בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה רובנו כל כך סובלים בחגים?

אם אנחנו כל כך אוהבים את (רוב) המשפחה שלנו, למה אנחנו כל כך סובלים בחגים, ונשים - עוד יותר?

54תגובות

מחר זה מתחיל. החגים. כמעט חודש של מפגשים משפחתיים. ואוכל. הרבה הרבה אוכל. ואינספור זרי פרחים וכלים נאים ובדיחות של דודים. זו הזדמנות טבעית לפענח את התעלומה: למה נשים - גם כאלה שעובדות מחוץ לבית, גם כאלה שהוכיחו את עצמן בגדול בקריירות בתחומים שונים - מודדות את עצמן לא פעם, ונמדדות על ידי אחרים, על פי ההצלחה שהן נוחלות בניהול הבית על כל הכרוך בו?

למה, בעצם, יש נשים שאחרי מינכו"ל איזו חברה 12 שעות ביום עוד יעמדו במטבח ויטרחו על ארוחת גורמה מרובת מנות לאינספור האורחים שהזמינו? ולמה אשה שלא חשה צורך לעשות דברים כאלה ולא מחוברת כלל לצד הדומסטי ש"אמור" להיות לה - תרגיש שמשהו לא בסדר אצלה, גם אם קראה כתבים פמיניסטיים לרוב ורציונלית היא יודעת שהיא תוצר של חיברות פטריארכלי רב שנים?

כמובן, יש נשים שאוהבות לבשל, כמו שיש גברים שאוהבים לעשות את זה, ולאלה ולאלה - שיהיה בכיף (אפשר עם זאת לתהות אם יש נשים או אנשים שממש אוהבים לקפל כביסה, נגיד). הכוונה כאן אינה אליהן, כמובן, אלא לאלה שזו ממש לא כוס התה שלהן - ובכל זאת הן בעניין. מבשלות וטורחות ומארחות וכו' (גברים כאלה, שלא אוהבים את זה ובכל זאת עושים את זה, אינם בנמצא, ככל הידוע).

ולא רק למארחת-הטורחת החג עלול להיות סיוט: נסו להיות רווקה בת 30, נגיד; או נשואה-כבר-שנתיים-ועוד-לא-בהריון; או גיסה שהשמינה מאז החג הקודם - כל אחת מאלה היתה מעדיפה מן הסתם לשבת בבית עם ספר טוב ולהימנע מההערות או המבטים שתספוג בארוחת החג. נכון, גם מרווק יש ציפיות בחברה הישראלית "שימצא מישהי ויסתדר כבר", אבל בגיל 33, נאמר, לא יתייחסו אליו כאל חולה במחלה סופנית.

בכלל, לא רק האוכל והאירוח עלינו: גם קשרי המשפחה עצמה. חברה מספרת על חותנתה שפנתה אליה והתלוננה, למה בנה, בן-זוגה של חברתי, לא בקשר עם בן הדוד שלו. משום מה, היא אחראית. לא שנתגולל פה על החותנת: גם היא בעצם מקבלת עליה תפקיד של קישור וגישור, בעוד שנדמה ששני הגברים שבהם מדובר - בני הדודים - פטורים מכל אחריות.

אילוסטרציה: גטי אימג'ס

לאחריות על טיפוח קשרי משפחה יש כמובן גם צד יפה, מלא אהבה; אבל רק כשזה נעשה מתוך רצון אמיתי ונטיית לב. כי מוסד המשפחה, כך נדמה, מזקק את המצב האנושי: כשזה טוב זה טוב מאוד, אחד הטובים שיש; כשזה רע זה רע מאוד, אולי הכי רע שיש.

ואם נחזור לחגים, הרי כמובן, תמיד ישנן בנות המזל, ובני המזל, או החכמים או האמיצים. בואו נצדיע להןם: לאלה שמממשים את מה שרובנו הגדול היה רוצה לעשות כל חג ומועד - וטסים לחו"ל בראש השנה ובפסח (סחתיין, חברים, אנחנו ירוקים מקנאה); ליחידי הסגולה שיש להם ביצים וביציות כבדות במיוחד ופשוט מבריזים למשפחה (בזאת אנחנו כורעים ברך לפניכם, מורידים את הכובע ומעטרים אתכם בצל"ש). גם אלה שהולכים למסעדה עם המשפחה בערב החג, או למצער מזמינים אוכל מוכן, כנראה מיטיבים לעשות מאלה ש"כל היום הייתי על הרגליים ועכשיו אני ממש גמורה וראית איזה פרצוף ברכה עשתה לי על המרק?"

ערב ערב ראש השנה, זה בהחלט הזמן לשאול: איך יוצא שאף על פי שאנחנו כל כך אוהבים את (לפחות רוב) המשפחה שלנו, רובנו כל כך סובלים מהחגים עם הכינוסים המשפחתיים התכופים שלהם? ולמה, בשם אלוהימה, לנשים יש סיבות רבות יותר לסבל הזה?

לשאלה הזאת יש כמה חברות-אחיות. למשל: למה (כמעט) רק נשים מתלבטות בצורך "לאזן בין העבודה למשפחה"? ולמה כשפמיניסטיות מצביעות על בעיות במוסד המשפחה - למשל שחלק לא מבוטל מעבירות המין, גם בקטינים, מבוצעות בתוכו; למשל שעבודת נשים אינה זוכה בו לתגמול כספי - הן מואשמות ברצון לחסל את המשפחה ואת החברה כולה ובשנאת גברים ובמה לא?

משפחה, כמו מוסדות ותופעות אחרים שנחשבו בעבר פרטיים לגמרי, היא עניין פוליטי. המבנה שלה ומה שקורה בתוכה קשור ומושפע מהמתרחש בחברה שמסביב. אם פעם כשגבר הכה או אנס את אשתו, או כשהורים הכו ילדים, זה נחשב לעניינם הפרטי של הנוגעים בדבר - כיום זה עניינה של המדינה ורשויותיה; זאת בין השאר תודות להגות ופעילות פמיניסטיות נמרצות.

פמיניזמים שונים מתייחסים למשפחה בצורות שונות. הפמיניזם הליברלי חותר לחלוקת תפקידים הוגנת בתוך המשפחה, הפמיניזם התרבותי קורא לגמישות מגדרית בכל הנוגע לתכונות הנחשבות "אמהיות" ו"אבהיות", והפמיניזם הרדיקלי מטיל ספק בכך שהמשפחה הגרעינית, אבא-אמא-ילד - שהיא ממילא יצור חדש מבחינה היסטורית - היא מציאה גדולה כל כך ומציע להרחיב את האפשרויות של קיום אנושי משותף.

אז למה, עם כל השינויים שבכל זאת התרחשו, אנחנו כל כך בלחץ? החג, אומרת ד"ר מירי רוזמרין, מרצה לפילוסופיה ומגדר באוניברסיטת תל אביב, נתפש כשעת מבחן לנשים: "הקישור של האשה למרחב הפרטי ולמשפחה כמעט לא נסדק, גם כשיש לה יותר כניסה למרחב הציבורי. זה עדיין נחשב ללב הנשיות, והחג הוא השיא. כך, גם מי שבאמצע השבוע תשלם לאשה אחרת שתבשל ותנקה בשבילה - כשמדובר בשכבה שיכולה להרשות לעצמה זאת - ברגע האמת היא תעשה את זה בעצמה, כדי ‘להראות שהיא גם אשה'. וזה המקום שגם גברים נבחנים בגבריותם - שהם לא צריכים לעשות את זה; הראיס פותח כפתור במכנסיים ויושב".

הדינמיקה הזאת כרוכה גם בשעתוק של זהויות מגדריות בתוך המשפחה, ממשיכה רוזמרין. היא גם מציינת את עבודתה של החוקרת קרול פייטמן, שהראתה כיצד ההגות הליברלית הדירה למעשה נשים בהשאירה אותן בתחום ה"ביתי". עד היום, אומרת רוזמרין, אנשים אינם מחילים על הבית והמשפחה אותן ציפיות להוגנות בסיסית שהם מחילים על מקום העבודה למשל. הדרישה לעשות זאת נתפשת כסירוס או עיוות של טבע האדם - בהתעלם מכך שמה שנתפש כ"טבעי" הוא בעצם תוצר חברתית-תרבותי במקרים רבים מאוד. "גם אצל זוגות נאורים", אומרת רוזמרין, "כשנולדים הילדים פתאום הקוף והקופה יוצאים מהארון והכל נתפש כאילו ‘טבעי'".

אשר לחגים, היא מוסיפה, "אף על פי שיש הרבה צורות של משפחה, אנחנו עדיין סוגדים למודל הדומיננטי. ואם אנחנו לא חיים אותו בפועל, יש לנו רגשי אשמה על כך. זהו בעצם טקס הקדושה של המשפחה הסטנדרטית: כולנו נתאסף בחבורות גדולות וכאילו שלוות". "כאילו" היא בהחלט מלת המפתח כאן: "לא פעם מדובר באנשים שלא סובלים זה את זה, שמשעממים זה את זה, אבל מקדשים את קשר הדם".

היא עצמה, מספרת רוזמרין, החליטה לקראת החג הזה "להיגמל מהניסיון לבחור את המתכון האולטימטיבי, להיות מאסטר-שף ליום אחד, לייצר מיתוס של מאמא בשלנית-על, ולהסתפק במה שאני באמת יכולה לבשל, שהוא טוב דיו. כמו ‘אמא טובה דיה' של ויניקוט, כך אהיה ‘בשלנית טובה דיה'", אומרת רוזמרין בחיוך. עם שם משפחה כמו שלה, זו בהחלט הצהרה מבטיחה.

בישראל, מדינה משפחתית במיוחד, לא קל שלא להשתתף במרוץ הזה. המשפחה מועלית כאן על נס, ולאשה יש מקום מרכזי בתוכה. והמעמד החשוב הזה, כך נדמה, הוא מעין חרב פיפיות: מצד אחד הוא ממחיש ומדגיש את חיוניותן של הנשים למרקם החברתי, מצד אחר הוא בולם אותן מהתקדמות במרחב הציבורי ומהשגת שוויון מלא בחיים הכלכליים והפוליטיים.

לא נותר אלא לתהות, כמה מקוראות (וקוראי) המדור הזה מכתימות עכשיו את הנייר שעליו הוא מודפס ברוטב שבדיוק נשפך להן מהצלי שהן מכינות למחר, אולי בדבש מהעוגה שאי אפשר לא להכין, ומסננות בין שיניהן: ידעתי, ידעתי שהיינו צריכים לנסוע מכאן (רצוי עד אחרי סוכות).

על אפו וחוטמו

בעקבות הטור מהשבוע שעבר, שעסק בדמיון שבין תפישות עולמם של המאצ'ו החילוני חובב-ה"כוסיות" ושל הגבר החרדי הסבור ש"קול באשה ערווה", שלחה לי נירה מוזר, במאית וחוקרת תיאטרון, את הקטע הבא, שאני שמחה לארח כאן:

נניח שעל משקל "קול באשה ערווה" היתה מקבילה גברית שקשורה לאף: "אף בגבר פין" (נתמקד במבושים ונעזוב את הפירושים הרחבים והמשעממים של ערווה שקשורים לחרפה, דבר-מה פסול וכו'). היינו מבקשות מהגברים להתחשב בנו ולהסתיר את האף הסקסי הזה שלהם שמעורר בנו חשקים שקשה לכבוש. הם היו מכסים אותו בחוטמייה, סוג מיוחד של רעלה שמתמקדת באף, אבל משאירה מחשוף-אף קטן וסקסי.

כשהאף הגברי, שמזכיר לנו מה שמזכיר, יתחיל להזדקן, לקבל קמטים ולאבד את חן הנעורים שלו, אפשר יהיה לנתח, להכניס קצת סיליקון, כדי שיהיה זקור ומתוח.

גבר שהחוטמייה שלו מסמנת מיתאר של חוטם מעניין במיוחד יהיה הזוכה המאושר בהערה מחמיאה כמו: אמא שלך יודעת שאתה מסתובב עם אף כזה? סינוורת אותי, אפון (כוסון כבר לא היה מרשים אף אחד).

אני לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה אם הם היו מסתובבים עם אף גלוי, איך היינו מתנפלות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו