האשה ששימשה השראה לדמותה של הולי גולייטלי מ"ארוחת בוקר בטיפאני"

טרומן קפוטה, שזיקק את קסמה לדמות הכי מפורסמת שלו, אמר עליה שהכירה את כולם. היא נעזרה בחבריה וגייסה אותם למאבקה בנגיף האיידס. מרגריט ליטמן מתה בחודש שעבר והיא בת 90

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מרגריט ליטמן בדירתה בלונדון על רקע דיוקן של דיוויד הוקני. כולם תיארו אותה כמקסימה באופן מהפנט
מרגריט ליטמן בדירתה בלונדון ב-1971 על רקע דיוקן של דיוויד הוקני. כולם תיארו אותה כמקסימה באופן מהפנטצילום: Patrick Lichfield/Condֳ© Nast via Getty Images
פנלופה גרין, ניו יורק טיימס
פנלופה גרין, ניו יורק טיימס

מרגריט ליטמן, מוזה ספרותית בעלת קול דבש שלימדה עם הוליווד לדבר במבטא דרומי, מתה ב–16 באוקטובר בביתה בלונדון. ליטמן, שגדלה בלואיזיאנה, היתה בת 90 במותה. המורשת החשובה ביותר שהותירה אחריה היא מאבקה ארוך השנים באיידס. פיטר אייר, ידיד ותיק שלה, אישר את מותה. לדבריו, היא היתה חולה זה תקופה. 

ליטמן, שכולם תיארו כמקסימה באופן מהפנט, הגיעה ללוס אנג'לס באמצע המאה שעברה, ובין חבריה הקרובים ניתן למנות את הסופר כריסטופר אישרווד ובן זוגו, האמן דון בקארדי; את גור וידאל, דיוויד הוקני וכמובן, טרומן קפוטה, שאמר כי זיקק את קסמה המפורסם לדמות הכי מפורסמת שלו — הולי גולייטלי ב"ארוחת בוקר בטיפאני".

אודרי הפבורן בתפקיד הולי גולייטלי ב"ארוחת בוקר בטיפאני". "היא טוותה אגדות בזמן שהיית בחברתה"צילום: Ronald Grant Archive / Handout /

"היא היתה יצור ייחודי — נדיבה, חסרת מנוחה", אמרה עליה הסופרת האירית עדנה אובריאן, והוסיפה: "היא היתה כמו דמות בדיונית".

יש אנקדוטה ידועה על ליטמן, שהולכת בערך ככה: קפוטה וליטמן ישבו על שפת הבריכה של מלון קיפריאני בוונציה בסוף שנות ה–70, כשליטמן הצביעה על אשה רזה במיוחד. "זאת אנורקסיה נרבוזה", היא הצהירה. וקפוטה ענה: "הו מרגריט, את מכירה את כולם".

"היא טוותה אגדות בזמן שהיית בחברתה", אמר בן ברנטלי, לשעבר מבקר התיאטרון הראשי של "ניו יורק טיימס" וידיד ותיק של ליטמן. "אני זוכר שמישהו אמר שאי אפשר להתייחס אליה ברצינות, אבל היתה כזו רצינות באיוולות שלה. זו היתה בחירה אקזיסטנציאליסטית. אם חלית — היא היתה שם. היא לא ברחה ממצבים קשים. היא אמרה פעם שמערכות יחסים יכולות להיות 'קלות כמו פרפר, גוון חיוור, חיוור, של בז''. החיים היו מספיק קודרים גם ככה".

ב–1986, בשיאה של מגפת האיידס, ליטמן, שחיה אז בלונדון, כתבה למאה חברות וחברים וביקשה מכל אחד לתרום 100 ליש"ט להקמת מה שייהפך לקרן האיידס הלאומית, ארגון ללא מטרות רווח שגייס כספים למטרה זו בבריטניה למשך יותר מעשור. כל חבריה המפורסמים הצטרפו, והמשיכו לתרום במשך שנים. אחת התרומות המשמעותיות הגיעו הודות למכירת הספר "האלפבית של הוקני", שיתוף פעולה בין הוקני והמשורר סטיבן ספנדר, שערך אותו, וכולל אותיות שצייר האמן ומאמרים של סופרים כמו איריס מורדוך, איאן מקיואן וקאזואו אישיגורו (וידאל, שכתב על האות E פתח את מאמרו בחמיצות טיפוסית, "אף פעם לא אהבתי את המראה של E...")

ברנטלי: "היא לא ברחה ממצבים קשים. היא אמרה פעם שמערכות יחסים יכולות להיות 'קלות כמו פרפר, גוון חיוור, חיוור, של בז''. החיים היו מספיק קודרים גם ככה"

לפני מותה ב–1997, הנסיכה דיאנה, תומכת ותיקה בארגונים למאבק באיידס, תרמה את מלתחתה למכירה פומבית שכל הכנסותיה הועברו לקרן ולארגונים אחרים. המכירה גייסה יותר משלושה מיליון דולר. "היא התקשרה אליי בבוקר", סיפרה ליטמן ל"ניו יורק טיימס" ב–1999, כשזכתה לאות כבוד על תרומתה למאבק בנגיף מידי מרכז האיידס של הארוורד לצד שמות גדולים כמו ג'ודית פיבודי ודידה בלייר. "היא אמרה: 'יש לי רעיון נפלא. אני רוצה לתת לך את כל השמלות שלי'. לא הבנתי לגמרי למה היא מתכוונת. חשבתי לעצמי, אוי ואבוי, אני מתלבשת כל כך גרוע?"

ב–1999 פרשה ליטמן מהקרן, שהוטמעה בקרן האיידס של אלטון ג'ון. "מרגריט היתה חלוצה אמיתית במלחמה באיידס", אמרו ג'ון ודיוויד פרניש, שמנהלים את הארגון. "בשנות ה–80, התייחסו לאנשים שגססו מאיידס כאל מצורעים — נידו אותם מהחברה בגלל פחד, בורות ושנאה. עם השנינות המושחזת שלה והחיוניות הבלתי נלאית, מרגריט שעטה קדימה למקומות שאנשים אחרים פחדו לדרוך בהם, וגייסה מיליונים". 

מרגריט ליטמן עם הנסיכה דיאנה

איומי רצח

מרגריט למקין נולדה ב–4 במאי 1930, במונרו שבלואיזיאנה. אביה, אבנעזר טיילר למקין השני, היה עורך דין נחשב. אמה, יוג'ין לייטון למקין, היתה עקרת בית. מרגריט למדה פילוסופיה בקולג' הנשים Newcomb בניו אורלינס, ואחר כך המשיכה לפינץ' קולג' בניו יורק. כשאחיה, שהיה מחזאי וסופר, קיבל חוזה מהמפיק ג'רי ויילד להפקת סרט ועבר ללוס אנג'לס — היא הצטרפה אליו. 

"היא היתה יצור ייחודי — נדיבה, חסרת מנוחה", אמרה עליה הסופרת האירית עדנה אובריאן, והוסיפה: "היא היתה כמו דמות בדיונית"

ויילד, אמרה ליטמן ל"ניו יורק טיימס", חשב שהיא נראית כמו סוזן הייוורד צעירה, ושלח אותה למורה לפיתוח קול כדי להיפטר מהמבטא הדרומי. כשזה נכשל, היא נהפכה למדריכת פיתוח קול בעצמה וסייעה לאליזבת טיילור ופול ניומן למתוח את הברותיהם במבטא דרומי בגרסה הקולנועית של "חתולה על גג פח לוהט".

היא היתה נשואה לזמן קצר להארי בראון, תסריטאי וחבר של אחיה שהיה אלכוהוליסט. לילה אחד, כשאיים עליה עם רובה, יצאה לביתם של אישרווד ובקארדי, אמרה שהיא הולכת לאכול משהו ומעולם לא שבה. היא נישאה אחר כך שוב, לשחקן רורי האריטי, אבל גם נישואים אלה לא האריכו זמן רב.

באותו הזמן ליטמן עברה לעיר ניו יורק וכתבה טור עצות במגזין "גלאמור". היא היתה גם העוזרת של הצלם ריצ'רד אבדון כשעבד על הספר Nothing Personal שכתב עם חברו מהתיכון, הסופר ג'יימס בולדווין. הספר, שיצא ב–1964, הוא תיק עבודות צורב של הזהות האמריקאית. הוא מתעד את האנשים שנאבקו למען שוויון זכויות, ילדי עבדים ועוד.

מרגריט ליטמן עם אליזבת טיילור

"איש לא היה יכול לעמוד בפניה", אמר ניל סלקירק, צלם וקולנוען שריאיין אותה לסרט תיעודי על מרווין ישראל, הצייר והמעצב האמנותי של הספר Nothing Personal. "היא גם הכירה את כולם". היא ואבדון ספגו איומים ברצח בזמן מסעם בדרום ארצות הברית. "פחדנו לאורך כל הביקור שלנו בלואיזאינה", אמרה לסילקירק.

ב–1965 היא נישאה לעורך דין בריטי, מארק ליטמן, ועברה לגור עמו בשכונת בלגרביה בלונדון שבה התגוררו גם מיק ג'אגר ומרגרט תאצ'ר. שם היא החלה לקיים מסיבות צהריים שהחלו בשמפנייה והסתיימו בתנומה. "זה היה נפלא בשביל אמנים חסרי פרוטה", אמר הצלם השוודי אריק בומן.

אחיה מת ב–2011 ובעלה מת ב–2015. "היו לה הרבה כישרונות, והיא עשתה הרבה דברים, אבל ההישג הגדול שלה היה המאבק באיידס", אמרה ידידתה בלייר, שהיתה שותפה לה במשך שנים בפעילות זו. "אפשר גם לומר שהיא היתה אדם — איך לומר זאת? — שנשאר בתוך מחשבותיהם של האנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ