בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגוף אנחנו מבינות

הספר "נשים לגופן" מציג תמונה רחבה של החוויה הנשית. ואף שמחברותיו הרבות נמנעו מלהכתירו כפמיניסטי, מאות הקולות הנשיים שמהם הוא מורכב הופכים אותו לכזה

6תגובות

* "אני מאמינה שכל אשה היא יפה. אבל כשאני רואה נשים במגזינים או בשלטי חוצות אני עדיין רוצה להיראות כמותן" ("נשים לגופן", עמ' 31).

* "לא הלכתי למשטרה כי לא היה לי שום סיכוי. לא הייתי יכולה להגיד שאני זונה כי מיד היו מתייחסים אלי כאל פושעת. פתאום זאת היתה הופכת להיות אשמתי" (ציטוט של אשה שנאנסה, עמ' 184).

* "בגיל שלוש כבר ידעתי לומר / שם אבא. שם אמא. / שם הרחוב בו אני גרה / ומה אני רוצה להיות / כשאהיה גדולה: / ‘ערוס' - כלה" (מתוך שיר של אסתר שקלים, עמ' 218).

* "זוגיות מבחינתי זו עבודה קשה מאוד. עבודה מאומצת של שני הצדדים. כשהתחתנתי שאלתי את אמא שלי, תגידי, ככה רבים כל הזמן כשנשואים? והיא אמרה לי משהו שמנחם אותי: שדווקא בעיניה הזוגות שרבים הם הזוגות שעובדים. אלה שאין ביניהם בכלל ריבים, משהו מת אצלם" (עמ' 238).

* "לפעמים הוא כלל לא היה מגיע לקחת אותם, משקר או מאחר. אני הרגשתי כל הזמן צורך לגונן עליהם - אז הייתי מצדיקה אותו באוזניהם ומייפה את המציאות. באיזשהו שלב הבנתי שאני עושה טעות. זה אבא שלהם והם צריכים ללמוד לחיות אתו. מה שאני יכולתי לעשות זה לתת להם את הבית היציב, החם, האוהב והמקבל ביותר שיכולתי לתת ובזה להפוך לעוגן השפוי בחייהם" (עמ' 247).

* "כשהייתי יוצאת למסיבות, תמיד היו מסתכלים עלי כאילו אני מסתננת. הרגשתי ה-מוזרה. מי באה עם שמלת מיני למסיבת נשים?!" (עמ' 254).

* "אני יכולה להגיע כמעט לאורגזמה רק מליקוק באוזן" (עמ' 284).

* "בגיל 27 הייתי אצל גינקולוג אחד שלא הכרתי קודם והוא אומר לי: ומה עם ילדים? למה לחכות? הכתובת כבר על הקיר" (עמ' 401).

* "חיכיתי מאוד להרגיש תנועות. זה כמובן היה בשבילי סמל ואישור לחיים בתוכי. אבל אחר כך, כשהתנועות גברו והיו אינטנסיביות מאוד ותכופות מאוד, הרגשתי כאילו אני בסרט ‘הנוסע השמיני'" (עמ' 457).

* "קוראים לזה חופשת לידה. את בלי שינה וכל הזמן יש עלייך מישהו. שלא ישן. רק עלייך. ואת כל היום רק עסוקה בללכת אחרי כולם ולשים במקום ולטאטא ולהניק ולהביא ולהחזיר למקום וכביסה ולנגב ולהניק וכלים למקום ולקפל ולתלות ולהניק ולהביא ולהחזיר ולשטוף ולהכין אוכל וכלים למקום, להניק ולנקות ולהביא ולהחזיר" (עמ' 528).

* "זו הפכה להיות אחת התקופות המשוחררות ביותר בחיים שלי. נסעתי לטייל לבדי בכל מיני מקומות, הפסקתי להתעסק כל הזמן במה אנשים חושבים עלי. ההערכה העצמית שלי התחזקה מאוד והתקרבתי מאוד לחברות שלי" (על גיל המעבר, עמ' 593).

* "אני חיה מאוד בשלום עם הגוף. יש לי חברה שאומרת שהגוף בוגד בה, אני דווקא נהנית מהגוף" (על הזיקנה, עמ' 620).

 

*

 

אלה רק מקצת הקולות המובאים ב"נשים לגופן" (הוצאת מודן), ספר חדש ומרשים, עב כרס עד מאוד, שהוא בעצם מעין אנציקלופדיה על "בריאות, גוף, מיניות ויחסים" - כשם כותרת המשנה שלו. מדובר בתוצר של פרויקט שארך שש שנים, בהשתתפותן של מאות נשים.

הוא נכתב בהשראתו של "Our Bodies, Ourselves". ספר זה, שראה אור לראשונה בשנת 1971 בארצות הברית, היה פרויקט פמיניסטי ראשון מסוגו, שהנגיש לנשים את הידע על גופן ומיניותן באופן שכמוהו לא נעשה קודם לכן. הוא גם נתן לגיטימציה לידע שלהן על עצמן, עוד דבר חדש לזמנו (ולא נפוץ דיו גם כיום). החודש מציינים 40 שנה ליציאתו לאור של הספר; הוא נמכר מאז בכ-4.5 מיליון עותקים ב-26 שפות ונחשב לספר המשפיע ביותר בתחום בריאות נשים ומיניותן. לרגל יום השנה גם תראה אור מהדורה תשיעית שלו באנגלית.

גרסה מקומית של הספר האמריקאי כבר התפרסמה ב-1982, בשם "גופנו עצמיותנו". על הגרסה הישראלית הנוכחית, היוצאת לאור בעברית ובערבית, עמלו חברות "נשים לגופן" - עמותת נשים ישראליות, יהודיות ופלסטיניות, הפועלת מאז 2005 לקידום בריאות נשים בארץ (www.wtb.org.il). עורכת הספר היא טל תמיר ולצדה חתומות עליו דנה וינברג, מיכל לסטר-לוי, מיטל שרון, טל ויינטראוב, דפנה לב ואינס אליאס.

הספר מביא מידע רחב, עשיר ומקיף וכתוב בשפה בהירה מובנת. כבר שמות פרקיו יכולים להעיד על רוחב היריעה שלו: דימוי גוף, אכילה, הגוף בתנועה, בריאות נפשית, התמכרויות, אלימות, זהות מגדרית, יחסים עם גברים, לסביות, מיניות, המחזור החודשי, מחלות, אמהות?, הפסקות הריון, לידה, השנה הראשונה להורות, קשיי פוריות, אמצע החיים וגיל המעבר, השנים המאוחרות שלנו ועוד.

לצד שפע של מידע יבש וחשוב משולבים בפרקים אלה קולותיהן של נשים הפורשות את חוויותיהן - שילוב שהוא אבן יסוד של הפמיניזם, בניגוד להפרדה הנהוגה בדרך כלל בין ידע מדעי לאישי. כמו כן ניתן בתחילת כל פרק קרדיט למשתתפות בהכנתו - כותבות, עורכות ואף קוראות חיצוניות - עוד פעולה פמיניסטית במהותה.

ניכר בספר ניסיון - מוצלח פעמים רבות - להציג תמונה רחבה ככל האפשר, לא רק של מצבים גופניים אלא גם של מגוון הנשים שחוות אותם, הבאות מרקעים שונים. כלומר, לא רק שהמבט אינו גברי, כפי שקורה לרוב בתחום הרפואי, אלא שהוא גם לא רק נשי-הגמוני (כלומר יהודי-אשכנזי).

עמותת "נשים לגופן" היא עמותה פמיניסטית. הספר "נשים לגופן" לעומת זאת אינו מכריז, לא על עטיפתו ולא באופן מובלט לאורכו, שהוא פמיניסטי. וזה מובן: למרבה הצער, מדובר בתגית שעשויה, שלא בצדק, להרתיע נשים, שבמשך שנים הואבסו בסטריאוטיפיים שקריים על אודות פמיניזם. וחשוב יותר להגיע לנשים רבות ככל האפשר מאשר לנפנף בדגל כזה או אחר.

מה שמעניין לבדוק הוא אם בפועל, בלי הנפנוף בדגל, מועברים מסרים פמיניסטיים. פעמים רבות התשובה לכך חיובית בעיני. ובכל מקרה, היא תמיד מורכבת.

בפרק ששמו "אמהות?" - סימן השאלה במקור - ניתן למשל מקום לא-מבוטל גם להחלטה לא להיות לאם, החלטה שהיא כמעט לא-לגיטימית בחברה הישראלית. וחשוב להבהיר: אין חלילה שום סתירה בין אמהות לפמיניזם, העניין הוא הימנעות מציפייה אוטומטית שאשה תהיה גם לאמא.

לעומת התרשמות זו שלי, שתי חברות פמיניסטיות שעיינו בספר סבורות כי לנושאי ההורות ניתן מקום גדול מדי בו. בעיניהן, "אי-הורות", כפי שהיא מכונה בספר, מוגדרת בו כזהות באופן המיישר קו עם התפישה ההגמונית הרואה בה את "האחר". אני הסתייגתי מההחלטה להסתמך ולצטט, בראשית אותו פרק, דווקא מספרה של ד"ר לואן בריזנדיין "המוח הנשי", ספר שנוי במחלוקת בלשון המעטה.

אכזבה נגרמה לי בפרק "השנה הראשונה", בתת-פרקים העוסקים בהנקה. היתרונות המיוחסים להנקה מפורטים, וזה בסדר, אבל ההתייחסות ללחץ המופעל על נשים בתחום זה היא מועטה ונדמית כמס שפתיים בלבד.

נשים רבות נתונות לטרור הנקה - לחץ להניק אף שאינן מצליחות או אינן רוצות בכך, המופעל עליהן בתקופה שהיא אולי הרגישה בחייהן, מיד אחרי הלידה. כשכתבתי בעבר על נושא זה יידעו אותי, שיש גם לחץ בכיוון ההפוך: נשים רוצות להניק ובבית החולים למשל "דוחפים" לתינוק שלהן בקבוק. גם זו התערבות מיותרת כמובן, אם אין לכך הצדקה רפואית. מה שחשוב הוא, שזו החלטה פרטית לגמרי, שלחברה על שלל האינטרסים שלה לא צריך להיות חלק בה. לטעמי, בספר הדבר אינו מודגש דיו.

גם בפרק על קשיי פוריות, המביא מידע רב ומפורט, אפשר היה לצפות למתן מקום רב יותר לבעייתיות הטמונה בדינמיקה החברתית המביאה לכך שישראל "מובילה" בתחום זה בעולם ולמחיר שנשים משלמות על היותן רחם בשירות האומה והמשפחה.

ביקורת אחרת נמתחת על הפרק העוסק בזהות מגדרית. בקהילה הטרנסג'נדרית מתנהל בעקבות צאתו של הספר דיון סביב הטענה, שפרק זה עוסק לא מעט בגברים טרנסים, אך כמעט מתעלם מנשים טרנסיות. לפי חלק מהמשתתפות בדיון, מדובר במחיקה של נשים טרנסיות, ולא בפעם הראשונה בתולדות התנועה הפמיניסטית. גם פעילות ביסקסואליות מחו על אופן הצגתה של הביסקסואליות ועל המקום המועט שניתן לה בספר.

על אף כל אלה (ויש לזכור כי ביקורת וריבוי קולות ודעות הם חלק מהותי מהמחשבה הפמיניסטית) - "נשים לגופן" הוא ספר שראוי שיהיה בכל בית. גודלו אולי עשוי להרתיע, ולפעמים הוא יוצר תחושה של "תפסת מרובה". ייתכן שאפשר היה להוציאו בשניים או שלושה כרכים כדי להקל מבחינה זו. אבל בכל מקרה - אין אשה שלא נתקלה, נתקלת ותיתקל ברבות מהסוגיות שבהן הוא עוסק. בכל מיני מצבים ובכל מיני גילים הוא יכול לשמש את המעיינת (וגם את המעיין, למה לא) להשגת מידע והארת העיניים בתחום שמעסיק אותה באותו זמן. כל אשה יכולה ללמוד לא מעט מהספר המונומנטלי הזה, ולא נותר אלא לקוות לפרויקט נוסף ברוח זו (גם אם לאו דווקא בהיקף עצום כזה), שייועד למתבגרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו