גברת מג'ונדרת

הפרדוקס: אמא של חייל

מה קורה כשמיתוס האמהות והמיתוס הלאומי מתנגשים? * ומהי התחנה הסופית של קווי האוטובוס המפרידים בין גברים לנשים?

צפי סער
צפי סער
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפי סער
צפי סער

"בדמעות אמהות שכולות מבנים

ובדם תינוקות טהורים -

כבמלט נדביק הגופות ללבנים,

ובניין המולדת נקים"

("חיילים אלמונים", אברהם יאיר שטרן)

---

אביבה שליט היא אשה שאינני מכירה. כמו מיליוני בני אדם שיודעים את שמה, מראה פניה וקורות משפחתה בשנים האחרונות, עד הסוף המשמח לפני שבוע, אביבה שליט היא בשבילי דמות; אשה שעל כורחה נהפכה לדמות ציבורית.

אביבה שליט היא בוודאי, ככל אדם, אישיות רבת רבדים, אבל בשבילנו, הציבור הישראלי, היא אמא. אמא של גלעד, החייל שחזר מהשבי. פעמים כה רבות הלב נצבט, נמעך, במשך השנים האחרונות למחשבה על מה שהיא עוברת כשבנה נתון בשבי ואין לדעת מה יעלה בגורלו. ולקראת שובו ועם שובו לפני שבוע, רבות ורבים חשבו בוודאי על מה שעובר עליה ברגעים אלה.

אביבה שליט, 2008צילום: תצלום: אמיל סלמן / ג'יני

גם על האב, נועם שליט, הדמות הבולטת מבחינה ציבורית במאבק המתמשך לשחרור הבן, בוודאי עברו רגעים וימים וחודשים ושנים קשים לא פחות. ובכל זאת, דמותה היא שייצגה את מוקד הכאב. אולי דווקא משום שניכר היה כי ככל שלו החשיפה היתה לא טבעית, לה היא היתה קשה עוד יותר. ואולי כי היא האמא. וכולנו, מה לעשות, שבויים ושבויות במיתוס האמהות.

"אמא של חייל" הוא צירוף שנושא בתוכו שני מיתוסים: מיתוס האמהות והמיתוס הלאומי. משא לא קל בכלל, שכרוך בו פרדוקס. כי איך ייתכן, בעצם, שאמהות הנושאות ילד ברחמן תשעה חודשים, יולדות אותו, מגדלות אותו באהבה ודאגה ולא פעם חרדה, במקרים רבים עצובות כשהוא עצוב ומאושרות כשהוא שמח - אינן מתנגדות בכל כוחן בתום 18 שנה, כשהוא מתגייס לצבא; כלומר, למקום שבו יש סיכון ממשי לחייו ברוב המקרים? איך הן לא עולות על בריקדות, צועקות צעקה גדולה, עושות כל שלאל ידן למנוע את הדבר?

האמא של כולנו? דברו על זה בפייסבוק

לדיסוננס הזועק הזה יש כמובן, הסברים: נשים הן חלק מהחברה, הרואה בצבא מגן על המדינה. כמו הגברים, גם הן חוברתו לתרום את חלקן למאמץ הלאומי. והרי אנחנו במזרח התיכון ואם לא נגן על עצמנו יזרקו אותנו לים. הגיוס והשירות גם נחשבים, בוודאי בישראל, חניכה לגבריות ואף כרטיס כניסה לחברה, לשוק העבודה ועוד. גם קונפורמיות ממלאה כאן תפקיד - אלה החיים כאן. ככה זה. מה גם שיש חוק שירות חובה. אמהות דואגות כמובן מאוד לבניהן המתגייסים (וגם אבות כמובן) אך משתיקות את הקול האמהי, אם מהסיבות שהוזכרו, אם מפני שהן חושבות שממילא לא יקשיבו להן, אולי גם יזלזלו בהן.

בראיון ל"הארץ" לפני כמה שנים סיפרה הפרופ' סינתיה אנלו - חוקרת אמריקאית מובילה בתחום ההשפעה של מיליטריזם ופוליטיקה על חיי נשים ברחבי העולם - כי אחת הדרכים של הצבא האמריקאי לעודד גיוס היא מודעות בנוסח "שלחי את בנך לצבא, הוא יחזור משם גבר". כי כדי שיהיו די חיילים, לא די בכך שהגברים יאמינו שהצבא חשוב: המדינה צריכה לגייס גם את הנשים למטרה הזאת.

אנלו גורסת כי בחברות רבות, בהן ישראל, מתקיימת "מיליטריזציה של האמהות": התפקיד האמהי מגויס לצורכי המדינה והצבא. בדרך זו, בין השאר, הנשים עצמן זוכות לשיפור של מעמדן החברתי. "הן יכולות להרגיש שוליות מאוד בחברה, אבל כאמהות שעברו מיליטריזציה - הן יכנו זאת אמהות פטריוטיות - מתייחסים אליהן כאל אזרחיות מדרגה ראשונה", אמרה.

כדי להיטיב לבדוק את העניין הזה, צריך לבחון את תפישת האמהות. זהו מיתוס עתיק, שיש לו ביטוי בשלל תרבויות. בתקופה המודרנית הוא זכה לחיזוק מהפסיכואנליזה לזרמיה, שבין השאר הטילה על האם אחריות (ואשמה) לרווחת הילד, מצבו הנפשי, גורלו בבגרותו ועוד.

ההגות הפמיניסטית מציגה גישות מגוונות לסוגיה הזאת: מסימון דה בובואר ואחרות, שראו בתפקיד האמהי מקור לדיכוי האשה, ועד כאלה הרואות באמהות מקור כוח נשי. המשוררת והמנהיגה הפמיניסטית האמריקאית אדריאן ריץ', בספרה המכונן "ילוד אשה", הבחינה בין מוסד האמהות, הנובע מציפיות ותכתיבים של החברה-שבשליטה-גברית, לבין חוויית האמהות, שבניגוד למוסד כוללת בחירה ועניינה הקשר עם הילד וקשת הרגשות הכרוכים בו.

אם התיאוריה הפרוידיאנית תפשה אמהות נשית כמובנת מאליה, הרי חוקרות פמיניסטיות קראו תיגר על תפישה זו וקבעו כי זו תוצאה של חלוקת תפקידים מגדרית. גם מכאן מסתעף ויכוח שעוד לא יושב. וצריך לומר: גם הדברים שכתבתי לפני כמה שורות, על גידול ילדים בידי אמהות באהבה ודאגה וכו', שואב ממיתוס האמהות: לא כל אמא מגדלת בדיוק כך, גם אבא יכול לגדל כך, לא כל אשה בכלל רוצה להיות אמא וכו'.

במסגרת ההתמודדות של ההגות הפמיניסטית עם מיתוס האמהות נטבע המושג "עבודת האמהות": סדרה של פעולות ויחסים שבמרכזם הענקה וטיפול. על יסוד המושג הזה, שהואר מכיוונים שונים, כתבה החוקרת שרה רודיק את הספר "חשיבה אמהית: לקראת פוליטיקה של שלום" (1989). רודיק קוראת למעשה להכליל את עבודת האמהות מהילדים הפרטיים אל כלל החברה; להשתמש ביכולת להקשיב ולטפל ולאהוב כדי להשפיע על החברה בכיוון של שלום ואי-אלימות. היא אינה סבורה שנשים הן שוחרות שלום או טובות לב יותר מגברים, אלא שהן מנוסות בעבודת האמהות, המכוונת לאי-אלימות. התארגנות נודעת מסוג זה היתה למשל האמהות של כיכר מאיו בבואנוס איירס שמחו נגד שלטון החונטות בארגנטינה בשנות ה-70.

גישה זו של רודיק זכתה להערכה וגם ספגה ביקורת. היו שסברו כי היא דווקא מנציחה סטריאוטיפים על נשים, האמורות לכאורה תמיד לטפל ולדאוג לאחרים. היו שהצביעו על כך שהתפישה של אמהות בעניין זה אינה כה חד משמעית. אחד המחקרים הראה, למשל, שנשים שחורות בארצות הברית עודדו את בניהן להתגייס מתוך תפישה שהצבא יחלוק אתן את האחריות הפסיכולוגית והכלכלית להם; במלים אחרות, הן ניצבו בפני דילמה אם להגן על בניהן מהרחוב או המלחמה.

גם בחברה הישראלית מוכרת התפישה של הורים, מכל השכבות, המקווים שבנם הפרוע "יהפוך לבן-אדם בצבא"; הצבא גם משמש מקפצה חברתית לעולים חדשים ולאחרים משכבות מוחלשות. והכרתי גם גבר, קיבוצניק לשעבר, שאחיו שירתו ביחידות קרביות והוא לא מסיבות רפואיות. נראה לי שאמא שלי, כך אמר, היתה מעדיפה בן שמת בקרב הירואי על בן ג'ובניק כמוני.

בכל מקרה, תרומה נשית לתהליכי שלום היא עניין מוכח (באירלנד למשל), שגם זכה להכרת האו"ם, בהחלטה 1325. אך האם מקורה באמהות דווקא? ואם לשאול זאת בבוטות: אז מה, נשים בעצם שמאלניות יותר?

זהו, שלא. לפחות בישראל, יונים ונצים מתחלקים בצורה דומה בין המגדרים. אין שוני בין נשים לגברים יהודים-ישראלים בדעות על שלום ומלחמה וביחס לערבים ולערביות. לעומת זאת, בולט מספרן של נשים בתנועות השלום. יש גם שורה של ארגוני נשים הפועלים לשלום. ובתוך הארגונים האלה יש קול אמהי חזק.

בראש וראשונה זכורה תנועת המחאה ארבע אמהות, שהוקמה ב-1997 בעקבות אסון המסוקים במטרה להביא ליציאת צה"ל מלבנון - מטרה שהושגה בתוך שלוש שנים. והיא אינה היחידה. בין השאר, במסגרת המאבק לשחרור גלעד שליט בשנים האחרונות פעלו "אמהות למען גלעד" (גם היחס אל גלעד שליט כ"ילד של כולנו", שהתעצם לקראת שובו, הוא בעצם חלק מהאמהיזציה הזאת. לעומת היחס הבעייתי הזה, כשמדובר בגבר בן 25, אהבתי דווקא את אמירתו של נועם שליט, למחרת שובו של בנו, "חווינו לידה מחדש של בן"; ולו רק משום השימוש בטרמינולוגיה נשית).

כנהוג אצלנו, לצד ההערכה הרבה שזכו לה תנועות שנשאו את הדגל האמהי, הן גם עוררו ביקורת. זו התמקדה בטענה שבעצם, הלגיטימיות להשמעת קולן של נשים בחיים הציבוריים בישראל ניתנת רק אם הן אמהות. ורצוי אמהות לחיילים. ורצוי שהחיילים יהיו קרביים. אם שכולה, כידוע, זוכה לעוד יותר כבוד. כלומר, מדובר בביטוי מורבידי ממש הממחיש באילו תנאים יכולה אשה לבטא את דעתה. לעומת תנועות האמהות פועלות תנועות כמו "נשים בשחור" או "פרופיל חדש", התובעות את מקומן בזירה הציבורית בלי קשר לאמהות ואמנם מתקבלות הרבה פחות בציבור הישראלי.

בכל מקרה, תנועות הנשים לשלום, אמהות או לא, בהחלט תרמו לשינוי השיח כאן. למרות שעודנו חברה מיליטריסטית, נדמה שאט אט מחלחלת לגיטימציה לסדר יום אזרחי (וזה אם שומרים על אופטימיות, וגם זוכרים שהכל בערבון מוגבל עד המלחמה הבאה, חלילה).

ואם חוזרים לשאלה שהצגתי בהתחלה - תשובה ניצחת כנראה לא תהיה כאן. אולי ההסברים שפורטו אמורים לספק אותנו. אולי המסקנה היא שהחיברות חזק יותר מהרגש המיוחס לאמהות; אולי זה יכול להוביל למחשבה הלא-מפתיעה שמיתוס האמהות אכן מופרז.

ואביבה שליט? היא מן הסתם היתה מעדיפה לא להיות מוזכרת כאן, או בשום רשימה עיתונאית או במה ציבורית אחרת. היא נאלצה להיחשף במאבק למען שחרור בנה ומרגע ששב חזרה לצנעת חייה. למעשה, כמעט קשה להאמין שבמדינה שבה כל אחד משתוקק להיות סלב-בחצי-גרוש עוד נשארה משפחה כמו משפחת שליט.

דגל שחור לשמחת תורה

יש לי הצעה: למנות את ברוך מרזל לשר לענייני שלום עם הפלסטינים, את אלי ישי לשר לרווחת ילדי הפליטים ומהגרי העבודה, את נסים זאב לשר לזכויות ההומואים, את יוליה שמאלוב-ברקוביץ לשרה לענייני קידום נשים. נתניהו יכול להיות יו"ר ההסתדרות.

לא, לא יצאתי מדעתי. התקדימים בפוליטיקה הישראלית רבים: כשמנחם בגין נבחר לראש הממשלה ב-1977, היו שמאלנים (אז עוד לא קראו להם סמולנים) שחששו לדמוקרטיה; והנה הוא היה למנהיג הישראלי הראשון שהגשים את חלומם וכרת ברית שלום עם מדינה ערבית. אריאל שרון - התגלמות הגנרל הדורסני במשך שנים רבות, מיחידה 101 ועד מלחמת לבנון הראשונה - דווקא הוא, כעבור שנים, הסיג סוף סוף את ישראל מרצועת עזה.

והנה עכשיו ניר ברקת - שנבחר לראש עיריית ירושלים כתקווה החילונית הגדולה של הבירה המיוסרת - מאפשר לקבוצות חרדיות להפריד בין נשים לגברים בחלק מרחובות העיר למרות צו בג"ץ, כמו בקווי אוטובוס. ברקת אף פיטר את חברת מועצת העירייה, רחל עזריה, אשה דתייה הפועלת נגד ההפרדה הלא-חוקית והמפלה הזאת. במוצאי שבת הותקפה קבוצה קטנה של נשים וגברים שניסו ללכת יחד ברחובות מאה שערים.

אבל מה לנו כי נלין על מאה שערים, אם בצה"ל קיבלו חיילות פקודה (!) להתרחק למכלאה מגודרת בעיצומן של חגיגות שמחת תורה. שמחה גדולה מזו אכן קשה לתאר.

צילום: תומר אפלבאום

החברה הישראלית, ובתוכה הזרמים המסורתיים, החילוניים והדתיים, צריכה להחליט לאן פניה מועדות. יכול להיות שדמותה תשתנה במידה רבה: בעוד 50 שנה, או יותר או פחות, רוב האוכלוסייה כאן אולי תהיה דתית. אבל גם אם בעיניים חילוניות הדבר כרוך בהכרח בפגיעה בזכויות הנשים, יש דתיות ודתיים הרואים זאת אחרת. יש ביניהןם הרואים דרך לחיות חיים דתיים מתוך שוויון בין המינים. נאחל להןם בהצלחה, לטובת כולנו ולרווחת צאצאיותינו וצאצאינו.

בינתיים, האוכלוסייה החילונית, המסורתית והדתית-השפויה שחיה כאן, ועודנה נותנת את הטון, צריכה לנקוט עמדה ברורה. חד משמעית. כמו זו שנקט בשבוע שעבר ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג, כשנודע לו שברובע ויליאמסבורג, שחיים בו הרבה יהודים חרדים, נהוגה הפרדה באוטובוסים: נשים יושבות מאחור (כמובן) וגברים מלפנים.

אני מתעבת את הגזענות השגורה נגד חרדים, נוסח מפלגת שינוי בזמנה. עם זאת, יש קו אדום: הגבלות המוטלות על מחצית האוכלוסייה - גם אם היא מורכבת רק מנשים - לא רק הופכות את ישראל למדינה בלתי דמוקרטית בעליל, לתיאוקרטיה, אלא הן פגיעת יסוד בזכויות אדם, שאין להשלים עמה בשום פנים ואופן. דגל שחור מתנוסס עכשיו בירושלים בפרט ובישראל בכלל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ