עין לציונה: הצלמות החלוציות שהיה אכפת להן

התערוכה "הצלמת שאכפת לה - 'ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי'", שאצרה נועה צדקה ומציגה את עבודותיהן של עשר צלמות מקומיות, חושפת אמניות חשובות שחלקן היו אלמוניות ומראה שגם צילום הוא עניין מגדרי

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפי סער
צפי סער

באחת מתערוכותיה הציגה הצלמת לו לנדאוור תצלום של ראש חתול. בישיבה של "בצלאל החדש" אמר על כך מרדכי ארדון: "היו שלא הבינו למה ועל מה, ובפרט הפחיד רבים החתול, שאלו מדוע אין תגובה על דברים אקטואליים בארץ, מדוע אין רפורטז'יות? מדוע אין מאומה על טרבלינקה, מיידנק? מדוע, שאלו, אין מאומה על תנ"ך?"

לנדאוור, ילידת 1907 שהיתה המורה הצלמת הראשונה בבצלאל, היא אחת מעשר צלמות שפעלו בארץ ועומדות במרכז תערוכה שאצרה האמנית נועה צדקה. התערוכה, ששמה "הצלמת שאכפת לה - 'ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי'", היא חלק מתערוכה גדולה יותר שנקראת "חלוצות הצילום" ומוצגת במסגרת Photo is real, פסטיבל הצילום ה-7 במתחם שרונה. ב"חלוצות הצילום", שאצר גיא רז, מוצגים פרטים וחומרים של כ-100 צלמות מסוף המאה ה-19 עד סוף שנות ה–70 וצילומי דיוקנאות. צדקה מתמקדת בעשר מהן, שעבדו ופעלו כאן משנות ה-30 עד סוף שנות ה-70. עבודתם של רז וצדקה ממשיכה מחקרים שעשו רות מרקוס, פסי גירש ורונה סלע על תולדות יצירתן של צלמות מקומיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ