בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אור מן ההפקר

זכייתן של מנהיגות מליבריה ותימן בפרס נובל לשלום מסמנת לישראל דרך אפשרית להיחלצות מהקטסטרופה * שמנים, ובעיקר שמנות, הם קבוצת האוכלוסייה האחרונה שמותר להשפיל ולהלעיג בגלוי * דמי ואשטון לא לנצח. מה זה אומר?

46תגובות

אלה ימים קשים ורעים. ימים שבהם יהודים עושים לשכניהם, בני דת אחרת, מה שעשו אחרים להם במשך מאות שנים: פרעות, פגיעות בנפש וברכוש ובפרנסה, התעללות גזענית, השפלה. איכשהו יש לי הרגשה שהמטרה של הקמת מדינת ישראל לא היתה שיהודים יעברו מהצד של הקורבן לצד של התוקפן. כל זה לא חדש, אבל זה הולך וגובר ונעשה מרושע, גזעני ופאשיסטי יותר ויותר.

קרן אור באפילה הזאת סיפקה בסוף השבוע זכייתן של שלוש נשים חשובות בפרס נובל לשלום: נשיאת ליבריה אלן ג'ונסון-סירליף, בת ארצה ליימן גבאווי, שהובילה את המאבק נגד מלחמת האזרחים שם, ופעילת זכויות האדם מתימן תוואכול כרמאן.

ועדת הפרס מסרה כי הוא ניתן להם בזכות "מאבקן הלא-אלים למען ביטחון הנשים ולמען זכות הנשים להשתתף בכינון השלום"; הוועדה "מקווה שהפרס יסייע לסיים את דיכוי הנשים שעדיין רווח במדינות רבות ויאפשר להגשים את הפוטנציאל לדמוקרטיה ושלום, שנשים יכולות לייצג".

ג'ונסון-סירליף אמרה בסוף השבוע שאת הקרדיט על השכנת השלום במדינתה ושמירתו "צריך לתת לנשים הליבריות, שנאבקו בעקביות על השלום". ב-2007, בראיון לליאור קודנר ב"הארץ", הסתייגה מהכינוי "אשת הברזל" שהוצמד לה בארצה ואמרה: "הנחת המוצא היא שאם את אשה שמתפקדת היטב, זה אומר שאת חזקה, ואם את חזקה אז בוודאי יש לך מנהגים גבריים. אבל נדמה לי שהסטיגמה הזאת הולכת ונכחדת".

דוגמה ומופת מספקת גם תוואכול כרמאן התימנייה, מקימת הארגון "עיתונאיות ללא כבלים" ומובילת מחאה לשינוי חוקי המעמד האישי ותוכניות סיוע לעניים בארצה. כרמאן היא אשה דתייה המאמינה שהדת אינה חייבת להיות מכשול להשגת זכויות לנשים.

רויטרס

ייחודן של מנהיגות אלה בחיבור שהן עושות בין מאבקים למען זכויות אדם. אי אפשר להפריד, בעצם, בין מאבק לזכויות נשים לבין מאבק למען זכויות מיעוטים אתניים או לאומיים, או נגד אפליה על רקע זהות מינית או מעמד חברתי-כלכלי. מאבק פמיניסטי אינו אמור להיות סקטוריאלי - לקידום נשים בלבד - אלא כזה המחויב לזכויות אדם באשר היא והוא אדם.

אי-פי

בכל מקרה, פועלן של ג'ונסון-סירליף, גבאווי וכרמאן, וההכרה הבינלאומית בו, מבהירים, שיש תקווה. בתוך הסכסוך הנורא כאן, שגובה כבר עשרות שנים נהרות של דם משני הצדדים, הגיע הזמן שיקומו נשים ויעשו מעשה. כמו בליבריה ובמקומות אחרים.

קבוצות של נשים יהודיות ופלסטיניות פועלות כבר שנים. בראשן קואליציית נשים לשלום וכן קבוצות כמו ארגון המשפטניות איתך-מעכי ועוד. פועלן חשוב ומרשים וחיוני, גם אם אינו זוכה לתהודה הראויה.

וזו לא אמורה להיות רק נחלתן של נשים חילוניות או שמאלניות: גם לנשים דתיות יש אינטרס לפעול לשיכוך האיבה ולשוויון מגדרי. גם בניהן יוצאים למלחמה ועלולים להיהרג בה, גם הן ובנותיהן סובלות מאפליה. וזו עוד עלולה לגבור, עד כדי חשיכה, אם יימשכו הרוחות הרעות הנושבות עכשיו. ויש אמנם גם נשים דתיות, יהודיות ומוסלמיות ונוצריות, הפועלות למען שוויון ושיכוך האיבה.

לכך אפשר להוסיף את העובדה שכיום עומדות שתי נשים בראש מפלגות שאינן שוליות - שלי יחימוביץ בעבודה וציפי לבני בקדימה - ויש לקוות שתצטרף אליהן לפחות עוד ראש מפלגה אחת, זהבה גלאון במרצ (אם יש עוד שמץ של רצון חיים במפלגה זו, שאמורה לבחור את ראשה בתוך כמה חודשים). גם אם לא בטוח שכל השלוש מציבות בראש מעייניהן את סיום הסכסוך, זה בכל זאת עדיף על שלושה גנרלים שהיו עומדים (שוב) בראש המפלגות.

לא נותר אלא לקוות שכל הכוחות הנשיים האלה, בתמיכת גברים שירצו בכך, ייצאו אל האור, יתפסו מקום נרחב יותר בחברה הישראלית, ישפיעו ויביאו לשינוי. ועוד יש לקוות שהמצב לא צריך להידרדר עוד יותר - אולי למלחמת אזרחים כמו שהיתה בליבריה - בשביל שכך יקרה.

זה הרי בשביל הבריאות

נשים הן הכושי של העולם, אמר ג'ון לנון. על משקל אמירתו זו אפשר לומר היום במידה רבה, ששמנים הן הנשים של העולם.

בשבועות האחרונים סערה אמריקה סביב מועמדותו האפשרית של כריס כריסטי לנשיאות מטעם הרפובליקאים. כריסטי, מושל ניו ג'רסי, הוא איש שמן. האם שמן יכול להיות נשיא? - שאלה אמריקה. זו שכבר לא שואלת אם שחור יכול להיות נשיא. אם אשה יכולה להיות נשיא (אם כי אנחנו עוד מחכות שאחת כזו תיבחר בפועל).

אי-אף-פי

אנשים שמנים - ואף ביתר שאת נשים שמנות - הם יעד להתעללות בחברה כיום. לגינוי מתמיד ועמוק, לקיפוח תעסוקתי ועוד. ואם כשמדובר בקבוצות אוכלוסייה אחרות שסובלות אפליה, זו מוסווית פעמים רבות, הרי לשמנים מותר להציק בגלוי: זה הרי בשביל הבריאות שלהם. לטובתכןם אנחנו גורמים לכםן להרגיש כמו זבל אנושי, באמת.

מה שמעניין בשמנופוביה, שבשונה מאפליות וגזענויות אחרות, היא שקופה: בעוד שרק ליהודים מותר לספר בדיחות אנטישמיות (סיינפלד הרי חשד שרופא השיניים שלו התגייר רק לשם כך), רק לבלונדיניות מותר לצחוק על בלונדיניות ורק לפמיניסטיות מותר לספר בדיחות שוביניסטיות - הרי בדיחות על שמנים מספרים כולם, ובכיף, וגם ליד שמנים. כי אתם יודעים, יש להם המון חוש הומור, זה עוזר להם להסתדר כי אחרת אף אחד לא ירצה להיות חבר שלהם.

וזה כך, מתברר, גם בחוגים שמקפידים במיוחד להימנע מכל גילוי של גזענות כלפי כל קבוצת אוכלוסייה. חברה מספרת למשל על הפגנת שמאל שבה מכרה, המתפארת בפוליטיקה קווירית מתקדמת, גידפה מתנחל שעבר שם: "יא שמן".

שמנופוביה פוגעת גם בנשים וגם בגברים, אם כי בראשונות יותר (למשל, נשים שמנות משתכרות פחות מרזות. גם שמנים משתכרים פחות מגברים אחרים, אך הפער אצלם קטן יותר). כמה נשים ראיתם בממדיו של כריסטי, שבכלל מגיעות למעמד שבו הן נחשבות מועמדות לתפקיד פוליטי רם דרג? כמה נשים כאלה פועלות בכלל פעילות ציבורית כלשהי, או אפילו מופיעות בטלוויזיה, למשל?

הדבר נכון גם לגיל: בעוד שיש גברים המנחים תוכניות טלוויזיה גם בעשור השמיני לחייהם, תופעה מבורכת כמובן כשמדובר בעיתונאים מעולים, הרי נשים בנות גילם לא רק שגורשו מהמסך מזמן כמנחות אלא אפילו אינן נראות עליו כמרואיינות לדקה-שתיים. וההדרה הזאת אינה מתקיימת רק בטלוויזיה אלא לאורך כל שדרות החברה ושוק העבודה - מה שלא מפריע כמובן לממשלה הנוכחית להתמיד בניסיונותיה להעלות את גיל הפרישה לנשים, בהתעלם מהחסמים העומדים בפניהן.

ומהאייג'יזם בחזרה לשמנופוביה: כריסטי הודיע כי לא יתמודד על מועמדות מפלגתו לנשיאות. לא בטוח שהסיבה היא הביקורת שספג בשל משקלו העודף. דבר אחד בטוח: השמנופוביה - תופעה חברתית רחבת היקף - היא עוד גילוי של חברה ממשטרת, שרוצה לקבוע לפרט איך עליו להיראות ולהתנהג, שאינה מקבלת את המגוון האנושי כמות שהוא. חברה שמנגנוניה יוצאים נשכרים מכך שאף אחד ואף אחת לעולם לא מרוצים מעצמם כמו שהם: השמן צריך להיות רזה והרזה צריך להיות גם חטוב והאשה צריכה להיות סופרוומן (ורזה) והגבר צריך להרוויח המון וכולם תמיד צריכים עוד משהו. טרוף ככל יכולתך, העיקר שתישאר רזה.

בדמי ימיו

15 שנה מפרידות בין דמי מור לאשטון קוצ'ר. הפרש לא יוצא דופן - אילו היה קוצ'ר בן 48 ומור בת 33. אבל המצב הפוך, וזה כבר לא שכיח בכלל. עכשיו הזוג ההוליוודי הנוצץ הזה, שהיה יחד כשמונה שנים, עומד להתגרש, אחרי שלל תהפוכות וגם בגידות של קוצ'ר. קדמה לפרשה זו פרידה מהדהדת עוד יותר, של סוזן סרנדון, בת 65, וטים רובינס, בן 53, שנפרדו לפני כמעט שנתיים אחרי 23 שנה ביחד.

אי–פי

היה משהו בשני הזוגות האלה, מעבר להיותם יפים ומוכשרים וזוהרים. היה גלום בהם סיכוי - סיכוי לערעור מסוים, מבורך, של הסדר הישן. זה שבו ברור מי מתאהב במי, מה הגיל ה"נכון" לעשות מעשה זה או אחר, כאילו בדברים כאלה יש נכון ולא נכון, וכולנו, בובות ממוכנות שכמותנו, אמורים לפעול על פי מתכון שמישהו (מי זה באמת?) רשם פעם.

אבל עצם זה שאפשר לספור על אצבעות יד אחת זוגות כאלה (לא רק בהוליווד), ועוד נותרות כמה אצבעות, מראה שהסדר הישן נשמר, לפחות בינתיים.

למה, בעצם, הגבר תמיד "צריך" להיות מבוגר יותר? או לפחות בן אותו הגיל של האשה? הסבר אחד הוא, שזהו חלק מהסדר הפטריארכלי: הגבר הוא ראש המשפחה, הוא אמור להיות חזק יותר, גבוה יותר, להשתכר יותר. זו אף עשויה להיות שארית סרוחה מהתקופה, לא רחוקה כל כך, שבה אשה היתה רכוש של הגבר, סחורה. ומה עדיף, סחורה טרייה או ענתיקה?

כי למה להתפלפל: נשים הרי "מתבלות" צ'יק-צ'ק, ואיזה סימן סטטוס מחמיא יותר לגבר מצליח (ומקשיש) מאשה צעירה שתלויה על כתפו? אז נכון, יש כמה גברים חכמים (כמו רובינס וקוצ'ר בשעתם) שאוהבים נשים שכבר עברו כברת דרך ויודעות מה הן רוצות (ומיד זוכות לכינויים טורפניים כמו קוגר). אבל ייקח כנראה עוד זמן לא מועט עד שגברים רבים יהיו בטוחים בעצמם מספיק בשביל להתמודד עם נשים כאלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו