שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ארז ביטון: משורר מזרחי שהשפיע עלי? אין כזה

הפצצה שעיוורה את ארז ביטון בילדותו כשפתח מה שנראה לו כתיבת־אוצר, הובילה אותו לגלות אוצר אחר, השירה, והשירה היא שחיברה אותו לזהות המזרחית שנטש בנעוריו. עם קבלת פרס ישראל הוא מספר איך ניצל כשהפך לעובד סוציאלי ולמה שיר המחאה הכי מפורסם שלו כלל לא נכתב ככזה

אלי אליהו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: אבישג שאר-ישוב

כשהיה בן 11 ושיחק עם חבריו בשדותיה של העיר לוד נתקל המשורר ארז ביטון בתיבה קטנה. לתומו חשב כי מדובר באוצר, אבל משפתח את התיבה התברר כי בתוכה היה חומר נפץ, רימון ישן. בעקבות הפיצוץ שאירע בעת פתיחת התיבה איבד ביטון את מאור עיניו וידו השמאלית נקטעה.

"אוצר" ו"חומר נפץ" הם דימויים שיפים גם כדי לתאר את שירתו של ביטון שבימים אלה, בהיותו בן 73, זכה בפרס ישראל לשירה. כמו אוצר המונח בתיבה המוטלת בקצה שדה נידח בעיר פריפריה מוזנחת כך גם שירתו של ביטון. עם התכנים ששואבים מן התרבות המזרחית, ועם ערבוב השפות, ועם הקונקרטיות של הזמן והמקום, ועם דמויות כמו זהרה אלפסיה ושירים על לשכת הסעד, גם השירה הזו היתה כמעט נסתרת מהעין במשך שנים רבות, מונחת בפאתי השירה העברית, הרחק מהשיח המרכזי. וכמו תיבת אוצר, גם שירתו של ביטון מזמנת למי שפותח וקורא בה עושר ושפע לשוניים, ולא פחות מכך עושר ושפע תרבותיים. זהו אוצר שהחברה הישראלית דחתה מעליה במשך שנים ארוכות ואולי רק כיום נעשתה בשלה לזכות בו.

אבל השירה של ביטון היא לא רק אוצר אלא גם חומר נפץ. כזה שמחכה בתיבה עם פתיל השהיה ארוך במיוחד. חומר נפץ תרבותי, חברתי, שמוביל לתגובת שרשרת ומשנה את הסביבה שלו לעד. אבל בניגוד לחומר הנפץ שמצא ביטון הילד, חומר הנפץ של ביטון המשורר לא גרם לעיוורון אלא להיפך, הוא גרם לפקיחת עיניים לקול שירי אחר, לשפה אחרת, לתחביר אחר, לסמלים תרבותיים אחרים. ביטון הוא כמובן לא היחיד שגרם לפקיחת העיניים הזאת, אבל אין ספק שיש לו חלק גדול בזה, והוא נחשב למי שסלל את הדרך בעבור אחרים.

ארז ביטוןצילום: אבישג שאר-ישוב

רבים סבורים כי ההכרה שביטון זוכה לה כיום הגיעה באיחור גדול, מפני שחברה הישראלית לא רצתה להעמיד במרכז את התרבות המזרחית. אבל מתברר כי ביטון עצמו הרבה יותר מפויס ולא ממהר להאשים את המבקרים ואנשי הספרות. "אני חושב שחלו פה תהליכים", הוא אומר, "גם אצלי, תהליכים פנימיים. השירה שלי נעשתה יותר אינטימית, לירית, פנימית. חלה אצלי התרחבות פנימית וטקסטואלית. אני חושב שלצד זה ובעקבות זה היה שינוי גם בהלכי הרוח של האקדמיה ושל העוסקים בספרות ובשירה. הם קיבלו אותי יותר כשייך, כחלק מהשירה העברית. פרס ישראל לא בא במנותק מאיזה תהליך, קיבלתי גם את פרס עמיחי, ואת פרס ביאליק שהוא מאוד חשוב לי. פרס ישראל יש בו משהו לאומי, ממלכתי, אבל פרס ביאליק זה נטו שירה, מאוד התרגשתי כשזכיתי בו".

הוא מספר שההיכרות הראשונית שלו עם השירה היתה בבית הספר, כאשר אחת המורות נהגה לבקש מהתלמידים לשנן בעל פה שיר חדש בכל שבוע. "הרבה מאוד ביאליק ועמיחי", אומר ביטון, "עד היום אני זוכר בעל פה שירים של ביאליק" — הוא מתחיל לצטט מן הזיכרון שורות שיר.

"המורה שלי בנעורי, גברת קפלן, התקשרה בהתרגשות ואמרה: 'פרופסור הלקין אומר שאתה משורר'. ותבין, בשבילי משורר היתה הגדרת אצילות, כמו רוזן"

"אחר כך התחלתי להרגיש שנוצרים אצלי כל מיני פסוקים", הוא ממשיך ומספר, "טקסטים קטנים, שתיים־שלוש שורות, ניסיונות לפענח את מצבי בעולם כילד בודד, נער בודד, ראשית ההתבגרות, עם תהייה בעולם. ביטוי תדהמה על הזמן החולף. המשא ומתן עם הזמן היה מרכיב מאוד בסיסי בתשתית הפנימית שלי".

ואיך הגיע שלב הפרסום?

"בשלב מסוים הראיתי שירים לגברת קפלן, היא היתה מורה לפסנתר שזנחה את מקצועה כדי לתרגם לנו ספרים לכתב ברייל. היא גרה קרוב לפרופסור הלקין, ראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית, והביאה לו את השירים שלי.

"היא התקשרה אלי בהתרגשות ואמרה לי 'פרופסור הלקין אומר שאתה משורר'. עכשיו, תבין, בשבילי משורר היתה הגדרת אצילות, כמו רוזן. זה לא עיסוק ואפילו לא כישרון, אלא תכונה מולדת. הרגשתי שהוא מכתיר אותי. והוא אמר 'יש לך כישרון לירי עצום, השאלה מה תעשה עם הכישרון הזה. תשלח שירים לאהרן אמיר ותראה מה הוא יגיד'. שלחתי שירים לאהרן אמיר, הוא כתב לי מכתב מרגש וסיפר שהוא מפרסם חמישה שירים ושומר אצלו את האחרים, וביקש שאשלח עוד. גם שלחתי את השיר 'משהוא על רוח תזזית' לעיתון 'הארץ', קיצצו אותו מכל הכיוונים, אבל הוא התפרסם מיד. הרגשתי אופוריה".

אבל אם מתבוננים בהתפתחות השירה של ארז ביטון, קשה שלא לשים לב כי ההתחלה המבטיחה הזאת לא התקדמה מהר כצפוי. בין ספרו השני "ספר הנענע" שפורסם ב–1979 (הוצאת עקד) לבין ספרו השלישי "ציפור בין יבשות" (הקיבוץ המאוחד) חלפו לא פחות מ–11 שנה. ואז חלפו עוד 19 שנה קודם שפירסם את ספרו הרביעי "תמביסרת: ציפור מרוקאית" (הקיבוץ המאוחד).

מה פשר השתיקות הארוכות האלה בין ספר לספר?

"יש לזה כמה סיבות. קודם כל היתה תחושה של חשיכה. העדר תגובה לשירים. היה פער בין ההבשלה שלי לבין ההבשלה של הציבור. ואין מה לומר, הכרה מסייעת בפתיחות לנתינה שירית. היא עוזרת לביטחון עצמי. להתפתחות".

ביטון מוסיף ומציין כגורם מעכב גם את התעסקותו בכתב־העת שייסד וערך, "אפיריון". "השקעתי הרבה מאוד זמן בכתב העת", הוא מספר, "זה דרש אין סוף משאבים של מחשבה ואנרגיה, ובעצם עמדתי לשירותם של משוררים אחרים. הוא הוקם כדי לתת במה למשוררים מערי פיתוח, למזרחים, אבל מהר מאוד נתנו במה למשוררים נפלאים בלי קשר לעדה ומוצא. גם כתב־העת לא זכה לחיבוק, וזה מוזר".

הגורם האחרון שביטון מציין כנימוק לשתיקות הארוכות בין הספרים, הוא השעות שהשקיע בתפקידו כעובד סוציאלי. הוא מספר כי תמיד רצה להיות מטפל, מתוך הרצון לעזור למשפחות קשות־יום כמו זו שגדל בה, משפחה של הגירה, עם "אבא זעף כל היום".

אבות ישורוןצילום: אלכס ליבק

ביטון: "אני מאוד אוהב את השירה של אבות ישורון מפני שאני אוהב מבנים שבורים של תחביר. הוא עושה למלים כמו חיטה שבורה, אתה מריח את הקמח, את התוך של המלה"

הוא סיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית והחל לעבוד באשקלון, ולאחר מכן נרשם לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית בבר אילן. "יום אחד", הוא מספר, "בדרך מאשקלון לבר אילן, ראיתי חבר מבית חינוך עיוורים יושב על הרצפה ומנגן בעבור פרוטות. וכתבתי את שורות השיר 'אתה שהבטחת לנו סימפוניות אהבה גדולות, מה אתה אומר עכשיו, כשאתה סוחט פרוטה במנדולינה שבורה בת שלושה מיתרים, בתחנה המרכזית בתל אביב'. היה קשה לי לקבל את הצד האפל של הירח, שבכל אחד מאתנו היתה האופציה להפוך לקבצן. ואני הדפתי את האופציה הזאת בכל הכוח, ולהדוף מבחינתי זה להיות בצד השני של המתרס, להיות מטפל".

ביטון: "ערס פואטיקה יותר פתוחים ממני. אני לא קרוב אליהם בשירה. אני יותר סגור, הטקסטים שלי יש להם התחלה, אמצע וסוף. אצלם יש איזה סוג של פתיחות, אולי אלה השפעות אמריקאיות, זה מתחיל ואתה לא יודע מתי נגמר, אבל זו שירה, אין ספק"

בזמן ההתמחות תפקידו היה לנסות להשיב ילדים ששהו במוסדות לחיק המשפחה שלהם. "לא רצינו להשאיר אותם במוסדות המנוכרים האלה", הוא אומר, "אני זוכר שבמוסד של ויצו בירושלים, הילדים היו תופסים לי במכנסיים וקוראים אחרי 'אבא, אבא'. היינו הולכים למשפחות כדי לשכנע אותן לקבל חזרה את הילד. זה לא תמיד הלך. אתה מגיע למשפחה ויש שם אבא אלמן עם שישה־שבעה ילדים, מה תעשה? תכניס לו ילד בן שנתיים הביתה? או ילדה עם מחלת עור נדירה, ואני בא לאמא, משפחה כורדית בקסטל, עולים חדשים, ילדים קטנים, אבא לא עובד עם דלקת גב, אז איך אני יכול לומר לה תיקחי את הילדה? אבל משהו השגתי, היא התחילה לבוא לבקר אותה, לחדש את הקשר הרגשי אתה".

כפסיכולוג שיקומי הוא עבד בין היתר בבית החולים לחולי נפש "נווה און" ברמת גן. גם שם ליווה תהליכי חזרה של החולים לקן המשפחה והיה מנהל שיחות עם החולה ועם בני משפחתו "כדי להכין את המשפחה. זה לא דבר פשוט. יש שינוי בתפקוד שלו, צריך סבלנות אחרת".

אבל מתברר כי העבודה הסוציאלית, גם תרמה לשירה של ביטון ולא רק עיכבה אותה. כשהחל ללמוד בבר אילן, הוא נחשף להוויה התל אביבית שהיתה שונה לחלוטין מכל מה שהכיר קודם לכן, אז נולדו שירים כמו "שיר קנייה בדיזנגוף", שם הוא אומר בין היתר "בשעה אפלולית/ בחנות בדיזנגוף/ אני אורז חפצים/ לחזור לפרוורים/ ולעברית האחרת".

"המפגש עם דיזנגוף עורר בי תהיות גדולות לגבי שייכות, קבלה. עלו בי שאלות של זהות", הוא מספר, "זה חידד את הניכור שלי מעצמי, מהחלק המרוקאי שלי. התחלתי לומר: זה לא אני, אני גם משהו אחר. ואז זה בא במין פרץ כזה, זה היה דבר מדהים. נפגשתי עם עצמי בקטע הזהותי, והיתה לי ההתפתחות הפנימית הזאת של השירים המרוקאיים".

אבל "משהו על רוח תזזית", שיר המחאה הכי מובהק שלך, נכתב הרבה קודם.

"כן, זה אחד השירים הראשונים שלי. לא ברור מאיפה הוא בא וכלפי מי הוא מוחה. זה יכול להיות ההורים שלי, הסוכנים של החברה, כלפי העולם".

דוד אבידן

מי זה ה"אנחנו" בשיר שטוענים כי "טלטלתם אותנו בכל ההריסות", זה לא הציבור המזרחי?

"בכלל לא".

היום אנשים קוראים את זה ככה.

"אני לא יכול למנוע את זה. לא כתבתי את זה כשיר מחאה מזרחים־אשכנזים. בכלל לא. לא היתה לי תודעה כזאת בכלל".

באיזה שלב התחלת להרגיש שינוי ביחס אליך ולשירתך?

"אני חושב שאחרי הספר 'תמביסרת: ציפור מרוקאית'. אני חייב גם לומר שלפסטיבלי השירה היתה השפעה גדולה על ההתקבלות שלי. הפסטיבלים במטולה, 'מטר על מטר' בירושלים, הפסטיבל בשדה בוקר. הם נתנו לי הזדמנות לנוכחות, ואצלי הרבה מהשירה היא אוראלית, אני אומר אותה. הקשר שלי עם הקהל הוא קשר מאגי, משהו שפותח אצלי דלתות פנימיות. אולי דווקא בגלל שאני לא רואה, זה עושה לי משהו לשבת מול הקהל. לא פעם אני משנה את השירים תוך כדי קריאה. הפסטיבלים גם קירבו אותי למשוררים אחרים.

משוררים אהובים עליך? "דוד אבידן, עמיחי, אבות ישורון, גלבע, רביקוביץ, יונה וולך". לא נקבת בשום שם של משורר מזרחי. "תן לי דוגמה של משורר מזרחי"

"אני מרגיש שיש היום יותר קבלה בין משוררים", הוא מוסיף ואומר, "בעבר אני זוכר מלחמות קשות בין משוררים. מאבקים. זה היה נורא, היום יש איזו מין קבלה הדדית, כאילו יש קהילתיות. ברור שכל אחד כותב לעצמו, אבל יש משהו משותף, תחושה של נוכחות משותפת בתוך האוויר של השירה. תחושה שאנחנו בתוך איזה ענן. היום מדברים הרבה על ענן באינטרנט, אנחנו שותפים היום בתוך ענן שירה".

אולי זה מפני שאין מרכז? אין נוסח כתיבה מקובל אחד?

"אתה מדבר על צד טכני, ואני על צד חברתי".

זה לא נובע אחד מהשני?

"יכול להיות. תראה, זה אולי גם האינטרנט. הוא נותן היום הזדמנות לכל אחד להיות מצביא, משורר־על. אם הוא כותב את השיר האולטימטיבי, הוא מגיע לאנשים. קראתי שירים של נעם פרתום ונתקלתי בעוצמה בלתי רגילה, ויש הרבה משוררים שנגעו לי בלב, אלי הירש, למשל, ואופיר נוריאל, וסיגל בן יאיר, ועוד אחרים".

בסביבה הקרובה שלך קראו את השירים שכתבת, המשפחה קראה?

"לא. מעולם לא. כשנקטעתי בגלל הפצצה מלוד ועברתי לבית חינוך עיוורים בירושלים, האישיות שלי התפצלה לשתיים. כאשר הייתי מגיע ללוד הייתי עוטה עלי את החלק הערבי שבתוכי, כי הורי כמעט אף פעם לא דיברו עברית, והייתי נהפך ליעיש (שמו המקורי של ביטון – א"א), נער דובר ערבית. וכשהייתי חוזר לירושלים, הייתי משיל מעלי את לוד ונהפך לארז. ממש חיים כפולים".

הוא מספר כי היה לאחרונה בחפלה ספונטנית שאירגנו פעילים מזרחים לרגל זכייתו בפרס, ומישהו ניגש אליו שם וסיפר לו איך במשך שנים פחד שאמו תבוא לבקר אותו בבית הספר, מפני שהיא דיברה ערבית, ועל ראשה חבשה מטפחת, והוא התבייש בה. "גם אני התביישתי במשך שנים", אומר ביטון, "לכן השירה עשתה לי תיקון, שהיום אני יכול להגיד יעיש בלי להתבייש. אז הייתי מזיע. השירה חיברה בין העולמות, בין ארז ליעיש".

קבוצת ערס פואטיקה. מימין: ישראל דדון, עדי קיסר, רועי חסן ושלומי חתוכה צילום: דניאל צ'צ'יק

אבל ההתעוררות המזרחית החדשה יותר תוקפנית, לעומת העבר. פחות מפויסת מהגישה שלך.

"גם בתוך זה אני מבחין בין משורר טוב לבין משורר פחות טוב. כששאלו אותי על משוררי ערס פואטיקה, אמרתי שאני קודם כל אני מזהה צעקה, וזה כמובן כואב ברמות חברתיות. זיהיתי את אותה מצוקה שאני חשבתי שהיתה קיימת רק בשנות ה–70. אבל מלבד הצעקה הם כותבים טקסטים נהדרים, רועי חסן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, הם נותנים ביטוי מקורי ושירי של ההוויה שלהם. כאב לי שהם אמרו שרק בשנים האחרונות גילו שיש ארז ביטון משורר".

היום כבר מתייחסים אליך כאב רוחני של הדור הזה, אתה רואה קווי דמיון בין הכתיבה שלך לכתיבה שלהם?

"לא ממש. ערס פואטיקה יותר פתוחים ממני, כמו סמי שטרית, שאני מחשיב אותו מאוד. אני לא קרוב אליהם בשירה. אני יותר סגור, הטקסטים שלי יש להם התחלה, אמצע וסוף. אצלם יש איזה סוג של פתיחות, אולי אלה השפעות אמריקאיות, זה מתחיל ואתה לא יודע מתי נגמר, אבל זו שירה, אין ספק. אני, לעומת זאת, אולי מפני שאני כותב לרוב בקול, חייב שהשירים יהיו ממוסגרים, קלים לזכירה. אבל אני יודע שהרבה מאוד מהמשוררים החדשים נזקקו או לנושאים שלי — אבא, אמא, משפחה, או לאלמנטים שהכנסתי לשירה, כמו התייחסות קונקרטית למקום ולזמן, מה שלא היה אצל משוררים אחרים בדור שלי".

זה היה אצל אבות ישורון.

"נכון. אני מאוד אוהב את השירה שלו, אבל לא בגלל זה, אלא מפני שאני אוהב מבנים שבורים של תחביר. בגלל זה אני אוהב גם את אמיר גלבע. אבות ישורון עושה למלים כמו חיטה שבורה, אתה מריח את הקמח, את התוך של המלה".

אז אלו משוררים השפיעו עליך בעצם?

"אין משורר עברי שלא קראתי ושלא הפנמתי ושאולי גם אני מכיר חלקים שלמים מהשירה שלו בעל פה, ולמרות זאת, אני שואף לכתיבה שהיא ייחודית לי, ושאי אפשר לשים אצבעות ולומר 'אה, הוא עמיחי, הוא אלתרמן'. יש בי אמת מידה טוטאלית. לא לקחת ממישהו, לא לחקות".

ומשוררים אהובים עליך?

"זה יש. בטח. דוד אבידן, עמיחי, אבות ישורון, גלבע, רביקוביץ, יונה וולך".

לא נקבת בשום שם של משורר מזרחי.

"תן לי דוגמה של משורר מזרחי".

אז לביטון עצמו קשה לתת שם של משורר מזרחי משפיע, אבל הוא עצמו הצליח להיהפך לכזה, ולדבריו לתאונה הטראומטית ההיא בילדותו יש חלק גדול בכך. במלים אחרות, אילו לא היה פותח את התיבה שמצא בשדה כשהיה ילד, הוא לא היה מקבל את היום את פרס ישראל לשירה. "בגלל העיוורון שלחו אותי לבית הספר לחינוך עיוורים בירושלים", הוא מספר, "וזה שינה את חיי".

אילו היית נשאר בלוד לא היית נהפך למשורר?

"ודאי שלא. איזו שאלה. הייתי כמו כולם שם, כמו כל החברים שלי. גומר בית ספר יסודי ומתחיל לעבוד. בעיקר בשל המצוקה הכלכלית של המשפחה. כל החברים שלי נעשו זבנים או עבדו בסבלות בשדה התעופה. אבל אם אתה שואל אותי בכנות, במה הייתי בוחר, אז הייתי בוחר לא לפתוח את התיבה ההיא, להישאר רואה, בריא, וחלק אותנטי מהמשפחה שלי בלוד. דימיתי את עצמי פעמים רבות כמו ציפור שמתנתקת מהקן, וכידוע הקן לא תמיד מוכן לקבל אותה בחזרה. וזה קשה".

***

פיגומים / ארז ביטון

עַל סַף חֲצִי בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
עָמַד אָבִי
מַצְבִּיעַ לַצְּדָדִים וְאוֹמֵר:
בַּהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה
נִבְנֶה פַּעַם מִטְבָּח
לְבַשֵּׁל בּוֹ זְנַב לִוְיָתָן
וְשׁוֹר הַבָּר,
וּבַהֲרִיסוֹת הָאֵלֶּה
נָקִים פִּנַּת תְּפִלָּה
לִמְצֹא מָקוֹם
לְמִקְדָּשׁ מְעַט.
אָבִי נִשְׁאָר בַּסַּף
וַאֲנִי כָּל יָמַי
מַצִּיב פִּגּוּמִים
אֶל לֵב הַשָּׁמַיִם.

מתוך "ציפור בין יבשות", הקיבוץ המאוחד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ