למה גיבורי ספריה של מאיה ערד הם לא אנשים נחמדים

רווקה חמצמצה העסוקה בהנבטת עדשים תוך פנטזיות על "הגבר שלה" עומדת במרכז ספרה החדש של מאיה ערד, "העלמה מקזאן". בראיון עמה היא מסבירה מדוע בחרה לכתוב על משבר אמצע החיים

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

יום אחד נתקלה הסופרת מאיה ערד בידיעה מעניינת באתר ויינט. הכותרת, ציטוט מפי אם יחידנית שאימצה ילד ברוסיה, גרמה לה לחשוב. יותר מסתם לחשוב, היא הנביטה בראשה רעיון לספר. אלא שמהרגע שבו עלה הרעיון בראשה חלף כעשור עד "העלמה מקזאן", ספרה החדש שראה אור החודש בהוצאת חרגול. ואף על פי שערד ניגשה אל הרעיון כששני ספריה הראשונים כבר על המדף, וכתב היד לספרה השלישי כבר מוכן, משהו בספר היה עדיין גדול, לדעתה, ממידותיה. היו דרושים עוד כמה ספרים שפירסמה בינתיים, ועוד כמה שנים לפני שצללה ממש אל המשימה וגם אז כתיבת הספר ארכה ארבע שנים אינטנסיביות ונדרשו ארבע טיוטות לפני שהושלם.

אפשר, למען האמת, להבין מדוע ארכה כתיבתו של "העלמה מקזאן" זמן רב כל כך. הספר, שתחילתו כרומן ויקטוריאני, אפילו ספרות נשים קלילה, צולל לרוחב ולעומק על פני 510 עמודים. הוא אולי מתחיל ברווקה חמצמצה העסוקה בהנבטת עדשים תוך פנטזיות על "הגבר שלה", שיצוץ בחייה משום מקום, אבל מתפתח בשורת תפניות עלילתיות לחיה אחרת לגמרי. מרומן אנגלי לרומן רוסי, אם נרצה. גיאוגרפית הוא נע בין ישראל, רוסיה ובוסטון, בין ערי שינה מקומיות לתל אביב ובינה לערי שדה רוסיות. מנטלית הוא נהפך ממסע להפגת הבדידות והמתנה לאחד והיחיד שהנה זה בא, להרהור על גורל, נפתולי החיים והתבגרות.

עידית, רווקה בת 39 כמעט, עכברית וצנומה, מלמדת אנגלית בתיכון אחרי שנטשה במחאה את החוג לספרות אנגלית שבו עשתה דוקטורט, משום שלא הוצעה לה משרת פוסט דוקטורט. עוד קודם לכן נטשה את הנגינה בפסנתר, אחרי שהבינה שלא תהיה פסנתרנית דגולה. היא מביטה מלמעלה על חייה של ענת חברתה, נשואה עם שני ילדים צעקניים, ויודעת שאת ילדיה תגדל אחרת לגמרי. בינתיים, היא ממתינה לפגישה הקסומה עם מי שיהיה הגבר שלה, ואותו תפגוש בוודאי בחנות ספרים, אז ילכסנו מבט אחד לשנייה ובמהירות יתברר שנועדו זו לזה. כשענת מכירה לעידית את מיכאל, רופא ילדים ביישן, עידית משוכנעת שזהו זה. אבל דרכן של שלוש הדמויות עתידה להסתעף ולהסתבך, ואמנם בסיום יזכו הגיבורים, כמסורת הקומדיה הרומנטית, לחתונה (חלקם) ולילדים, אבל הדרך לשם והמציאות שתגיע, רחוקים מהמסורת ההיא. ובכל מקרה, הם מעורבים בתהיות על גורל וחיים ועל המסלול שצריך אדם לעבור בחייו.

מאיה ערדצילום: מירה ממון

"זה לא שגורל מעסיק אותי באופן מיוחד, אלא שרציתי לכתוב את הספר הזה, ועניין הגורל היה מהותי לו", מסבירה ערד בראיון טלפוני ובהתכתבות דוא"ל מביתה בקליפורניה. "חשוב להגדיר מה זה 'גורל'. בתחילת הספר עידית רואה בגורל מעין סידור עבודה קיבוצי שדואג לחלוקה שוויונית של המשאבים. אם חיכתה שני עשורים תמימים – מגיע לה גבר טוב יותר משל אחרות, פיצוי על ההמתנה. מובן שזה לא עובד כך, וזה חלק מהאירוניה של דמותה: הרי באופן ריאליסטי, ככל שתמתין יותר הסיכויים רק פוחתים".

התפישה הזאת משתנה.

"תוך כדי העלילה עידית מגיעה לתפישה אחרת של גורל: אלה הם חייה, זה חלקה בחיים האלה, והיא לומדת להשלים ולקבל אותם, על מה שיש ומה שחסר בהם. אני חושבת שלמלה 'גורל' בעברית יש השתמעות חזקה של טרגדיה יוונית, מה שנועד להיות ואין בלתו, ובאמת 'גורלה' של עידית נהפך ל'מנת חלקה' בסוף. שאלה שקשורה לעניין הגורל היא הנס. מה זה נס? איך הוא מתרחש? שני אנשים שנפגשים במקרה זה נס? קשר זוגי על כל הקשיים שלו זה נס? קשר בין הורה לילד הוא נס?"

אלא שנראה שהבחירה לכתוב ספר כזה לא מובנת מאליה לערד, שכתבות עבר העניקו לה את התואר "עוף מוזר בשמי הספרות העברית". היא בת 44, ד"ר לבלשנות וחיה בסטנפורד, קליפורניה, בה משמש בעלה, רויאל נץ, כפרופסור ללימודים קלאסיים. מאז שנת 1994, כשהלכה ללמוד בלונדון, היא חיה בחו"ל, אבל את יצירתה הספרותית היא כותבת בעברית קולחת, מתוחכמת ולרוב מלאה פעלולים ספרותיים וטריקים אינטלקטואליים. כך למשל ספרה הראשון, "מקום אחר ועיר זרה", שפורסם ב- 2003, והיה רומן מחורז על פי הפואמה "יבגני אונייגין" של פושקין. שנתיים אחר כך פירסמה את "צדיק נעזב", מחזה בחרוזים וב-–2006 את "שבע מידות רעות" שהורכב משבעה פרקים, שבע נובלות, שיוחדה כל אחת למידה רעה אחרת. "תמונות משפחה", ספר ובו שלוש נובלות, יצא ב- 2008 וב-2009 ראה אור "אמן הסיפור הקצר", שבו כתבה על אדם טהר זהב, סופר הכותב סיפורים קצרים. בספר כללה ערד גם את "סיפוריו" של הגיבור. ספרה האחרון עד כה, "חשד לשיטיון", יצא ב-2011 והוא מספר על רותי, עקרת בית החיה עם בעלה גיורא, פרופ' בסטנפורד, וחושדת כי הוא מפתח שיטיון. הקורא, הצמוד לתודעתה, מבין רק בעקיפין ומבין הקרעים כי יש אצלה כשלים וסימני שאלה. ספר נוסף שחיברה עם נץ, הוא "מקום הטעם", ספר מסות על ספרות ישראלית. "העלמה מקזאן" הוא, אם כן, הספר השמיני שחיברה ב-12 השנים מאז יצא ספרה הראשון. ולאור החריצות שלה, הזמן הרב שלקח לה להשלים את הספר מעורר תהיות. ערד מספרת שזמן רב פשוט לא הרגישה מוכנה ומיומנת מספיק כדי לגשת למשימה.

עטיפת הספר

"הקושי בכתיבה היה שילוב של כמה גורמים", היא מספרת. "ראשית, רוחב היריעה, והפיתולים של העלילה, ועלילות המשנה. שנית, פעם ראשונה שאני כותבת רומן בפרוזה, בלי פעלול צורני. ובנוסף, עד עתה התמקדתי בדמויות שלא השתנו במהלך העלילה, או, אם עברו שינוי, זה היה משהו מקומי, כמו הכרה במגבלות שלהם".

וכאן?

"כאן רציתי לכתוב על גיבורה שבאמת עוברת שינוי, מעמדה ילדותית מתפנקת לעמדה בוגרת שלוקחת אחריות על חייה, מ'אני מעל כל זה' ל'אני חלק מזה'. קשה לכתוב על שינוי באופן ריאליסטי ואורגני, לתאר איך הוא קורה בהדרגה, לא לכתוב פשוט 'ואז היא השתנתה' או 'ואז היא הבינה שכך וכך ועשתה כך וכך'".

במקרה של "העלמה מקזאן", הלך רוח מסוים עולה מהספר. זוהי תערובת של ייאוש והשלמה, כמו תוצאה מוצלחת של משבר אמצע החיים. בכלל, נדמה שהוא ספר על אמצע החיים והתובנות שהן מנת חלקו של הגיל הזה. בעבר, נשאלה ערד על כתיבה על הארץ מחוץ לישראל והקבילה בינה ובין כתיבה על גיל שאינו גילו של הסופר. כשהיא נשאלת על כך היא מגיבה ב"מעניין".

מה מעניין?

"בתחילת הכתיבה הייתי בגילה של עידית בתחילת הספר, שלושים ותשע, וכשהוא יוצא לאור אני בדיוק בגילה של עידית בפרק האחרון. זה לא תוכנן, כמובן, אבל כך יצא. מה ביני לבין זה – שאלה טובה. תהיתי לא פעם איך אני אמורה לכתוב על אשה על סף גיל ארבעים שמחפשת אהבה, כשהדייט האחרון שיצאתי אליו היה בשנת 1988, או על אשה שמתקשה להגיע להורות. מצד שני, אני כמובן חיה בעולם, עם כל הקשיים והתסכולים שמזומנים לכל אחד, וזו היתה דרכי לעבד אותם ספרותית, דרך מישהי שמתמודדת אתם בצורה מאוד שונה ממני: היא מדחיקה ועוקפת אותם, אני עושה מהם ספר".

יש לי תחושה שזה קצת ספר על משבר אמצע חיים.

"מגיע זמן שבו אתה לומד להשלים עם מה שיש, יהיה מי שיקרא לזה ייאוש, ומי שיקרא לזה התבגרות, וזה אכן ספר של אמצע החיים, של השלמה, מתאים במיוחד עכשיו עם תוצאות הבחירות האחרונות".

משבר אמצע החיים זה משהו שהכרת? התחושה שאלו החיים וזה מה יש?

ערד פורצת בצחוק פרוע: "הדבר הכי קרוב לזה ושם אני מתחברת לעידית הוא העזיבה של מסלול מקצועי. הייתי באקדמיה וזה נגמר. לא עזבתי, הבלשנות עזבה אותי והיה בזה משהו מתסכל. זה קרה בדיוק כשיצא הספר הראשון שלי אז היה הפיצוי והשמחה כי הוא זכה להתקבלות יפה. זה כבר כמעט עשר שנים אחרי, אבל זה לא היה קל. היו לי חברים שהכרנו שנים והיינו נפגשים וזה נגמר. זה הכי קרוב לגירושים שחוויתי. אני אסירת תודה שהספרים שלי יוצאים לאור, שאנשים קוראים אותם ואין לי את התחושות שלה יש. כולנו חיים עם המגבלות שלנו. אמא שלי אמרה לי שנולדתי זקנה. לתחושה ש'זה מה יש וזה בסדר' הגעתי כנראה די מוקדם בחיים. אני ורויאל מושכים ל-27 שנים ביחד ובמובן הזה אני כנראה מאוד שונה מעידית. אני יכולה להיכנס לתחושת 'החיים לא מתייחסים אלי יפה', זה כן, ועובדה שהדמות הזאת יצאה ממני, אז יש בינינו דמיון כנראה".

אבל אם מתאמצים, אפשר למצוא כמה קווי דמיון נוספים, פרט לגיל ולקריירה האקדמית הנעזבת. חלק מהספר מתרחש ברוסיה, סביב אימוץ ילד ועניינים נוספים, ולפניו לומדת הגיבורה על מסורת הספרות הרוסית העשירה. ערד ובן זוגה חלקו אהבה לספרות הרוסית ולמדו רוסית בהרווארד כדי לקרוא בשפת המקור. הם גם התגוררו במוסקבה פעמיים, לתקופה של סמסטר בכל פעם, לפני יותר מעשור.

מאיה ערדצילום: מירה ממון

"תור הזהב של הספרות הרוסית זה פלא, ובאיזשהו שלב התעניינתי בו מספיק כדי ללמוד רוסית ולקרוא חלק מהיצירות האלה במקור. בשיאי קראתי את 'אנה קרנינה' עם מילון, בלי לדלג על תיאורי החקלאות והפוליטיקה המקומית", היא אומרת בהומור. "רוסיה קיימת בספר בשתי רמות. ברמת הריאליזם הבסיסי, עידית נוסעת לשם לאמץ ילד כי רוסיה היא הארץ היחידה שישראל בקשרי אימוץ אתה, ושמאפשרת לנשים אימוץ יחידני. זה התאים לי מאוד גם ברמה הרעיונית. יש שני מודלים של רומן בספר — הרומן הוויקטוריאני, שבו, כמו שמגדירה אחת הדמויות, 'תמיד בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה', והרומן הרוסי, שהוא יותר רומן רעיונות ויש בו שאלות כמו מהם החיים ומהו הגורל. אז אפשר להגיד שברמה המטה־ספרותית יש גיבורה שהלכה לרוסיה להביא משם ילד וסופרת שהלכה לרוסיה להביא משם רומן".

ואם כבר הגיבורה, נראה שערד לא חסה, לא עליה ולא על מושא אהבתה מיכאל, כשהיא מתארת אותם. "זה מאפיין בסיסי של הכתיבה של מאיה", מעיר עורך הספר, אלי הירש. "הם קשים ונאמנים לעצמם, אבל הדמויות האלה, אתה מצליח להיכנס אתן למסלול אמיתי למרות שהם לא מפתים במיוחד".

זה אולי אנושי, אבל לא פעם, בפרפרזה על ניטשה, אנושי מדי. האם ערד מחבבת את הגיבורים שלה? האם חשבה על קווי האופי הילדותיים, המרוכזים כל כך בעצמם?

ערד: "ברשותך אתרכז בעידית. כן, אני מסכימה שהיא ילדותית, מפונקת, מרוכזת בעצמה, קטנונית ומתנשאת. אני חושבת, לפחות מקווה, שהיא גם נוגעת ללב בכוונות הטובות שלה, בגולמנות שלה, בחוסר נסיונה החברתי וגם בתהליך שהיא עוברת במהלך הספר, שבו, בין השאר, היא לומדת שיעור בהשלמה וענווה. חוץ מזה שהיא באמת לא אדם רע, מרושע או אכזרי. אני מחבבת אותה – עברתי איתה כברת דרך ולמדתי להכיר אותה – אבל בהחלט התחבטתי בשאלה הזו בזמן הכתיבה: האם הקוראים יחבבו אותה? האם הכרחי, אגב, שיחבבו אותה?"

זו איזו הערה שנשמעת לא פעם על הגיבורים שלך.

"זו שאלה שהולכת אתי כבר הרבה זמן. אנשים אומרים לי שהגיבורים שלי 'לא נחמדים'. אמרו את זה כמעט על כל גיבורי שבע מידות רעות, על אדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, על רותי מ'חשד לשטיון'. בהתחלה זה הפתיע אותי. אני כותבת על גיבורים אנושיים עם חולשות אנושיות, אלה הדמויות שמעניינות אותי. יותר מזה, אלו הן דמויות ריאליסטיות. דמויות כלילות מעלות, אינטליגנטיות מאוד ובעלות מודעות עצמית גבוהה ואבחנה חדה הן על פי רוב קריקטורות או ניסיון (כושל) להרחבה נרקיסיסטית של הסופר. התשובה הקצרה היא שאלמלא עידית סבלה מכל החסרונות שלעיל לא היה לי ספר. או נכון יותר לומר, לא היה לי את הספר שרציתי לכתוב".

בסוף גם היא וגם מיכאל נגאלים באמצעים הכי שמרניים – ילדים ונישואים.

"כתבתי רומן חניכה וכמעט תמיד הקשת מתחילה במישהו שהוא אינדבידואליסט ומיוחד לדעתו אבל לומד לקבל עליו את חוקי החברה. במובן הזה היא הולכת להורות ושמחה בזה. לא כתבתי יצירה מהפכנית, אלא רומן חניכה והוא אומר שאין חיים מחוץ לחברה. גם אני חלק מזה. כשהייתי בת 23 והלכתי לחיות בחו"ל, באתי במין ראש של 'אני לא באה לאנגליה לפגוש ישראלים'. היום באמצע שנות הארבעים שלי אני שמחה לחיות בקהילה של ישראלים".

לפני שבועיים, כמעט בסמוך ליציאת "העלמה מקזאן" התחילה לכתוב משהו חדש. היא מסבירה שכך היא נוהגת לעשות בכל פעם, "כדי לא להשתגע ולכסוס ציפורניים עד שאקבל תגובות ואם אקבל תגובות לא טובות". השיטה הזאת מסבירה גם את הקריירה הפורה שלה וההספק המרשים. כולם, היא מסבירה, נובעים מהנטייה להתבונן כל הזמן פנימה והחוצה, לכתוב לעצמה סיטואציות בהן נתקלה ורעיונות, גם אם הם קטנים, שבהם תשתמש. "אתמול בתור לקולנוע עמדה לידי אשה מבוגרת שדיברה ספק לי וספק לעצמה", היא מספרת, "ראיתי אותה מושיטה יד ולוקחת בוחטה של שקיקי ממתיק מלאכותי. היה בזה משהו נוגע ללב ואולי אני אשתמש בו".

כתבות מומלצות

"מערבולת"

למרות שהסוף ברור מראש, הסרט הזה הוא כמו פטיש על הראש

לואיס המילטון

מרצדס ייצרה מכונית ש"קופצת כמו קנגורו". גם המילטון סובל

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

אלי מזרחי, קפה מזרחי. העסק נפתח בשיא תקופת הפיגועים בעיר

אלי מזרחי, האיש ששינה את שוק מחנה יהודה, מת בגיל 71

מתוך תחקיר CNN. האמת מגיעה לאבו עאקלה

אני מאוד רוצה לדעת אם המדינה שלי רצחה עיתונאית. אתם לא?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"