האיש החמקמק שמאחורי המפלצת הכי מפורסמת על המסך

הוא יצר את אחד הנבלים הספרותיים הגדולים, אך שומר בקנאות על פרטיותו. הסופר תומס האריס, שהגה את דמותו של חניבעל לקטר, מנסה להמציא את עצמו מחדש ושובר שתיקה של 45 שנה

אלכסנדרה אלטר, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תומס האריס ואופוסום. "בילדותי, החברים שלי היו בעיקר תרנגולי הודו"
תומס האריס ואופוסום. "בילדותי, החברים שלי היו בעיקר תרנגולי הודו" צילום: ROSE MARIE CROMWELL / NYT

לתומס האריס, שיצר את אחת המפלצות המפחידות ביותר בספרות ובקולנוע, יש דמיון אפל. הרוצח הסדרתי שלו, חניבעל לקטר הידוע לשמצה, אוכל את אברי קורבנותיו אחרי שהוא מכין אותם בעדינות. פעם הוא אכל אדם חי והגיש חתיכות ממוחו לצד פטריות כמהין ופירות יער.

"אני לא חושב שאי פעם המצאתי משהו", אמר כשנסענו במיאמי, חולפים על פני אי קטן, בירד קי, שבו מתחוללת סצינת שיא בספר החדש שלו Cari Mora. "כל דבר התרחש במציאות. שום דבר לא הומצא. בעולם הזה לא צריך להמציא משהו".
האריס, בן 78, חוזר על הרעיון הזה — או על וריאציה שלו — בכל פעם שאני שואלת אותו על מקורות עלילה או דמות מסוימות. התשובה שלו מפחידה יותר מכל דבר שציפיתי לשמוע. לא שלהאריס יש דמיון מבעית במיוחד. אפשר לראות בו משקיף ממולח, המתעד אנשים ואת דחפיהם האפלים ביותר.

האריס מבעית את הקהל שלו קרוב ל–45 שנים בספריו, שנמכרו ביותר מ–50 מיליון עותקים. הוא יצר את אחד הנבלים הספרותיים הבלתי נשכחים, לצד דארת ויידר ודרקולה. באופן יחסי, מעט מאוד ידוע על האריס או על תהליך היצירה שלו. הוא לא משתתף באירועי חתימות ספרים או בתוכניות אירוח, ולא נתן ראיון משמעותי מאז אמצע שנות ה–70. לדבריו, הוא מעדיף להניח לספריו לדבר בעד עצמם.

לקטר הפך לתופעה יוצאת דופן לאחר הופעת הספר "שתיקת הכבשים" ב–1988. הוא נמכר במיליוני עותקים ועובד לסרט שזכה בשורת אוסקרים, בהם לסרט הטוב ביותר וגם בפרס הבימוי, התסריטאי, השחקן והשחקנית. בעקבותיו כתב האריס בעקבותיו גם את "חניבעל" ו"חניבעל: מקור הרוע" "חניבעל לקטר הוא כמו קוקה קולה, קלינקס או כל מותג מפורסם אחר", אמר פעם בן סבייר, העורך של האריס

הופקינס כחניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים". הפך למותג
הופקינס כחניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים". הפך למותגצילום: Photo12

בעשרות השנים האחרונות שתיקתו רק ליבתה את העניין הרב שרוחש הציבור לאיש החמקמק שמאחורי המפלצת. ייתכן שהדבר המפתיע ביותר ב–Cari Mora, ספרו הראשון זה 13 שנים, הוא העובדה שהאריס מוכן בכלל לדבר עליו. "אני מנסה להמציא את עצמי מחדש", הוא אומר. מבחינתו, הספר שונה מאוד מספרים שכתב בעבר. לראשונה מאז ספרו הראשון "יום א' השחור" ב–1975, הוא כתב ספר שגיבורו אינו חניבעל לקטר. זו גם הפעם הראשונה שהאריס כתב בהרחבה על מיאמי שבה הוא מתגורר ב–30 השנים האחרונות. בכתיבתו הוא חוקר את מצוקת המהגרים והפליטים, נושא המעיק עליו מאוד. גיבורת הספר, קארי מורה, היא פליטה מקולומביה העובדת כעוזרת בבית מפואר במיאמי ביץ', שהיה שייך לברון הסמים פבלו אסקובר. קארי חיה בפחד מתמיד שרשויות ההגירה יבטלו את מעמדה המוגן הזמני כפליטה, והיא תקועה בין שתי רשתות פשע יריבות שמתחרות בניסיון למצוא אוצר הקבור לכאורה מתחת לבית. "אני עדיין חושב על חניבעל ותוהה לפעמים מה הוא מתכנן. אבל רציתי לעסוק במיאמי, באנשים המתגוררים ונאבקים כאן, ובשאיפות שאני רואה אצל האנשים החדשים שבאים אליה", אומר האריס. "אפשר לראות רעב לחיים שונים".

המפגש עמו התקיים במרכז להצלת בעלי חיים במפרץ ביסקיין, שמופיע בצורה בולטת בספרו החדש. קארי עובדת במרכז כמתנדבת ומטפלת בציפורים פצועות. האריס, שאוהב את הטבע, מבקר בו באופן קבוע ב–20 השנים האחרונות, הביא לכאן סנאים יתומים ואיביס (עוף מים) פצוע. הוא השתתף בסדנה לשיקום חיות בר, ולמד כיצד להחדיר צינורות לבעל חיים במצוקה לאחר שהתאמן על אופוסום מת. "לכל אחד אחר היתה ציפור", הוא אומר.

בבואנו, הוא בירך לשלום את המנהל וחברי הצוות ושאל מה שלום בעלי החיים שראה בביקורו האחרון. "ישן כאן אופוסום שפגשתי כאן בפעם האחרונה", הוא אומר, ושואל על גוזלי ינשופים שראה על ארון. "הרגשתי שהם מתבוננים בי", אמר עליהם.
אף שהאריס מעורב בנעשה במרכז מאז 1999, איש מהעובדים לא ידע מיהו עד לפני כמה שנים. "שאלתי אותו פעם במה הוא עובד, והוא אמר שהוא סופר", אמר המנהל כריסטופר בויקין. "כששאלתי 'כתבת משהו שאולי קראתי?' לא היה לנו מושג. הוא איש כל כך חביב ועדין".

הפגישה הראשונה עם חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים".

מי שמכיר אותו רק דרך ספריו אולי יופתע לגלות את חיבתו של יוצר הפסיכופתים לבעלי חיים פצועים. הדבר לא יפתיע את מי שפגש אותו. האריס אדם מסוגר השומר בקנאות על פרטיותו, אבל הוא לא מתבודד כמו ג'יי־די סאלינג'ר או תומס פינצ'ון. כשאינו כותב, הוא מצייר, מבשל ארוחות מפוארות וסועד עם חבריו. לעתים קרובות הוא יושב מחוץ לביתו במיאמי ביץ' ומתבונן באיביסים, באופוסומים, באיגואנות ובדולפינים מזדמנים. בקיץ הוא ובת זוגו פייס בארנס יעברו לביתם בסאג הרבור בניו יורק.

"הוא מצחיק מאוד", אומר דייוויד ריברס, סמל בגמלאות במחלק הרצח של משטרת מיאמי, המכיר את האריס עשרות שנים וסייע לו במחקרים שערך לכתיבת ספריו. "אם אתה לא יודע מי הוא, אתה עלול לחשוב שהוא סתם איש זקן קטן ממיסיסיפי. הוא לא מתרשם מעצמו ומאף אחד אחר".

אף הסתייגותו מראיונות, האריס הוא מארח חביב ובעל נימוסים מעולים. הוא אדם מופנם החובב ספרים, ובשיחה הוא ציטט את פ' סקוט פיצג'רלד, הורציוס, סוקרטס, פבלו נרודה, ויליאם קרלוס ויליאמס ועזרא פאונד. הלכנו לחנות ספרים ואחר כך לסטודיו של הצייר לואיס פארדיני, שאתו הוא מיודד וציור שלו מופיע ב"קארי מורה".
אך בפומבי, האריס מתנהל בדריכות הגובלת בזהירות. לפעמים הוא משתמש בצג הטלפון שלו כאמצעי להתבונן במה שנמצא מאחוריו. בארוחת הצהריים הוא לא חדל להביט מאחורי כתפו.ברגע מסוים זיהתה אותו מעריצה וביקשה לצלם אותו. הוא הסכים בחביבות כשהאשה קראה: "כולכם, הגידו 'קלאריס!'". לאחר מכן, האנשים שישבו לידינו השתתקו והתחילו להקשיב.

האריס גדל בקהילה קטנה במיסיסיפי. למשפחתו היתה חווה לגידול כותנה, פולי סויה וחיטה ליד נהר. "בילדותי, החברים שלי היו בעיקר תרנגולי הודו", הוא אומר. הוא למד ספרות אנגלית ועבד כעיתונאי בווייקו בטקסס. מטעם עיתון שעבד בו נשלח לצפון מקסיקו. שם, באחד מבתי הסוהר, פגש רופא שמאוחר יותר שימש השראה לחניבעל לקטר. ב–1968 החל לעבוד בסוכנות הידיעות אי־פי בניו יורק וסיקר מהומות ומעשי שוד ורצח. כשעבד שם כתב עם שני עיתונאים אחרים את הקווים ל"יום א' השחור" — ספר על מזימה של טרוריסטים לבצע פיגוע בזמן הסופרבול.

הסופר תומאס האריס וינשוף-חבר. מי שמכיר אותו רק דרך ספריו אולי יופתע לגלות את חיבתו של יוצר הפסיכופתי
הסופר תומאס האריס וינשוף-חבר. מי שמכיר אותו רק דרך ספריו אולי יופתע לגלות את חיבתו של יוצר הפסיכופתיצילום: ROSE MARIE CROMWELL / NYT

את ספרו השני, "דרקון אדום" שבו מוצג חניבעל לקטר, כתב בתקופה שבה טיפל באביו החולה במיסיסיפי. סטיבן קינג השווה את הספר ל"הסנדק" ומאוחר יותר אמר שלקטר הוא "המפלצת הבדויה הגדולה ביותר של זמננו". הבמאי מייקל מאן עיבד את הספר לסרט. לפי האריס, הוא נחרד מהנבל הכריזמטי שלו ופעם כתב כי "לא נוח" לו בחברת לקטר "ואני לא בטוח שהוא לא יכול לראות אותי". 

חניבעל לקטר נהפך לתופעה יוצאת דופן לאחר הופעת "שתיקת הכבשים" של האריס ב–1988, על סוכנת אף־בי־איי מתחילה, קלאריס סטרלינג, שמבקרת את לקטר בכלא ומבקשת את עזרתו במעקב אחר רוצח סדרתי. הספר נמכר במיליוני עותקים ועובד לסרט מצליח שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר וגם בפרס הבימוי (ג'ונתן דמי), התסריטאי (טד טלי), השחקן (אנתוני הופקינס) והשחקנית (ג'ודי פוסטר). בעקבותיו הפך לקטר לנכס אינטלקטואלי רווחי ביותר. האריס כתב גם את "חניבעל" ו"חניבעל: מקור הרוע". "חניבעל לקטר הוא כמו קוקה קולה, קלינקס או כל מותג מפורסם אחר", אומר בן סבייר, העורך של האריס. "משמעותו נהפכה להרבה יותר חשובה מהדמות שתומס המציא". 

אך ככל שיצאו עוד ספרים, הקוראים התחילו להתעייף מהקניבל. "חניבעל: מקור הרוע" איכזב את המבקרים. המפיק דינו דה לורנטיס, שהפיק את הסרט באותו השם, אמר ל"אנטרטיינמנט ויקלי" שהאריס לא התעניין בספר והסכים לכתוב אותו רק אחרי שדה לורנטיס אמר לו שהזכויות על לקטר בידיו, ואם הוא יסרב הוא יטיל על מישהו אחר לכתוב את הסיפור. האריס אינו חולק על הדברים האלה, אך מתאר את שקרה כשכנוע לבבי מצד דה לורנטיס, שמת ב–2010. "אכן היו לו הזכויות לדמות והיה יכול לעשות בה כרצונו", אומר האריס. "הוא היה נלהב מאוד לעשות את הסרט ואני חושב שההתלהבות שלו היתה מדבקת".

מתוך "חניבעל: מקור הרוע". הצליח פחות בקופות

במשך השנים העלו עיתונאים וביוגרפים תיאוריות שונות בנוגע לסיבה שבגללה האריס הפסיק להתראיין על ספריו. לפי אחת האגדות הנפוצות ביותר, עיתונאים ניסו ללא הרף להבין מאין שאב את הרעיונות המעוותים שלו והאריס כעס על הרמזים שלפיהם יש לו נטיות פסיכופתיות סמויות. לדבריו, הפסיק להתראיין כי לא אהב ראיונות ולא היה זקוק להם. "למזלי, לספרים שלי יש קוראים בלי שאקדם אותם, אני מעדיף את זה כך", הוא אומר.

מכרים שואלים אותו לפעמים כיצד הוא ממציא סיפורים מזוויעים כאלה. כששאלתי אותו כיצד הוא עונה, הביט בי בפליאה, כאילו התשובה ברורה מאליה. "אני עונה שאני לא ממציא כלום ושיביטו סביבם — הכל כבר קרה". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ