היהודיות הכי משכילות שלא הכרתם

היינריך היינה והנסיך לואיס פרדיננד נכחו בסלון התרבותי שניהלה רחל ורנהגן, "האשה הגדולה בדורה", בברלין של המאה ה–19, אבל שמה ושם חברותיה המצליחות לא פחות, הנרייטה הרץ ודורותיאה שלגל, מוכר רק בגרמניה. ספר פרוזה חדש שופך אור על הפמיניסטיות היהודיות הגדולות ועל סיבת התנצרותן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הנרייטה הרץ. ברית נשים וידידות קרובה עם כומר
הנרייטה הרץ. ברית נשים וידידות קרובה עם כומרצילום: ללא קרדיט
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

מי שזכה להתארח בסלון ביתה של רחל ורנהגן פון אנזה בברלין, חש עצמו בר מזל. הדבר לא היה קשור לבית המידות רחב הידיים, לא לסלון המפואר המואר בנברשות בדולח, לא לספות המרופדות סאטן ירוק או לתקרובת המעודנת. אל הסלון של רחל ורנהגן, רחל לוין במקור, הוזמנו והגיעו כל מי שהיו משהו. הם התייצבו כדי לקיים שיחה ערה או קריאה משותפת, לדון יחד ברעיונות וביצירות אמנות חדשות. היו שם אריסטוקרטים ואמנים, מדענים ופוליטיקאים, סופרים ומשוררים ופילוסופים ועיתונאים, מפרידריך שלגל והיינריך היינה עד הנסיך לואיס פרדיננד והפילוסוף אדוארד גנז.

בברלין של סוף המאה ה–18 והמאה ה–19, בעצם באירופה בכלל, היתה רחל ורנהגן לשם דבר. "האשה הגדולה ביותר בדורה", כפי שקרא לה ההיסטוריון הגרמני ליאופולד פון רנקה. עד היום היא חקוקה בנצח בכמה רשימות של דמויות פורצות דרך, מהחשובות ברומנטיקה הגרמנית, מדמויות המפתח בנאורות, סמל במאבק לשוויון זכויות לנשים ומי שתרמה לקידום מעמדם וזכויותיהם של היהודים.

דורותיאה שלגל. קיימה סלונים משל עצמהצילום: ללא קרדיט

ורנהגן לא היתה האשה היהודייה היחידה במעמד זה — שתיים מחברותיה הטובות, הנרייטה הרץ ודורותיאה שלגל, קיימו סלונים משל עצמן ותפסו מקום דומה לשלה בחיי התרבות והאינטלקטואליה. הן התנערו מתפקידיהן המסורתיים וחיו חיים סוערים ומלאים, זכו להערכה והכרה, כתבו ופירסמו ופיתחו שם וטעם. שמותיהן רחוקים מאלמוניות בגרמניה, אבל בהחלט רחוקים מהתודעה הציבורית הרחבה בישראל. ספר חדש, "הסלון", מאת מיכל זוהר בן־דור, בא לחשוף את דמותן גם כאן.

"נתקלתי בשמה במקרה בספר 'רקוויאם גרמני' שכתב עמוס אילון", מספרת זוהר בן־דור. "הוא כותב על יהדות גרמניה מהיום שמשה מנדלסון (הפילוסוף היהודי הגרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית) התקבל בחברה הגרמנית הכללית ועד אחרי היטלר, ומקדיש מקום קטן גם לנשות הסלונים התרבותיים. מצד אחד, לנשים יהודיות לא היו זכויות, ולא ליהודים בכלל — אבל דווקא הסלונים של הנשים היהודיות פרחו ושגשגו. זה היה פלא".

"הסלון" שיצא לאחרונה בהוצאת ספרי ניב (זמין בכל רשתות הספרים ובחנויות דיגיטליות), מתרכז בדמותה של לוין־ורנהגן ובחברותה הקרובה עם ברנדל מנדלסון, בתו הבכורה של משה מנדלסון, שלימים תהפוך לסופרת הנודעת דורותיאה שלגל, ועם הנרייטה דה למוס, לימים הרץ. זוהר בן־דור מקדישה מקום נרחב לצמיחתה של התופעה המפליאה. בגרמניה המעמדית חיו מרבית היהודים בגטו אורתודוכסי. שכבה דקה בלבד של משכילים ואינטלקטואלים, אנשי אקדמיה ועסקים, יצאו מהגטו וחיו בחברה הכללית. הם גם העניקו — בביתם פנימה — חינוך קלאסי לבנותיהם, אשר התנערו לימים ומרדו בתפקידים הביתיים והמסורתיים שיועדו להן. אבל האופן שבו כל זה אירע, בני הזוג ואורח החיים שנשים אלה בחרו לעצמן, גם הביא עליהן גט כריתות מהקהילה היהודית, שקשה לתקנו גם מאות שנים אחר כך.

רחל ורנהגן. סמל של המאבק לשוויון נשיםצילום: ללא קרדיט

"בעולם המסורתי נשים יהודיות לא כתבו", מסבירה פרופ' רחל אליאור. "אין לנו ספר בשפה העברית שכתבה אשה יהודייה בין דבורה הנביאה לדבורה בארון. אין כזה שכתבה אשה יהודייה בעברית והובא לדפוס. גברים למדו ונשים לא, גברים היו עסוקים בחיי רוח ויצירה, נשים היו עסוקות בגידול ילדים ובית. יש לנו חלל מוחלט של יצירה יהודית — והנה בברלין של המאה ה–18 זה השתנה. בסוף המאה ה–18 העולם התחיל לעבור לרעיונות נאורות, שוויון ואמנסיפציה, ויהדות ברלין נהנתה מהרעיונות האלו. נוצרה שכבה של יהודים שמבחוץ נהנו ממה שברלין הציעה ובביתם שמרו על מסורת. בקבוצה הזאת צמחה קבוצה של נשים שרצו להשתלב בתרבות הכללית".

"הדיסוננס הזה משך אותי", אומרת זוהר בן־דור. "החיים של רחל ורנהגן היו מרתקים ולכל אורכם היא הרגישה שזה שהיא נולדה יהודייה הרס לה את החיים. היא היתה אינטלקטואלית, אשת שיחה מעניינת אבל לא יכלה ללמוד באוניברסיטה, לא יכלה להתקדם, היא יכלה רק להתחתן. הרגשתי שבספר אני שוב נותנת לנשים האלו קול".

"מצד אחד, לנשים יהודיות לא היו זכויות בגרמניה בתקופה ההיא, ולא ליהודים בכלל — אבל דווקא הסלונים של הנשים היהודיות פרחו ושגשגו. זה היה פלא"

זוהר בן־דור, מחברת "הסלון"
זוהר בן־דור. חיים מרדניים וסועריםצילום: גל זהבי

לפרסם את גתה

לוין נולדה ב–19 במאי 1771, בתם הבכורה של הבנקאי והסוחר מרקוס לוין ואשתו חיה, יהודייה נטולת גינונים ועידון, אנאלפביתית כנהוג באותה התקופה. אביה היה מרוחק וקשוח והיא גדלה בניכור כלפיו וכלפי יהדותה, ובהתרסה מול העולם שנכפה עליה. את הסלון הספרותי שלה הקימה כבר כנערה, אחרי זה שהקימו שתי חברותיה הטובות והמבוגרות ממנה. לאחר מות אביה לקחה לה שם משפחה חדש, "רוברט", וסירבה להינשא, אבל ניהלה כמה מערכות יחסים שכשלו. בעשור השני של המאה ה–19, בזמן מלחמות נפוליאון, אירגנה מפעל סיעוד וצדקה לפצועי המלחמה ולשארי הבשר של מי שמתו בה. עוד קודם לכן פירסמה את חילופי המכתבים בינה ובין הדיפלומט קרל אוגוסט ורנהגן פון אנזה, שעסקו ביצירתו של גתה וביססו את מעמדו הרם. שנים אחדות אחר כך, כשהיתה בת 43, היא התנצרה והשניים נישאו. היא המשיכה לפרסם מפרי עטה בעילום שם.

בספר מתוארת גם מסכת החיים של חברתה הקרובה ברנדל מנדלסון, נישואיה במצוות אביה לשמעון פייט, שהיו אומללים ומלאי טרגדיות, ומכאן הלאה — החלטתה לשנות את שמה לדורותיאה והרומן שהתפתח בינה לבין הסופר הצעיר פרידריך שלגל, שבעקבותיו התגרשה, המירה את דתה לנצרות ונישאה לו. נישואיה אלו איפשרו לה לפרסם, תחת שמו, תרגומים שעשתה מצרפתית לגרמנית ובעיקר את ספריה, הרומן "פלורנטין" שפורסם בעילום שם — על ידיו — ויצירות נוספות.

הנרייטה הרץ, הצלע השלישית במשולש החברות בספר, היתה ראשונה לנהל סלון, שהחל כברית נשים, התמקד בתרבות ובספרות והתקיים במקביל לפורום שניהל בעלה, הרופא מרקוס הרץ. לבסוף, אחרי מות בעלה והיא בת 53, מתוך רצון לעבוד ולהשתלב בחברה הכללית ובשל ידידותה הקרובה עם הכומר פרידריך שלאיירמכר, המירה את דתה לנצרות פרוטסטנטית.

שלושתן, ונשים בודדות נוספות, הן עדות ראשונה להשכלה וליצירה אמנותית של נשים יהודיות. למעשה, בית הספר הראשון, הרשמי, לנשים יהודיות, נפתח בקראקוב רק מאה שנה אחר כך, ב–1917. אלא שאם גם כך נחשבו הנשים המשכילות לכמעט לא־יהודיות ונמתחה עליהן ביקורת, התנצרותן היתה כבר צעד שאי אפשר להכיל, והוא הביא למחיקה מוחלטת שלהן, דין כרת, מההיסטוריה היהודית במשך מאות שנים. למעשה, כך מספרת פרופ' אליאור, עד חורף 1980, שבו הופיע מאמר בנושא שחיברה נורית כהנא, לא נכתבה עליהן מילה בעברית. אחרי כהנא כתבו גם אמי לובינסקי וב–2013 יצא "וקולן יישמע", מחקר מעמיק שחיברה ד"ר נטלי ניימרק גולדברג, חוקרת בקתדרה לתולדות היהודים בגרמניה באוניברסיטת בר אילן. אבל עד היום מעטים בארץ יודעים עליהן.

מימין: הנרייטה הרץ, רחל לוין ודורותיאה מנדלסון, מתוך הספר. כונו "בנות ישראל החוטאות"צילום: אלינור נחיאסי

"צבי גרץ, מגדולי ההיסטוריונים היהודים, קרא להן 'בנות ישראל החוטאות' כי הן החליטו לצאת מהמסגרת המסורתית היהודית והתנצרו", מסבירה אליאור. "לא היה אינטרס דתי בהתנצרות הזאת, אלא אינטרס להשתלבות. השוויון הפורמלי לא איפשר להן להשתלב בחברה הגרמנית אז הן התנצרו מבלי לקיים חיים נוצריים. בעולם היהודי המסורתי זה התקבל בעין רעה מאוד. הן היו המאפשרות של חיי תרבות גרמניים במעגלים רחבים ולא היה לזה תקדים. זו היתה הפעם הראשונה שיהודים ונוצרים ישבו ביחד. זה נגמר בזה שהיהודים התנצרו כי לא היתה אפשרות לעשות את זה בתנאי שוויון אמיתיים. גרץ מחק אותן.

"אנחנו גרות בישראל, בשבילנו הנצרות היא לא איום, אבל שם הנצרות היתה בעיה. הנצרות רדפה את היהודים מצד אחד ומצד שני זה היה היופי, התרבות, הארכיטקטורה, האמנות הנפלאה. ההתנצרות היתה דבר פורמלי, אבל למי שנלחם על שמירת זהותו, ההתנצרות היתה בגידה".

6,000 מכתבים

"השתמרו לפחות 6,000 מכתבים שהן כתבו, אבל היסטוריונים רבים שכתבו עליהן לא פתחו אותם אפילו", מספרת ד"ר ניימרק גולדברג, "כשקראתי את מה שהן השאירו זה לא היה דומה למה שנכתב עליהן עד אז — כאילו הן ייסדו את הסלונים כדי למצוא בעלים ולהשתדך לעולם הגרמני. כתבו עליהן שהן נשים קלות דעת, ללא שכל. אני קראתי משהו אחר לגמרי. הן ידעו להבחין בעוולות שקשורות להיותן נשים. הן ראו בסלונים מקום להביע את דעתן, ללמוד. זו היתה זירה אלטרנטיבית שבה שלושתן יכלו לתפקד כאינטלקטואליות".

ובכל זאת, הן המירו את דתן כדי להינשא וזו כנראה הסיבה שהן נעדרות מההיסטוריה היהודית.

"רחל לוין המירה את דתה בגיל 43. 43 שנים היא חיה בסדר עם יהדותה. יש ציטוט שלה לפני מותה שאומר שיהדות היא דקירה בלב. זה הדבר היחיד מפי רחל לוין שלא היא כתבה אלא בעלה הלא־יהודי ציטט מפיה. רוב הנשים לא המירו את דתן מתוך שכנוע דתי. אפילו דורותיאה מנדלסון התנצרה רק אחרי שנים שחיה עם בן זוגה. שנים אחרי שרחל התנצרה היא התכתבה עם אחיה על היהודים שסובלים מפרעות. היא לא התנתקה מדתה, ולא המירה את דתה מתוך משיכה לדת הנוצרית".

כריכת הספר, "הסלון"צילום: איור העטיפה: אלינ

"נשות הסלונים הן פרק חשוב מאוד בהיסטוריה הפמיניסטית", מעירה אליאור. "במאה ה–18 ובמאה ה–19 הן היו יקרות ערך ובעלות משמעות. היומנים שלהן והמכתבים שלהן מרתקים וחשובים. הן היו מלאות השראה אבל אצלנו לא לימדו עליהן, וגם לא על היינה, שהיה יהודי והתנצר והוא המשורר החשוב ביותר בגרמניה. מי שהתנצר, הקהילה ניתקה איתו מגע. מצד שני, נוצרים חזרו ליהדותם בהולנד ובטורקיה, אבל נשים יהודיות שהתנצרו, בחינוך במדינת ישראל, העדיפו לא להתייחס לזה".

ומסכמת זוהר בן־דור: "ההיסטוריה נכתבה על ידי גברים וכשכבר עשו על רחל מחקרים וכתבו ספרים, ציינו בעיקר שהיא סייעה לגתה לפרוץ. הספר הזה הוא קול שרציתי לתת לה ולחברות שלה. כל אחת מהשלוש פרצו את המסגרת ושילמו על כך מחיר כבד. הן לא היו מוכנות לסטות מהדרך שהן חשבו שטובה להן לחיות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ