האישי של שורק. "ב-1989 הורי היגרו לארצות הברית עם אחי ואחותי", היא מספרת, "אני נשארתי בישראל, ורק לפני שלוש שנים ההורים חזרו. אחי ואחותי נשארו שם". אולי זוהי גם הסיבה ששורק עוסקת בספר בדמויות של חסרי בית: חסרת בית ליד הים, חסר בית ש"מקיא את שאריות הלילה", חסר בית שיכור שנפל באמצע הכביש, ועוד. אבל היא גם עוסקת בבתים בכלל, בגלויים ובאלה שההיסטוריה כיסתה עליהם. כפרים ערבים, למשל. "טיילתי פעם עם בתי ולא יכולתי לספר לה דבר על המקומות שראינו מלבד מה שלמדתי מתוך הנרטיב הציוני. הרי אם מפענחים עקבות, מבינים שכאן היה כפר ערבי שננטש. ומה עושים עם ההכרה הזו, מה מספרים לילד?"

עטיפת הספר

הכתיבה שלך אוטוביוגרפית.

"בעיני הפעולה האוטוביוגרפית־ספרותית איננה 'סיפור האוטוביוגרפיה' אלא במובן מסוים ההיפך - החצנה של ההקשר האוטוביוגרפי כמה שקורא תיגר על מעשה הסיפר שלו עצמו ועל מעשה הסיפר בכלל. הכתיבה המרחיבה חוקרת את הכתיבה עצמה, מפרוּסט כאב מכונן ועד ז'ורז' פרק ואנני ארנו הצרפתייה. ובארץ, חלק מיצירתה של יהודית הנדל, יוסל בירשטיין, לאה גולדברג, אבות ישורון. אפשר לזהות מהלכים דומים גם אצל דרור בורשטיין בספר 'נתניה' ואצל יואל הופמן. הכתיבה שלי מחפשת את מה שנותר לא פתור.

"למשל הסיפור ‘נער צל', זה על דמות שבאמת ראיתי בשדרות ח”ן, אבל הכתיבה עצמה לוקחת את זה למישור אחר, של השתהות. הבחירה לתאר דווקא את הכלב שיש לו בעיה עם כלבים אחרים, זה לחתוך משהו מהמציאות, בעצם לעשות קולאז''.

היא מספרת שכאשר הוריה עקרו לארצות הברית היא התפרנסה מצביעה אמנותית. "מישהי שעבדה בזה הכירה לי את העבודה, זה היה מזמן, כשבטמבור היו רק 12 גוונים. התחלנו לעבוד יחד ובסוף נעשינו שותפות".

שורק. לקלף את הצבע הישןצילום: דודו בכר

“צביעה של חדר מדרגות”, היא כותבת באחד הסיפורים בספר, “בייחוד כזה שקירותיו גבוהים כל כך, אינה עניין פשוט. צריך למקם את הסולם המיוחד למדרגות בדיוק במקום הנכון, כך שהרגליים הקצרות יהיו על מדרגה עליונה והרגליים הארוכות ימוקמו באופן יציב על מדרגה שנמצאת כמה מדרגות מתחת. ויש לתאם את הגובה ולוודא שכל חיבורי הבטיחות באמת נעולים כמו שצריך, וצריך - אם עולים אל השלבים העליונים - שמישהו באמת ישמור למטה, ולא לפחד לעמוד שם למעלה או לפחות להחניק את הפחד”.

אהבת את העבודה הזאת?

"יצא לי לראות הרבה מקומות מעניינים. שוטטתי בכל הארץ. צבענו אולמי חתונות, בתי כנסת. אבל זו היתה עבודה פיסית קשה, לקלף את שכבות הצבע הישנות בכדי לצבוע מחדש. וזה גם לא היה פשוט להיות אשה בין כל הפועלים הגברים".

אולי משום כך את אוהבת לקלף את השכבות מהיצירה הספרותית ולהגיע לפיגומים.

"כן, יכול להיות, זה באמת דומה".

אז איך הגעת מהצביעה האמנותית לספרות?

"זה תמיד היה ברקע, אבל נקודת המפנה היתה אחרי שהעסק התרחב וכבר היו לנו עובדים. ויום אחד שני עובדים שלנו התהפכו עם הטנדר. ואז בדיוק התחלתי לכתוב, ראיתי בזה רמז שזה הזמן לעזוב. הרגשתי שאני כבר בשלה לאוניברסיטה, שאדע לקחת משם את הטוב ולא את הרע".

וכך, בהיותה בת 27 החלה שורק בלימודי ספרות באוניברסיטת ת”א, שאותם סיימה בהצטיינות. אבל לדבריה, משהו השתנה בעולם הספרות מאז. "לספרים יש היום חיי מדף פרפריים. הם לא נשארים לאורך זמן. יש תחושה שעובדים לריק. כמו מפעל שלא באמת מייצר משהו מלבד העבודה עצמה. אני מאמינה שזה משבר שחייב לעבור באיזה אופן. אני מאמינה בחיי מדף שמעבר לזמן על מדפי החנות. בארץ אין אפילו חנות אחת שמחזיקה את כל כתבי עגנון או שלום עליכם".

אולי האינטרנט ישנה את זה.

"יכול להיות. כבר ברור שבאינטרנט אתה מוצא הכל תחת אותו חלל, אין היררכיות. בפייסבוק אתה יכול להיתקל בדיון על חוק הספרים למשל, ולצדו דיונים על מישהי אם היא יותר 'מילפית' או יותר 'כוסית'. ואותם אנשים נמצאים בשני הדיונים. זה משונה. זו הזרה של הפרטיות ואין עדיין דרך לנסח את זה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

"מערבולת"

למרות שהסוף ברור מראש, הסרט הזה הוא כמו פטיש על הראש

לואיס המילטון

מרצדס ייצרה מכונית ש"קופצת כמו קנגורו". גם המילטון סובל

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

אלי מזרחי, קפה מזרחי. העסק נפתח בשיא תקופת הפיגועים בעיר

אלי מזרחי, האיש ששינה את שוק מחנה יהודה, מת בגיל 71

מתוך תחקיר CNN. האמת מגיעה לאבו עאקלה

אני מאוד רוצה לדעת אם המדינה שלי רצחה עיתונאית. אתם לא?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"