בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה דיקנס היה סופר גדול, אך מחזאי די קטן

במידה שבה היו לדיקנס יצרים ואיכויות של איש תיאטרון, ביצירתו כפרוזאיקון היו כל המכשלות לעשיית תיאטרון. גלגוליו על הבימות בארץ ובעולם

2תגובות

אם חושבים על העניין שגילה צ'ארלס דיקנס בהתרחשויות שמהן ארוגים חיי האדם (שם אסף את החומר לדיווחיו כעיתונאי ולרומנים שלו), אם מביאים בחשבון את יצרי האמרגן שבו, שהניעו אותו לכתוב ולפרסם את הרומנים שלו בהמשכים בעיתונים, כשהוא כותב תוך כדי הפרסום (היום היה בוודאי כותב ומפיק אופרות סבון בטלוויזיה), אם קוראים על הקריירה שלו על הבמה, כקריין-שחקן של יצירותיו, שתי הופעות ליום, יום-יום; אם זוכרים שהיה לו במשך שנים ארוכות רומן עם שחקנית, אלן טרנן - קשה להבין איך השאיר אחריו רק כמה מחזות, שאף אחד מהם לא היה ואינו הצלחה גדולה.

אבל במידה שבה היו לו יצרים ואיכויות של איש תיאטרון, היו ביצירתו כפרוזאיקון כל המכשלות לעשיית תיאטרון. בראש ובראשונה העובדה שהוא בעצמו צריך היה באיזשהו אופן לעמוד במרכז העניין: כאותו בורא עולם שמריץ בשבילי עלילותיו את הגיבורים שלו, ומקיף אותם בדמויות רבות הממלאות את דפי הרומן (איזה תיאטרון יכול להרשות לעצמו להעסיק כל כך הרבה שחקנים באותו ערב), כשבכל רגע ורגע המספר והמחבר מציצים מאחורי הגיבורים; אולי משום כך בחר לעמוד לבדו על הבמה במשך ערב שלם, גם כשהוא כבר חלש וחולה, ולשחק בעצמו את כל הדמויות, כמייצגן היחיד.

במשך יותר מ-30 שנה כתב דיקנס 14 רומנים שכולם נקראים ונמכרים עד היום, וגם זה מפליא בהתחשב בחייו הציבוריים העמוסים. אבל אף כי אפילו מומחים יתקשו להיזכר בשם של אחד ממחזותיו, שתי יצירות שלו עשו היסטוריה מסוג מסוים בתיאטרון של המאה ה-20.

אייל לנדסמן

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

ב-1980 התמודדו המחזאי דייוויד אדגר והבמאים ג'ון קאירד וטרוור נאן באחת המכשלות הגדולות בדרכו של דיקנס לבמת התיאטרון: ריבוי הדמויות לפיתולי העלילה האפיזודית. הם הפכו את הרומן השלישי שלו, "ניקולס ניקלבי" למבצע תיאטרוני של עשר שעות (שמונה וחצי שעות התרחשות בימתית בשני חלקים, עם ארוחה באמצע). שחקנים רבים של להקת שיקספיר המלכותית השתתפו בהצגה, וכולם שיחקו כמה תפקידים, חוץ מרוג'ר ריס ודייוויד תרלפל ששיחקו את ניקולס וחברו ספייק.

זה היה להיט בלונדון ואחר כך בברודווי, זה נהפך לסרט טלוויזיה, זכה לגירסה מצוטטת, חודש כעבור כמה שנים ופתח אופנה של מבצעי עיבוד רומנים עתירי משתתפים לבמת התיאטרון. למרבה הפלא אף רומן של דיקנס לא זכה להצלחה דומה על הבמה.

האירוניה בסיפור הזה היא שבעוד "ניקולס ניקלבי" מתפרסם בהמשכים בעיתון ועוד נכתב, בשנת 1839, העלה אמרגן ומחזאי זריז עיבוד תיאטרוני של היצירה. ולכן בחלק השני של הספר פוגש ניקולס מחזאי כזה, שניזון מגניבת עלילות רומנים לתיאטרון ומצהיר שהיה מוכן לשלם את חשבונותיו בבית המרזח ולא להתחלק אתו בתהילת היצירה.

הזווית הישראלית

הניצחון התיאטרוני השני של דיקנס היה 20 שנה לפני כן. ליונל בארט הבריטי כתב את ה"בוק", התמלילים והשירים למחזה "אוליבר", המבוסס על הרומן השני של דיקנס, "אוליבר טוויסט", שנכתב שנה לפני "ניקולס ניקלבי". המחזמר על נער הפנימייה המעז לבקש עוד מנת אוכל, מתחבר עם נער-כייס ונופל למלתעותיו של הנבל (היהודי) פייגין, וניצל הודות לטוב לבה של ננסי הזונה היה להיט, כמובן, ולפחות שבעה שירים מתוכו נהפכו ללהיטים. המחזמר נהפך לסרט מצליח ב-1968, ואף הועלה לפני כשנתיים שוב בלונדון, בהפקתו של קמרון מקינטוש (שהיה שותף גם בהפקת "ניקולס ניקלבי"), עם רואן אטקינסון (מר בין ובלאקאדר) בתפקיד פייגין.

ל"אוליבר" המחזמר יש גם היסטוריה בתיאטרון הישראלי. אחרי הצלחת "גבירתי הנאווה" ו"המלך ואני" בהפקתו של גיורא גודיק ובכיכובה של רבקה רז, חשק גם התיאטרון הלאומי הבימה במחזמר. היה להם ניסיון מסוים מ-1962 עם "אירמה לה דוס", שלא הניב הצלחה מסחרית וב-1966 חבר התיאטרון לגודיק, ויחד העלו את "אוליבר".

את "אוליבר" תירגמו צבי רוזן ושרגא פרידמן, שגם גילם את פייגין (בעקבות הדמות הזאת האשימו את דיקנס באנטישמיות, והוא כתב דמות של יהודי חיובי מאוד בספר אחר). הבמאי היה אנגלי, פיטר קו, וגם התפאורה הובאה מלונדון. רבקה רז היתה ננסי, ששואלת "מי יקנה את זוהר הבוקר?".

ההצגה הועלתה 91 פעמים, ולא הצליחה כפי שקיוו. מה שהעיב על תחושת ההצלחה האמנותית היתה העובדה שהתיאטרון הלאומי העסיק בהצגה ילדים מתחת לגיל 10, ולא טרח אפילו לבקש אישור ממשרד העבודה, כפי שהחוק מחייב. התיאטרון נקנס ב-200 ל"י, בשל חומרת המעשה.

מה שמעניין במיוחד בהפקה זו הוא זהותם של הילדים שהיו אז מעל גיל עשר. בהפקה השתתפו ארבעה אוליברים ושלושה דודג'רים. אחד האוליברים היה יוסי סטרקמן, היום התפאורן יוסי בן ארי. רנן שור, היום מנהל בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים, ומיכה לבינסון, במאי ומנהל בית הספר הגבוה למשחק בית צבי, התחלפו בתפקיד דודג'ר החמקן.

ב-2008 הועלה "אוליבר" שוב בהפקה מסחרית של "קרן אור" בשיתוף תיאטרון בית לסין ו"בימות", בבימויו של משה קפטן, במשכן לאמנויות הבמה, ממילא לכמות מוגבלת של הצגות. תירגם: אלי ביז'אווי, ששון גבאי היה פייגין, גיל פרנק היה ביל סייקס ואניה בוקשטיין היתה ננסי.

עוד בפרויקט: סוד קסמו המתמשך של דיקנס | מה הופך את דיקנס לכוכב הרוק הראשון | תמצית האנגליות: פיש אנד צ'יפס ודייוויד קופרפילד | תסריטאי הטלוויזיה הראשון | דיקנס בקולנוע: העיבודים הטובים ביותר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו