שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מגישי "המילה האחרונה" איבדו את זה מזמן

כבר שנים שהתוכנית "המילה האחרונה" בגל"צ רחוקה מלמלא את יעודה, שיקוף דעות פוליטיות מנוגדות, ומבטאת מגמה מתפתחת של עיתונאות חצר פטריוטית

ירמי עמיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ירמי עמיר

השבוע פורסם בתקשורת כי מפקד גל"צ, ירון דקל, מתכוון לשים סוף לפארסה שנקראת "המילה האחרונה" ולהחליף את מגישי תוכנית הרדיו. התוכנית התחילה מרעיון נחמד: צמד מגישים ידועים ודעתנים מתנצחים ביניהם בשידור חי ברדיו ובפריים־טיים, על כל מה שחשוב ומעניין בפוליטיקה, בחברה, בתקשורת ובתרבות. היא עלתה לשידור לפני כ-15 שנים בשעה 11.00 בבוקר, והיתה ניסוי מרענן בלוח השידורים.

אבל בשנים האחרונות היא איבדה את זה. במקום תוכנית חדה ויצירתית, נושכת ובועטת, שאמורה לשקף דעות מנוגדות, הפכה התוכנית לחד־צדדית, שמבטאת צד מסוים במפה הפוליטית, כמעט אמרתי – שופר של השלטון. כל אחד מצמד המגישים — אברי גלעד וג'קי לוי, עירית לינור וקובי אריאלי — לא באמת מנהלים ביניהם ויכוח נוקב, אלא מהנהנים בהסכמה כמעט על כל נושא.

הדי־אן־איי של התוכנית היה לתת ביטוי להשקפות השונות בחברה הישראלית — ימין מול שמאל, חילונים מול דתיים, קונפורמיזם מול נון־קונפורמיזם — ולייצר קונפליקט אמיתי כמו בדרמה טובה. אבל מה שקיבלנו זה תפריט אחיד, לעוס ובעיקר מעורר תמיהה. המושג "המילה האחרונה" איבד את משמעותו כאשר כל המגישים, בעצם, שוחים עם הזרם ומייצגים השקפת עולם כמעט זהה, לעתים מתחסדת, לעתים מגוחכת.

עירית לינור. לא מחבבת שמאלניםצילום: אלון רון

הצמד הוותיק והבכיר, אברי גלעד וג'קי לוי, מתנהל בזחיחות יתר כאשר חלוקת התפקידים ברורה: גלעד הוא המטיף בשער, שיודע מה נכון, מי צודק, מי פטריוט ומי חותר תחת אושיות המדינה; לוי משחיל מדי פעם דברי חוכמה מהולים בבדיחות קרש. שניהם לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, לא מחבבים שמאלנים או את מה שהם מייצגים ומכוונים למכנה המשותף הרחב ביותר. זה בסדר אם אחד מהם היה כזה, אבל כשהשניים מנגנים את אותה מנגינה, איזה ערך יש לתוכנית?

בצמד השני אין כוחות. עירית לינור היא אישה מבריקה יחסית, גם אם מעצבנת, וקובי אריאלי — סוג של דתי מחמד, הוא עפר לרגליה ורק פה ושם מסוגל להרים ראש ולפלוט משהו. לינור היא המבוגרת האחראית ואריאלי מנפיק חידודי לשון שמשעשעים בעיקר את המגישה שאתו. גם הצמד חמד הזה לא מחבב שמאלנים. אצל אריאלי אני יכול להבין. לינור מודה שהיא מאוכזבת מהשמאל. בסדר. אבל איך זה משרת את הוויכוח בתוכנית ואת "הקצוות המנוגדים"? לא משרת, אין ויכוח ואין קצוות מנוגדים. בנוסף, שורה לעתים על התוכנית "אווירת קודש" שכזו, שלא נשכח מי אנחנו ומאיפה באנו. השניים דנים מדי פעם בענייני דת ומדינה, לינור לא חוזרת בתשובה, אבל אריאלי אוהב להכריז ש"בסוף אנחנו ננצח". שניהם, כאילו להכעיס, יוצאים נגד תופעות אנטי־ממסדיות שקורות כאן, כמו המחאה החברתית למשל, עם נימוקים פופוליסטים עד דמגוגים.

שני הצמדים לא מפספסים את זמן השידור כדי "לעשות לבתיהם": אברי גלעד נוהג מדי פעם לציין את עבודתו בתוכנית הבוקר של רשת או איזה מפגש מעניין שהיה לו בטלוויזיה; ג'קי לוי רוצה שנדע על הטור שלו ב"ישראל היום"; קובי אריאלי אינו פוסח על אזכור הרצאות שהוא עורך (לאחרונה ננזף כשהנחה כנס של הליכוד).

מה שקורה ב"המילה האחרונה" משקף תהליך רע שעובר בשנים האחרונות על התקשורת הישראלית: צנזורה עצמית, כתבי חצר, כרסום בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, והתכנסות סביב קו פטריוטי, שמבטא השלטון. לפי מיטב ידיעתי שלדון אדלסון לא רכש (עדיין) את גל"צ ועל ירון דקל, שנחשב לעיתונאי פלורליסטי, היה לזהות את הבעיה מיד כשנכנס לתפקידו. אולי הפעם, אם יש אמת בפרסום, המילה האחרונה תהיה שלו.

** הכותב הוא עיתונאי ועורך תוכן בטלוויזיה ובאינטרנט

** כתובת למשלוח מאמרי דעה בנושאי תרבות:
GalleryDaily@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ