העשור שבו העיתונות החבולה הושיטה יד לקהל — וספגה זעם

עיתונאים ויתרו על כוחם למען קליקבייט וההיררכיה החדשותית קרסה, אך עדיין, תופעות כמו "מי טו" וחשיפת תיק 4000 הוכיחו את חיוניות התקשורת המסורתית. הפרדוקס העגום הוא שדווקא כשהקהל קיבל במה נרחבת בעיתונות — הוא סימן אותה כאויב הראשי. סוגרים עשור, כתבה שלישית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ

השנה היתה 2005 כשמו"ל "וושינגטון פוסט", דונלד גרהם, נפגש עם סטודנט בן 21 בשם מארק צוקרברג. גרהם שמע במקרה על האתר שהסעיר את הרווארד מבת נלהבת של אחד מעובדי ה"פוסט". לכן הסכים להשקיע שישה מיליון דולרים בתמורה ל–10% מהחברה. צוקרברג שמח, והשניים סגרו את העסקה בלחיצת יד בלבד. כשצוקרברג קיבל הצעה משתלמת יותר, הוא חזר בו. גרהם יכול היה להתעקש, אבל הוא ירד מזה. הוא חיבב "את הבחור הצעיר שבתחילת דרכו", ואיחל לו רק הצלחה. כעבור שמונה שנים, פייסבוק הכתה בעיתונות כולה כמו פיגוע רב־נפגעים, ומשפחת גרהם מכרה את העיתון שחשף את ווטרגייט למנכ"ל אמזון, ג'ף בזוס.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ