מה עושים כשגם התמרורים מיזוגנים

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צפי סער
צפי סער

המדבקה שראתה המעצבת אונה שגב על ידית דלת הכניסה לשירותי נשים ציבוריים – ״דחוֹף״ – היא בעיניה רק דוגמה קטנה אחת לנושא שהיא חוקרת: חוסר ייצוג של נשים בשילוט המוצב במרחב הציבורי. "הבחירה במדבקה הזאת הרי לא נובעת משיקול עיצובי או כלכלי", היא מסבירה, "המדבקה הזאת מייצגת קיבעון".

הנושא עולה לכותרות בדרך כלל בהקשר של השחתה – מטעמים פסוודו־דתיים – של שלטים שעליהם מופיעות, רחמנא ליצלן, דמויות של נשים. אבל שגב עוסקת, בדוקטורט שעליו היא שוקדת במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, בעניין בסיסי הרבה יותר: לא בתמונות של נשים בשר ודם אלא במערכות השילוט הרשמי – תמרורים ושלטי הנחיה, הכוונה ואזהרה המוצבים על ידי הרשויות. כיום, היא אומרת, "המערכות האלה פונות בפועל רק לגברים. לא קשה להבחין בזה. אם נסתכל בשלטים המוצבים סביבנו נראה שבתמרורים לא מופיעה דמות נשית, ואם ישנה דמות שמייצגת אשה, היא מופיעה רק בתפקידי אורח: פעם כמייצגת שירותי נשים ופעם כמטפלת בילדים. אם מבחינת השפה העברית יש לכאורה צידוק להדרת נשים, כי הורגלנו לקבל את צורת הזכר כצורתה הטבעית של השפה העברית, גם אם אין בזה שום דבר 'טבעי' – הרי מבחינה חזותית אין הצדקה לכך. מה גם שההדרה הזאת היא תופעה בינלאומית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ