"הוא רצה למות איתה אבל היה לו סיפור לספר"

לאלי סוקולוב, גיבור רב־המכר "המקעקע מאושוויץ", פגש שם את אהובתו כשחרט על ידה. בראיון לרגל התרגום לעברית נזכרת הסופרת הת'ר מוריס בשיחותיהם שהולידו חברות לצד טראומה אישית, ועונה לביקורות על אי הדיוקים ההיסטוריים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לאלי וגיטה אחרי שהתאחדו. היתה אהבת חייו
לאלי וגיטה אחרי שהתאחדו. היתה אהבת חייו צילום: Lale & Gita Sokolov
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

בשנת 2003 נפגשה הת'ר מוריס לקפה שגרתי עם חברה. היא עבדה אז במחלקה לשירותים סוציאליים בבית חולים במלבורן, עירה, וטיפחה את תחביב הכתיבה שלה בהשתלמויות וקורסים. השיחה בין השתיים התגלגלה כשהחברה סיפרה לה על מכר שאמו, מהגרת יהודיה מסלובקיה, נפטרה לאחרונה. אביו של אותו מכר, סיפרה החברה, מחפש אדם שיכתוב את סיפור החיים שלו. "ואת", משחזרת מוריס את השיחה, "מחפשת תמיד סיפורים מעניינים". מוריס ואותו אדם מבוגר, לאלי סוקולוב שמו, קבעו להיפגש. "לאלי רצה לספר את הסיפור אבל לא ידע איך. הוא התאבל נורא כי אשתו מתה זמן קצר לפני כן והוא רצה מאוד להצטרף אליה, אהובתו מזה 60 שנים. אבל היה לו סיפור לספר. הוא אמנם כמעט חשב שהסיפור יכתוב את עצמו, אבל בסופו של דבר נפגשנו במשך ארבעה או שלושה חודשים, פעמיים־שלוש בשבוע והסיפור שהוא סיפר לי, התגלה באיטיות ובהדרגתיות".

זה לקח כמה שנים אבל לבסוף הפך הסיפור של לאלי סוקולוב, השם שלקח לעצמו לודוויג אייזנברג, לספר הביכורים המצליח של מוריס. זהו גם אחד מספרי השואה המדוברים והמצליחים בעולם בשנים האחרונות: "המקעקע מאושוויץ" מספר את זיכרונותיו של סוקולוב, שכמעט מת במחנה ההשמדה וניצל בנסיבות כמו נסיות. הוא הפך למקעקע הראשי באושוויץ וכך גם פגש את גיטה פורמנובה, כשקעקע את פרק ידה במספר. השניים התאהבו וניהלו מערכת יחסים רומנטית בחשאי, בחליפות מכתבים ופגישות גנובות. אחרי המלחמה הצליחו לאתר זה את זו, נישאו והיגרו ביחד לאוסטרליה, בה חיו ביחד שישים שנה.

צילום: HEATHER MORRIS

"לפעמים לאלי פשוט דיבר כדי להכיר, כדי שאמון יוכל להיווצר בינינו", מוריס מספרת. "הבאתי אותו לביתי, להכיר את משפחה שלי והוא הפך לחלק מחיי. לא כתבתי הערות כשנפגשנו, רק ישבתי מולו והקשבתי. לא ידעתי האם יצא מזה ספר או סיפור, אבל זה כלל לא שינה. ראיתי אותו משתנה לנגד עיני. אחרי כמה חודשים הוא הפסיק לומר שהוא רוצה להיות עם גיטה. חשבתי שהשיחות שלנו עוזרות לאדם הזה וזה הספיק בפני עצמו".

גילתה את השואה

סוקולוב מת ב–2006 ומוריס כתבה תסריט המבוסס על סיפורו. אז גם החליטה להפוך את הזכרונות לספר, וזה יצא בשנה שעברה והפך ידוע ומוכר מאוד. הוא תורגם ל–47 שפות — בעברית יצא לאור לאחרונה בהוצאת שוקן — ונמכר ב–53 מדינות. בבריטניה בלבד עמד מספר העותקים שנמכרו על 400 אלף ומוריס הפכה לאורחת פופולרית בשיחות בבתי כנסת ומרכזים יהודיים, בפני סטודנטים ותלמידים, באוסטרליה ארצה ובמדינות שונות בעולם. בראיון איתה, שנערך בשיחת טלפון לביתה במלבורן, היא מספרת על תהליך הכתיבה וגם על מה שקרה בחייה מאז פורסם הספר.

אני מתארת לעצמי שתחושה של אחריות היתה כרוכה בקשר הזה, הנה האיש המבוגר הזה מפקיד בידייך את הסיפור המכונן של חייו.

"הייתי נבוכה לחלוטין להודות כמה מעט ידעתי על השואה לפני שפגשתי בו. במהלך החודשים שבהם נפגשנו התחלתי תחקיר משלי, רק כדי לדעת מעט יותר. גדלתי בעיר קטנה בניו זילנד וההשכלה שלי בבית הספר כמעט שלא נגעה להיסטוריה האירופית. הייתי בורה לחלוטין וערכתי תחקיר רק כדי לאשר את הפרטים הגדולים שהוא מסר לי מבחינת שמות של מקומות וזמנים".

לאלי וגיטה סוקולוב. "עשיתי מחקר ההיסטורי אבל כשדברים התנגשו בחרתי בזיכרון של המספר"צילום: Lale & Gita Sokolov

מה עבר עלייך בתהליך הזה?

"האמת היא שכשהחלטתי לכתוב את הסיפור של לאלי עברתי מהמורה פסיכולוגית שמסתבר שהיא מוכרת. קוראים לזה 'העברה', כשהטראומה והכאב שהוא עבר הועברו ממנו אלי. הרגשתי שכובד הדברים שהוא מספר נוחת עלי ונספג בנשמתי והיו ימים שלא רציתי לחזור ולפגוש אותו, כי לא חשבתי שאוכל לשמוע עוד על הרשע והאימה ולא רציתי להמשיך ולספוג אותם. זה נגמר כשחברה הזכירה לי שאלו הכאב והטראומה שלו ולא שלי, שמה שאני חווה הוא העברה רגשית ואין לי שום זכות לקבל בעלות עליהם, ושאני לא עוזרת אם ארשה לעצמי להיות מושפעת ממה שלאלי מספר לי".

אלא שנראה שלא לחינם מזכירה מוריס את התחקיר שערכה. היא מפרטת ומספרת שאחרי שחברת הפקה אוסטרלית רכשה את הזכויות על התסריט, ולפני שהחליטה לעבדו לספר, שכרה שני תחקירנים במטרה לאשר את פרטי הסיפור שסיפר לה סוקולוב. אלא שלאחר פרסום הספר והפיכתו לרב־מכר עולמי, נמתחה ביקורת נוקבת עליה ועל עבודתה. אמנם הספר — שמלווה את סוקולוב מהרגע שהתנדב למחנה העבודה (משפחתו נדרשה לשלוח גבר אחד והוא, שהיה רווק, התנדב למשימה), דרך הישרדותו, עבור בחיי היום יום במחנה, היחסים עם הקאפו ועם הגרמנים — נפתח בהערת המחברת על כך שלא כתבה תיעוד רשמי של אירועי השואה, אלא סיפור אישי המבוסס על זיכרונות. ועדיין, הוא עורר אי נוחות רבה בקרב היסטוריונים של השואה. כך, בחודש דצמבר האחרון, פרסם מרכז המחקר וההנצחה באושוויץ דוח על הספר ובו צויינו אי־דיוקים, סילוף עובדות וטעויות (או בלשון הדוח, "טעויות רבות, מידע שאינו מתיישב עם עובדות, הגזמות רבות, פרשנויות מעוותות"). בחודש פברואר האחרון, כשנודע שבכוונתה של מוריס לפרסם ספר נוסף על דמות משנה ב"המקעקע מאושוויץ", דמותה של סילקה, נערה בת 16 שאולצה לשמש שפחת המין של מפקד המחנה, פרסם המרכז הודעה נוקבת נוספת. נטען בה שסיפורה של סילקה, שאחרי שחרור המחנה הואשמה על ידי הרוסים בשיתוף פעולה עם הנאצים ונשלחה לגולאג בסיביר, הוא "אחד התמוהים ביותר בספר" ו"החלק הבעייתי ביותר בעלילה". אלא שכשמוריס נשאלת על הביקורת הזו, נדמה שהיא גורמת לה בעיקר לצער.

לאלי סוקולוב בשיחה מצולמת עם הת'ר מוריס

"רצינו לאשר כמה שיותר עובדות מהסיפור והיו הרבה שלא מצאנו להן סימוכין. רבים מקווי הסיפור שלאלי סיפר הושארו בחוץ מפני שלא מצאנו להם כל אישור והדבר המרגיז הוא שמאז שהספר פורסם, צצו עדים ברחבי העולם שאישרו פרטים רבים. לא מעט מהדברים שנאמרו בדוח הביקורת אני דוחה לחלוטין. היו לנו עדים שחיזקו דברים שכתבתי על סילקה למשל, העובדות בידינו ואני דבקה במה שכתבתי. דיברתי עם ניצולים שאישרו לי את מה שלאלי סיפר ואם זה לא תמיד מתיישר עם מה שידוע כרגע על התמונה הגדולה, אני יכולה לצטט את לאלי ואחרים שהשיבו שאין שני אנשים שהיו שם שיכתבו את אותו הסיפור בדיוק".

קרה שהיו דברים שניסית לאמת ולא הסתדרו?

"עשיתי את המחקר ההיסטורי אבל כשדברים התנגשו בחרתי בזיכרון של המספר. אחד הרבנים באוסטרליה שאירח אותי בבית כנסת סיפר בהקדמה לשיחה איתי שבעברית אין מילה מקורית למילה 'היסטוריה'. כל הסיפורים מגיעים מהזיכרון וכך עליהם להיכתב וכך להיזכר. מה שאני רוצה לומר הוא שאני עומדת מאחורי הספר שלי ומאחורי מה שסופר לי".

צילום: Lale & Gita Sokolov

ב–1 באוקטובר אגב, יצא אותו הספר על סילקה, והוא יראה אור במקביל באוסטרליה, ארה"ב ובריטניה. מאז יצא בשנה שעברה "המקעקע מאושוויץ", הספיקה מוריס לבקר גם בישראל ולראיין ניצולה בת 83 שיצרה איתה קשר. מוריס מספרת שאותה האישה, המתגוררת בתל אביב, "הגיעה מהעיירה שממנה הגיעה גיטה ולמדה איתה בבית הספר. היא היתה באותו הטרנספורט לאושוויץ איתה ועם אחותה. המספר שקועקע על ידה שונה בשלוש ספרות עוקבות בלבד מזה של גיטה. היא זכרה את לאלי מקעקע אותה והיא פגשה בשניהם בסלובקיה אחרי המלחמה. זה מה שקרה לי הודות לסיפור של לאלי, זכיתי להיפגש ולהיחשף לסיפורים שלא יאמנו".

סיפרת על הנטל שהרגשת בעקבות החשיפה לסיפורו של לאלי. בישראל מתקיים דיון מתמיד בשאלת החשיפה לשואה. האם ואיך לחנך ילדים על המלחמה, השואה וזכרה.

"לימוד השואה הוא בעיני חיוני. לא חשוב, חיוני. זהו חלק חיוני מההיסטוריה. את הספר קוראים אנשים מברזיל ורוסיה ועד דרום אפריקה. הוא סיפור שאנשים יכולים להבין, כי את השואה כאירוע אנשים מתקשים להבין. זה סיפור מהשואה, לא הסיפור של השואה, סיפור אחד שאותו יש לשכפל מיליוני פעמים. אותה גברת מתל אביב סיפרה לי שהיא לא ישנה יומיים אחרי שקראה בספר וביקשה לומר תודה על שסיפרתי את הסיפור שלה. זה סיפור אחד ועבורי הוא כלי למחנכים ללמד על השואה. דיברתי בבתי כנסת, מבית הכנסת של לונדון ועד מרכז השואה בניו יורק. רוב הקהילות היהודיות הזמינו ועדיין מזמינות. מרביתם חשבו שהעבודה בספר מכבדת את ניצולי השואה ואף יותר מזה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ