הסופר והמתרגם יהושע קנז מת מקורונה בגיל 83

יהושע קנז, מגדולי הספרות העברית, פירסם במשך עשרות שנים רומנים, נובלות, סיפורים ותרגומים. הוא עבד כ-30 שנה בעיתון "הארץ" ובין היתר ערך את מוסף "תרבות וספרות"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יהושע קנז
יהושע קנז, 2012. "אני משער שאלמלא התחלתי לפרסם את ספרי בגיל מוקדם, לא הייתי נעשה לסופר כלל"צילום: מוטי מילרוד

הסופר יהושע קנז, מגדולי הספרות העברית, מת היום (שני) לאחר שנדבק בנגיף הקורונה והוא בן 83. ההלווייה תתקיים בבית העלמין ירקון, היום בשעה 18.30.

קנז נולד בפתח תקוה ב–1937 למשפחת גלס. הוריו היגרו מגרמניה ומפולין. כמה שנים מילדותו העביר בחיפה, שם שירת אביו במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי. כחייל צה"ל הוגדר כבעל כושר גופני לקוי ושירת במודיעין. ספרו "התגנבות יחידים" שאב מכך השראה. את שם משפחתו שינה בצבא לקנז, שם תנ"כי הדומה בצליל לשם המשפחה המקורי. עם תום השירות נסע ללמוד תרבות צרפת בסורבון שבפריז ובהמשך למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ושפות רומאניות. יצירות רבות כתב בפריז, אף כי חי בישראל. "ישראל היא הבית וצרפת היא העולם", נהג לומר.

בביקורת על "התגנבות יחידים" ב"הארץ" נכתב: "הרומן, על כל מרכיביו, משדר ספקנות, ריחוק, ניכור, רתיעה מן המיתוס של הצבאיות, מכל מה שכרוך ונוגע במסורת של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל, ושל החברה הישראלית כגלגול מודרני של ספרטה"

סיפורו הראשון, "יד ענוגה", נכתב בבירת צרפת בשם העט אבי עתניאל. הוא שלח אותו לאהרן אמיר, שפירסם אותו בכתב העת "קשת". סיפורים נוספים שפורסמו בכתב העת היו הבסיס לספרו הראשון, "אחרי החגים", שיצא לאור ב–1964. ב–1973 ראה אור הרומן "האשה הגדולה מן החלומות", וכעבור שבע שנים פורסם "מומנט מוזיקלי" ובו ארבע נובלות המתארות את תקופת ילדותו ונעוריו של קנז, תחילה בימי המנדט ואחר כך בישראל שאחרי קום המדינה.

ב–1986 פירסם את הרומן המוכר ביותר שלו, "התגנבות יחידים". עלילתו מתרחשת בבסיס טירונים בישראל של שנות ה–50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הרומן נחשב לאבן דרך בספרות העברית. "אפשר אולי להסביר את ההצלחה הזאת בכך שהוא מבטא משהו מהישראליות האמורה לחבר בין כולנו. אחרת איך אפשר להסביר את זה שאחרי שנים כה רבות, כשישראל והחברה הישראלית וצה"ל השתנו מן הקצה אל הקצה, עדיין הספר מעורר עניין והזדהות בצעירים של היום, השונים כל כך מהצעירים של אז?" כך אמר בראיון מ–2008 לשירי לב־ארי ב"הארץ" בהתייחסותו לרומן. 

איור: ערן וולקובסקי

בביקורת שכתב דן לאור על הספר ב"הארץ" נכתב: "הרומן, על כל מרכיביו, משדר ספקנות, ריחוק, ניכור, רתיעה מן המיתוס של הצבאיות, מכל מה שכרוך ונוגע במסורת של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל, ושל החברה הישראלית כגלגול מודרני של ספרטה".

לאחר מכן יצאו לאור הרומנים "בדרך אל החתולים" (1991) ו"מחזיר אהבות קודמות" (1997) ו"נוף עם שלושה עצים" (2000) ובו רומן קצר ונובלה. קנז גם היה מתרגם בחסד, בעיקר מצרפתית. הוא תירגם קלאסיקה צרפתית, ובכללה יצירות של סארטר, סטנדל, בלזאק, מוריאק ופלובר. בין תרגומיו העכשוויים בלטו ספריו של סופר המתח ז'ורז' סימנון. ב–1995 הוענק לו פרס ביאליק מטעם עיריית תל אביב.

קנז גם היה מתרגם בחסד, בעיקר מצרפתית. הוא תירגם קלאסיקה צרפתית, ובכללה יצירות של סארטר, סטנדל, בלזאק, מוריאק ופלובר. בין תרגומיו העכשוויים בלטו ספריו של סופר המתח ז'ורז' סימנון

במשך כ–30 שנה, עד 1996, עבד ב"הארץ". בין היתר, ערך את מוסף "תרבות וספרות" והיה עורך חדשות ועורך לשוני. הוא גם היה בין עורכי הרבעון הספרותי "קשת" ובשנות ה–80 ערך עם יורם ברונובסקי את הירחון "מחברות לספרות". מספר מיצירותיו עובדו למחזות ("האשה הגדולה מן החלומות" על ידי שמעון לוי ו"אחרי החגים") ולקולנוע ("מחזיר אהבות קודמות" על ידי עמוס גיתאי לסרט "עלילה" ו"התגנבות יחידים", בבימוי דובר קוסאשווילי).

בניגוד לסופרים אחרים בני דורו, כמו עמוס עוז וא"ב יהושע, קנז מיעט להתראיין ולומר מה דעתו על אירועי השעה בפוליטיקה, בחברה ובציבור. עם זאת, הוא היה חבר במפלגת מרצ ואף מועמד מטעמה לכנסת במקום סמלי בכמה מערכות בחירות. "האם לסופר, מעצם היותו סופר, יש מחויבות פוליטית? אני לא יודע. נדמה לי שלכל אזרח יש מחויבות פוליטית כלשהי, לפחות כלפי עצמו אם לא כלפי זולתו. האם יש לסופר 'תפקיד' פוליטי? אני לא יודע בדיוק מה זה יכול להיות. אולי זה התפקיד שהוא יבחר בו או יטיל על עצמו, אם ירגיש שהוא רוצה בו ויכול למלאו, בלי להפוך את הכתיבה שלו לסיסמאות של תעמולה", כך אמר בראיון למאיה פלדמן שפורסם באתר ynet ב–2006.

מספריו של קנז. כמה מיצירותיו עובדו למחזות ולקולנוע צילום: עם עובד, הספרייה החדשה

"ודאי שחשוב לי מה קורה ומה יקרה פה, אבל בספרים שלי זה לא בא לידי ביטוי כי כנראה הם מתרחשים בשכבת עומק אחרת", אמר בראיון ללב־ארי ב"הארץ" שנתיים לאחר מכן. בראיון הנדיר סיפק כמה התבטאויות חשובות, בהן על יחסו לציונות: "אני לא מאמין בנרטיב הציוני, אבל אני נאלץ לחיות איתו. אני לא ציוני. ציוני זה מי שמאמין שמדינה יהודית תפתור את בעיית האנטישמיות, ואני לא חושב כך. אבל זה לא אומר שצריך לפרק את המדינה. הציונים יצטרכו להגיע להבנה טובה ונוחה עם הפלסטינים. אם אלה ואלה לא יהיו משוגעים, הם יוכלו להגיע לזה. אני מעוניין בשתי מדינות לשני עמים, לא בגלל שאלת הרוב היהודי, אלא כי אני רוצה שישראל תהיה מדינה שבה העברית היא השפה ההגמונית, והתרבות העברית מפותחת בה יותר מתרבויות אחרות, בדיוק כמו במדינות אחרות".

"ודאי שחשוב לי מה קורה ומה יקרה פה, אבל בספרים שלי זה לא בא לידי ביטוי כי כנראה הם מתרחשים בשכבת עומק אחרת", אמר ל"הארץ" ב–2008. בראיון הנדיר סיפק כמה התבטאויות חשובות, בהן על יחסו לציונות: "אני לא מאמין בנרטיב הציוני, אבל אני נאלץ לחיות איתו

בראיון לפלדמן אמר: "הזהות הישראלית — אישית, תרבותית, חברתית ופוליטית — מעניינת אותי מאוד, כאז כן היום. האם כתיבתי חותרת לפירוק ה'יחד' הלאומי והחלום הציוני? לא, אני לא חושב. היא מתארת תהליך שהיה אפשר לראות את תחילתו באמצע שנות ה–50, כשהחלו להישמע ביתר שאת הקולות המדברים בזכות ערכי היחיד לעומת היחד".

על יצירתו וכתיבתו אמר בראיון ללב־ארי: "אני משער שאלמלא התחלתי לפרסם את ספרי בגיל מוקדם, לא הייתי נעשה לסופר כלל, מפני שהבגרות מוסיפה ביקורתיות וספקנות וכובד אחריות שהצעיר כמעט אינו מודע להם. הביטחון העצמי של הצעיר, אף על פי שהוא מגוחך קצת לפעמים, הוא המנוע שיביא אותו אל הישגיו הבשלים כעבור שנים". 

ספרו האחרון, "שירת המקהלה", ראה אור ב–2013. כמו כל ספריו מאז אמצע שנות ש–80, הוא פורסם בהוצאת עם עובד, שם עבד ותירגם. עם צאת הספר, אמר בראיון לצליל אברהם ב"ידיעות אחרונות": "אני אדם צדדי. זאת עובדה שאני זז תמיד הצדה. אני סקרן, אני אוהב לראות את הדברים שקורים אבל לא לי. לאחרים. זה נכון שהעסק הזה של בני אדם הוא יותר מדי קשה לי. אני צריך שקט".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ