בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואני רק רציתי לשיר

מתברר שלהתפשט זה פמיניסטי עכשיו. דווקא בחורף? * לא בבית, לא ברחוב ולא במקום העבודה - נשים אינן מוגנות. גם ילדים לא. גם חלק מהגברים לא. עד שהרשויות לא יפעלו כראוי, נצטרך להמשיך ולציין כל שנה את היום למניעת אלימות נגד נשים

32תגובות

אחרי שהצעירה המצרית האמיצה עליא אל-מהדי פירסמה תמונות עירום שלה במחאה על הקיצוניות האיסלאמית והכרסום בחופש הביטוי, הלכו בעקבותיה גם פמיניסטיות ישראליות לאות הזדהות ותמיכה. אז עכשיו, אני מבינה, להתפשט זה פמיניסטי. אין לי בעיה עם זה באופן עקרוני, אבל אני רק שאלה: אפשר להסתפק בלשיר?

לא, כי ברור שנשים הן יפות ונפלאות בכל גיל ומשקל, אני הראשונה שאומרת את זה בכל הזדמנות, אבל איך לומר זאת, חשבתי שעכשיו כשהגיע החורף לא תהיה בעיה להסתיר כמה (וכמה, ועוד כמה) קילוגרמים מתחת לסוודרים. והנה, הופ, הפתעה.

פמיניזם אמיץ, או פרובוקציה זולה? לחצו לייק וספרו לנו בפייסבוק

ענת כהן

ולעניין אחר לגמרי: יש לא מעט נשים, שאף שמעולם לא נאנסו או הותקפו מינית (אם כי כן הוטרדו מינית, ככל אשה), מפתחות סממנים פוסט-טראומטיים כשל מי שכן הותקפה. הן נתקפות בעתה ותחושות קשות מנשוא לשמע סיפורים על אונס וכדומה.

מה זה אומר? האם יש לא-מודע קולקטיבי נשי שהפחד הזה מקנן בו? האם בחברה ובתרבות שאנחנו חיות בהן, איפשהו מחלחלת לתודעתה, או תת-תודעתה, של כל אשה האפשרות שהיא תותקף מינית?

המחשבות האלה - שעוד לא ביררתי לעצמי עד תום (גם זה כנראה יגיע) - פקדו אותי ביתר שאת לקראת היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, שיצוין ביום שישי השבוע. באיזה עולם אנחנו חיות וחיים?

את המגוון הרחב מנשוא של תחומים שבהם אלימות מגדרית מקננת, ולעתים אף מתפרצת בחיינו, יכולות להמחיש שתי דוגמאות.

האחת עוסקת בהטרדה מינית. ותחילה הבהרה: כפי שמסבירה ד"ר אורית קמיר, הטרדה מינית, כמו שהוגדרה בחוק מ-1998, כוללת שורה של עבירות, החל בהצעות חוזרות והתייחסויות מבזות בעלות אופי מיני וכלה במעשים מגונים.

קמיר, מרצה למשפטים ומחברת הספר "זה מטריד אותי" (הוצאת כרמל והקיבוץ המאוחד) העוסק בחוק, שהיא היתה מיוזמיו ומנסחיו, שוקדת זה שש שנים על מחקר העוסק בהטרדה מינית במקומות עבודה. במסגרתו היא בדקה 430 תיקים מסוג זה שהגיעו להליכים משפטיים.

אחד מממצאי המחקר נוגע להבדלים בהתנהלות התיקים כשמדובר בתלונות נגד המעסיק לעומת תלונות נגד עמית לעבודה. בתיקים שנבחנו, 90% מהמעסיקים שהוגשה נגדם תלונה הורשעו בבית המשפט. זאת, לעומת שיעור הרשעה נמוך יותר של כ-60% מהגברים שעמיתותיהם לעבודה התלוננו כי הטרידו אותם מינית. אפשר להסיק מכך, אומרת קמיר, כי בתי המשפט נוטים להאמין לתלונות על מעסיקים יותר מאשר לאלה שמופנות כלפי עמיתים.

בר און דניאל

לעומת זאת, מתברר שאת המעסיקים בתי המשפט מתקשים יותר לשלוח לכלא: מבין המטרידים העמיתים שהורשעו, על כ-30% נגזר עונש של מאסר בפועל, לעומת כ-15% מהבוסים המורשעים. כלומר, מעסיק שמטריד מינית, סביר יותר שיורשע, אבל אחר כך ייגזר עליו מאסר על תנאי.

קמיר מקווה כי הרשעתו של משה קצב ודחיית ערעורו על ידי בית המשפט העליון יביאו לשינוי: "אם נשיא נשלח לכלא, בתי המשפט צריכים להתרגל לכך שגם מנהל חברה שהורשע, ויש הצדקה לכך לפי חומרת העבירה, אפשר לשלוח לכלא. יש כאן מסר לבתי המשפט".

איסור הטרדה מינית בישראל חל בכל מקום, אך מתברר שכאשר מדובר בהטרדה בתוך מקום עבודה, נשים נוטות להתלונן יותר; אולי משום שמדובר במפגשים יום-יומיים ולכן בהשלכות ארוכות טווח.

במחקר של קמיר, שנעשה בשיתוף עם הסטטיסטיקאית רונית הריס, התברר עוד כי ככל שכפיפות האשה למטריד היתה מובהקת יותר, כך גברה ההסתברות שהיא תבקש ממנו במפורש שיפסיק להטריד אותה. כשעמית הטריד מינית, רק 17% מהנשים ביקשו ממנו מפורשות שיפסיק, ואילו כשהמטריד היה המעסיק - 70% עשו זאת. אחת ההשערות היא, שבהטרדות של עמיתים מקרים רבים לא הגיעו לכלל תלונה.

לעומת זאת, ככל שהאשה כפופה במישרין לגבר שמטריד אותה, כך היא נוטה פחות להתלונן מיד אחרי האירוע (פחות מ-20% מהנשים עשו זאת, לעומת 41% מאלה שהוטרדו על ידי עמית לעבודה). בשילוב הנתון הקודם, אומרת קמיר, נראה שכאשר הבוס מטריד נשים מעדיפות לבקש ממנו להפסיק ואינן ממהרות להתלונן, כדי שלא לפגוע בפרנסתן.

נשים שהוטרדו בידי המעסיק נוטות פחות לפנות להליך משמעתי במקום העבודה, ומעדיפות להתלונן במשטרה: "נשים יודעות שכאשר מדובר בבוס, אין צ'אנס שהמערכת המשמעתית תעשה עמן צדק", מסבירה קמיר. "מעסיקים חושבים שאם הם שולטים בהליך המשמעתי הם מגינים על עצמם, כי המנגנון לא יעז לשפוט אותם וכך הם מחוסנים מתביעות של הטרדה מינית. מה שהם לא קולטים - ועכשיו הנתונים מוכיחים זאת - הוא שכאשר המנגנון המשמעתי מוטה לטובתם, המתלוננות פונות לאפיקים אחרים, כמו המשטרה. לא בטוח שהמעסיק מרוויח מזה".

באילו עבירות עסקו התיקים שנבדקו? בכ-70% מהם זו היתה תלונה על מעשה מגונה, בחלקם בשילוב עם תלונות על עבירות הטרדה נוספות. כ-65% מהתיקים עסקו בהתייחסויות מיניות חוזרות ונשנות. אלה שני סוגי ההטרדה הנפוצים ביותר, אומרת קמיר.

נתון לא מפתיע במיוחד הוא, ש-94% מהתלונות היו של נשים נגד גברים. ב-6% מהתיקים התלוננו גברים על הטרדות מצד גברים אחרים.

קמיר מציינת כי המחקר מספק לראשונה בישראל ממצאים סטטיסטיים על הטרדה מינית. "מה שהתפרסם עד עכשיו נעשה בקבוצות קטנות מאוד או כאלה שבוחרות עצמן, כמו נשים שפונות ביוזמתן למרכזי סיוע", היא אומרת. קמיר לעומת זאת בדקה, בסיוע סטודנטיות למשפטים מהאוניברסיטה העברית, תיקים משפטיים מרחבי הארץ, ככל שהצליחו להשיג גישה אליהם.

בהקשר זה היא אומרת, כי מחקר כזה צריך היה להיעשות על ידי גורם ממלכתי כמו רשויות בתי המשפט או משרד התמ"ת. אבל כל המערכות מתנערות מהנושא, היא מאשימה. אין הסברה ראויה. החוק אמנם חדר היטב לשיח הציבורי אבל רבים אינם מבינים אותו היטב. רבים אינם יודעים, למשל, שגם ביזוי והשפלה על רקע העדפה מינית היא הטרדה מינית לפי החוק. מקומות עבודה לא מדריכים את העובדים ולא מקימים מנגנוני משמעת, והחוק אינו נאכף, מאשימה קמיר. היא מסכימה שראוי היה גם שמשרד החינוך יקיים הסברה ראויה. למרבה הבושה, למשל, גם כיום המלה "הומו" משמשת קללה שגורה בבתי ספר.

המצב כרגע הוא, שכולם מתעלמים, כאילו אין אחראי. את הפירות הבאושים של המצב המחפיר הזה נשים רבות אוכלות יום יום.

על השולחן

"ואיפה בעלך היה שם את הנשק כשהיה חוזר מהעבודה? היתה לכם כספת?" שאלה החוקרת רלה מזלי את אחת המרואיינות שלה, שבן-זוגה עבד כמאבטח. "לא. הוא היה שם אותו על השולחן במטבח, לפני שהיינו יושבים לאכול ארוחת ערב", ענתה האשה. תשובתה זו היתה ההשראה לשמו של הקמפיין שצמח ממחקרה של מזלי, "האקדח על שולחן המטבח".

מזלי, חוקרת עצמאית, סופרת ופעילה פמיניסטית ותיקה, חקרה את תעשיית האבטחה בישראל בשנים 2003-2008. ממצאי מחקרה פורסמו ב-2009 בקובץ מאמרים בהוצאת אוניברסיטת האו"ם שבטוקיו.

מילרוד מוטי

המחקר, היא מספרת, התחיל מכך ש"הייתי מוטרדת מריבוי מאבטחים והנשק שלהם שראיתי בכל מקום". בספר חדש פרי עטה, "קוראת בתמרים" (הקיבוץ המאוחד), היא כותבת בין השאר על "העניין הזה של מאבטחים בכל מקום במדים לא בדיוק מובחנים, שלא תמיד או לא לגמרי מזדהים בתור מדי מאבטח... וזה מערער ומבלבל, וזה נועד לערער ולבלבל". על הפיקוח שגופים למיניהם "מפעילים על האיש ועל האקדח שהם תלו לו במעלה הירך" היא כותבת: "על סמך היכרות אזרחית אישית ארוכת-שנים עם כל מיני מנגנונים רשמיים וביורוקרטיים... ברור לי שהפיקוח הזה מחפף, שהוא נע בין מס שפתיים לכיסוי תחת".

מזלי אומרת, כי "מראש הטריד אותי מה קורה לבנות משפחה של מאבטחים. ומהר מאוד התברר שיש קורבנות של נשק זה". בשנים 2002-2010 נרצחו בישראל 12 נשים בנשק אבטחה שנלקח הביתה. מאבטחים נתפשים כמי שמגינים על הציבור; הנשים הללו מן הסתם לא נכללו בציבור המוגן הזה. נוסף על הנרצחות, מציינת מזלי, עוד נשים רבות חיות באימת מוות בשל נשק שנלקח הביתה.

בעקבות המחקר של מזלי נולד ב-2010 פרויקט הפעולה "האקדח על שולחן המטבח", הפועל במסגרת המרכז הפמיניסטי החיפאי "אשה לאשה" ובשיתוף עם קואליציית נשים לשלום, קבוצת "הכצעקתה", האגודה לזכויות האזרח, אתך-מעכי וארגונים פמיניסטיים אחרים. לצד מזלי מובילה אותו עורכת הדין סמדר בן נתן, המתמחה בזכויות אדם. כעת, לקראת היום למניעת אלימות נגד נשים, הקמפיין צובר תאוצה במטרה לעורר את דעת הקהל בנושא וללחוץ על הרשויות לפעול.

לא רק נשים נהרגו באותן שמונה שנים בנשק של מאבטחים שנלקח הביתה, כי אם גם 11 גברים. ובכל זאת מדובר בייצוג יתר לנשים, מסבירה מזלי, משום שבקרב קורבנות הנשק הקל מחוץ למרחב הביתי יש רוב מובהק של גברים.

גם מחקרים בחו"ל מעידים על עלייה ברורה ברציחות נשים בבתים שיש בהם כלי ירייה. בארצות הברית, למשל, היו פי שלושה מעשי רצח של נשים בבתים כאלה. לעומת זאת, תיעדו מחקרים בעולם ירידות ניכרות בתדירות רציחות של נשים בעקבות החמרה בחקיקה ובאכיפה של חוקי רישוי הנשק.

בישראל יש כיום 90 אלף מאבטחים רשומים. לא כולם לוקחים את הנשק הביתה, אבל כמה עשרות אלפים כן עושים זאת. למעשה יש לכך פתרון פשוט, והוא שחברות האבטחה יאספו את כלי הנשק בסוף כל משמרת ויחלקו אותו מחדש בתחילתה. חוק המורה להן לעשות זאת כבר קיים מאז 2008, אבל במקרים רבים הוא מופר ואינו נאכף.

הרשויות דווקא בעד: מזלי מספרת כי בשיחה עם פעילות פרויקט "האקדח על שולחן המטבח", בפברואר השנה, אמר תת-ניצב מאיר בן ישי, ראש חטיבת אבטחה במשטרה, כי "יש סיבה טובה להפחית את מספר כלי הנשק להגנה עצמית במדינת ישראל". מנכ"ל המשרד לביטחון פנים כתב בחודש מאי השנה, בתגובה לפניית הפרויקט, כי "גורמי בדיקה שונים אכן המליצו לחייב את חברות השמירה לוודאי הפקדת כלי הירייה על ידי כל שומר בתום משמרתו, ואולם בפועל התקשו חברות האבטחה בהיערכות ליצירת סידורי הפקדה לכלי הירייה".

וכך, לא בבית, לא ברחוב ולא במקום העבודה - נשים אינן מוגנות. גם ילדים לא. גם חלק מהגברים לא. "מומחי הביטחון" למיניהם, בעיני עצמם, עיוורים לכך. עד שזה לא ישתנה, נצטרך לציין כל שנה את היום למניעת אלימות נגד נשים.

מאוזן לאוזן

ויש גם רגעים של נחת פמיניסטית: בשבוע שעבר נכנסתי לספריית האוזן השלישית בתל אביב לשאול סרטים לסוף השבוע. לאחר שבחרתי שני סרטים, הודיע לי האיש הנחמד שמאחורי הדלפק, שבמשך כל חודש נובמבר יש מבצע: מי ששואל שני סרטים מקבל חינם סרט נוסף של במאית. הוא ציין שהסיבה היא, בין השאר, פסטיבל סרטי הנשים שהיה החודש ברחובות ואף טרח להמליץ לי על סרטים מצוינים. איזה כיף (אם כי היה פחות כיף כשחזרתי הביתה וגיליתי שהדי-וי-די מקולקל). המבצע יימשך עד 7 בדצמבר בכל סניפי האוזן השלישית: בתל אביב, ירושלים וחיפה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו