בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נביאות בשער: המגזין הפמיניסטי הראשון חוגג 40

הוא הוסר ממדפי ספריות ציבוריות, נשים הסתירו אותו מבעליהן ונשיא ארצות הברית אף גידף אותו בלהט. בעקבות המגזין "מיז"

13תגובות

"בימבו", "סיסטרס", "ביץ'" - אלה רק כמה מההצעות שהעלו מייסדותיו של מגזין חדש, מהפכני, שלבסוף קיבל את השם "מיז". בשבוע הבא, 20 בדצמבר, ימלאו 40 שנה לפרסום הגיליון הראשון של המגזין הפמיניסטי הראשון, בשנת 1971. מגזין שהקימו וערכו כמה מהדמויות הבולטות בגל השני של הפמיניזם האמריקאי והיתה לו השפעה חברתית גדולה.

בראש הנשים האלה עמדה גלוריה סטיינם - אחת הלוחמות הפמיניסטיות הנודעות של זמננו, שהיתה לאייקון של התנועה לשחרור האשה. סטיינם היתה אז עיתונאית צעירה, שגדלה במדינת אוהיו ועברה לניו יורק. היא אף היתה שפנפנה של "פלייבוי": את החליפה הוורדרדה והמינימליסטית עטתה ב-63' לצורך כתבת תחקיר שחשפה את תנאי העבודה הקשים והמשפילים במועדון הסקסיסטי.

את "מיז" הקימה סטיינם עם שורה של כותבות ואקטיביסטיות, שחשו כי אינן מצליחות להכניס לעיתונים שיצאו אז סיפורים אמיתיים על נשים. העיתונים שפנו לקהל נשי עסקו רק בנושאים כמו מתכונים, אופנה, קוסמטיקה וכמובן, השאלה הגדולה מכולן: איך להשיג גבר ולהחזיק בו. בכתבה שהתפרסמה החודש ב"ניו יורק מגזין" סיפרה סטיינם: "כשהצעתי כתבות פוליטיות ל'ניו יורק טיימס סנדיי מגזין', העורך אמר לי: ‘אני לא חושב עלייך בצורה הזאת'". ללא ספק, נדרש שינוי.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב הכתבות והטורים של גלריה ישירות אליכם

היו אלה ימים סוערים. לצד ההתעוררות המחודשת של המאבק הפמיניסטי פעלה התנועה לזכויות האזרח נגד הגזענות כלפי השחורים, הצעירים מחו על מלחמת וייטנאם, והרוח החדשה והחופשית נשבה גם במוסיקה, ביחס למיניות ועוד. ואולם, בניגוד לתדמית שאולי נוצרה, גם בסיקסטיז המיתולוגיות ליבלב הסקסיזם, ונשים רבות, ממשתתפות ההפגנות והמחאות והמאבקים, נוכחו שקולן, כרגיל, מושתק.

על הרקע הזה התרחש בין השאר, לפני הקמת "מיז", אירוע מחאה ייחודי: ב-18 מארס 1970 פרצו כ-100 נשים למשרדו של עורך "ליידיס הום ג'ורנל" ודרשו למנות עורכת למגזין הנשים.

באותה תקופה - רק לפני 40 שנה, לא 400 - נשים לא קיבלו כרטיס אשראי בלי חתימתו של גבר - בעל, אב או כדומה; בהצעות עבודה רבות נכתב במפורש כי דרוש עובד גבר; הטרדה מינית לא היתה קיימת - כלומר היא התרחשה בגדול, אבל לא היה לה כלל שם או הכרה חברתית, וכך גם אלימות מגדרית.

אבל השינוי כבר החל לקרום אחוות נשים וחזיות חרוכות. כמה מהטקסטים המכוננים של הגל השני ראו אור אז. בין השאר, ב-1969 התפרסם "מניפסט רדסטוקינגס", משנתה של אחת הקבוצות הפמיניסטיות המרכזיות שקמו אז ונשאו סיסמאות כמו "האישי הוא הפוליטי". ב-1970 ראה אור חיבורה של קייט מילט, "פוליטיקה של מיניות", שהגדיר את היחסים בין המינים כיחסי כוח ועסק במקורות הפטריארכיה ובדרכים שהיא משמרת את עצמה.

באווירה מהפכנית זו החליטו סטיינם וחברותיה - בהן לטי קוטין פוגרבין, פטרישיה קרבין, מרי פיקוק, נינה פינקלסטיין וג'ואן אדגר - להקים מגזין, שלראשונה בהיסטוריה האנושית, ייערך וינוהל בידי נשים.

הפצצה הראשונה שהטילו לא איחרה לבוא. היתה זו הצהרה: "עברנו הפלה", שחתמו עליה 53 נשים, בהן סוזן סונטאג, אנאיס נין, נורה אפרון, ברברה טוכמן, הזמרת ג'ודי קולינס, אלופת הטניס בילי ג'ין קינג וסטיינם עצמה. הפלות עדיין לא היו חוקיות אז בארצות הברית: רק ב-1973, בעקבות המאבק הפמיניסטי, פסק בית המשפט העליון האמריקאי, בתיק רו נגד וייד, כי איסור על הפלה מלאכותית מנוגד לחוקה. עד היום האמריקאים לא מפסיקים להתכתש בסוגיה הזאת, וההצהרה ב"מיז" לפני 40 שנה חוללה מהומת עולם.

אגב, להצהרה האמריקאית קדמה פעולה צרפתית דומה, "עצומת ה-343" שפורסמה ב-1971 ב"נובל אובזרווטר". עם החותמות עליה נמנו סימון דה בובואר, קתרין דנב, מרגריט דיראס, מוניק ויטיג, דלפין סריג ועוד רבות. רק ב-1975 שונה החוק בצרפת והתיר הפלות, במגבלות שונות.

ובחזרה ל"מיז": כתבות אחרות במגזין החדש עסקו בנושאים רגישים גם כן, כמו פערי השכר ("נשים בוגרות קולג' משתכרות רק דולרים ספורים יותר מגברים שסיימו שמונה שנות לימוד", נכתב באחת מהן); חלוקת התפקידים המגדרית הבעייתית בתוך המשפחה והסקסיזם המאפיין את גידול הילדים; וכתבה על לסביות שכותרתה "האם נשים יכולות לאהוב נשים?" העיסוק בכל אלה היה אז חלוצי ואף מהפכני, ולנוכח הנושאים השנויים במחלוקת, בלשון המעטה, התקשו העורכות בהשגת מודעות למגזין.

התגובות ל"מיז" היו מגוונות. במדור המכתבים למערכת התפרסמו, למשל, הדברים הבאים:

"1 בינואר 72'. גלוריה היקרה, אני בת 23, יש לי שתי בנות ובעל מבולבל. מבולבל, מפני שהוא לא מצליח להבין מה במעמדן של נשים בעולם גורם לי לכעוס כל כך. קרן מטוקס פורט, קלינטון אוהיו". מרג'ורי ברוס מהוליווד, קליפורניה, כתבה: "אני מעודדת כל אשה שאני מכירה לעשות מנוי ל'מיז' - לפחות כל מי שיכולה להניח מידיה את המקרמה מספיק זמן בשביל להשתמש במוח שלה". לימים סיפרו נשים לא מעטות, כי הסתירו מבעליהן את גיליונות "מיז" שקראו.

ואמנם, התגובה הגברית היתה לרוב פחות אוהדת. עיתונאי בחדשות אי-בי-סי קבע, למשל: "אני נותן להן שישה חודשים עד שייגמרו להן הדברים להגיד". בשלב מסוים הוצא "מיז" מרשימת המגזינים שהועמדו לרשות הקהל לקריאה בספריות הציבורית. לאחרונה סיפרה סטיינם: "אייב רוזנטל מה'ניו יורק טיימס' אמר לי שאף אחד לא ישכור אותי לעבודה בעיתונות יותר. הקריירה שלי נגמרה".

תגובה ססגונית במיוחד שאובה מהקלטה שנעשתה בבית הלבן ב-1972, בפגישה בין הנשיא ריצ'רד ניקסון להנרי קיסינג'ר. "דן ראתר שאל אותי שאלה מחורבנת ומטופשת על ‘מיז'", אמר הנשיא לשר החוץ. "לאלף עזאזלים, כמה אנשים באמת קוראים את גלוריה סטיינם ושמים זין על זה?"

גם בתוך העיתון עצמו התגלעו מחלוקות. הן החלו עוד לפני לידתו: סטיינם ואחרות לא רצו להוציא עלון למשוכנעות, אלא להגיע לקהל רחב של נשים בכל רחבי ארצות הברית. לשם כך, ידעו, על המגזין להיות אטרקטיבי, מודפס באיכות טובה וקומוניקטיבי ככל האפשר. פמיניסטיות רדיקליות שהיו מעורבות במהלך בתחילתו התקשו להסכין עם מה שראו כהתפשרות, וחלקן פרשו מקבוצת העורכות. הוויכוחים בין הפעילות הרדיקליות לאלה שרצו לעטוף את התכנים הקשים לעיכול בקצת סוכר נמשכו חודשים ושנים.

אחד מציוני הדרך בשנות הזוהר של "מיז" היה גיליון מ-1976, שעסק לראשונה במה שמכונה אלימות במשפחה - כלומר אלימות של גבר כלפי האשה הנשואה לו.

אבל "מיז" ספג במשך הזמן לא מעט ביקורת, ולא רק מצד שמרנים. הוא נתפש כאליטיסטי, כמגזין המייצג רק נשים ממעמד הביניים ומעלה. רוב העורכות היו נשים לבנות, בוגרות אוניברסיטאות יוקרתיות.

יוצאת דופן היתה הסופרת האפרו-אמריקאית הנודעת אליס ווקר ("הצבע ארגמן"), כלת פרס פוליצר. ואולם, אחרי שנים של פעילות ב"מיז", ב-1986 התפטרה ווקר. לחברותיה לצוות העריכה כתבה: "בתי ואני מרגישות אי-נוחות כל פעם שהמגזין מגיע ועל השער שלו, שוב, אשה לבנה. שער אחד או שניים בשנה המציגים אשה שחורה זה לא מספיק. בחיים האמיתיים שחורים נראים לעתים תכופות הרבה יותר. אני לא מרגישה חלק מהעולם שאתן מציגות". בכתבה העכשווית ב"ניו יורק מגזין" אומרת אחת העורכות אז, כי ווקר הרגישה כ"עלה תאנה שחור". התפישה היתה, למרבה הבושה, ששער ועליו אשה שחורה פוגע במכירות המגזין, ובמדינות הדרום הוא עלול לחסל את המגזין כליל.

המחלוקות האלה היו הד למה שהתרחש בכלל בתנועה הפמיניסטית במשך השנים, ולא רק באמריקה. בישראל, שאליה הגיע גל הפמיניזם הזה מאוחר הרבה יותר כמובן, נטען נגד הפמיניסטיות האשכנזיות, שהיו מראשונות הפעילות, כי אינן מביאות בחשבון את נקודת מבטן, תנאי חייהן וצרכיהן של נשים מזרחיות וערביות.

בשנות ה-80 וה-90 נחלש מעמדו של "מיז" והוא החליף בעלויות. בד בבד הופיעו בארצות הברית עוד מגזינים שהלכו בדרכו, בהם "מיראבלה", "New York Woman", "Savvy", "Working Woman". מ-2001 "מיז" יוצא לאור על ידי The Feminist Majority Foundation"". בנוסף למהדורות המודפסות יש למגזין גם אתר מעניין בהחלט www.msmagazine.com.

לעגל את הפירמידה

כשקוראים את הדברים שאמרו הפמיניסטיות של הגל השני - שכבר לפני 40 שנה הצביעו על בעיות יסוד בחברה וביחסה לנשים - מתסכל להיווכח שאחרי כל השנים האלה, כל כך הרבה דברים לא נפתרו, או שהשתפרו מעט מדי. בעניין זה אמרה לאחרונה גלוריה סטיינם, בראיון למגזין "אינטרוויו", כי למעשה המהפכה הפמיניסטית רק התחילה: "עברו רק 40 שנה, ולמרות השינויים, יש עוד כברת דרך ארוכה. עדיין אי אפשר לדבר על המהפכה בזמן עבר.

"בהתחלה", הוסיפה סטיינם, "זו היתה מהפכה של מודעות, תהליך של הבנה שנשים יכולות להיות שוות. כל מהפכה מתחילה בתחום התודעה, אבל כשזה נהפך לתהליך ממוסד, ההתקדמות הרבה יותר אטית. ובנוסף לכך ישנו הבקלאש, תגובת-הנגד, כי בעלי הכוח רוצים לשמר אותו. לצערי, אנחנו עדיין בשלב הזה".

בראיון נשאלה סטיינם, בין השאר, אם הצלחתה נבעה גם מהמראה החיצוני שלה. על כך השיבה: "ההצלחה של כולם קשורה למראה החיצוני שלהם, אבל זה פועל בדרכים שונות: אם אדם הוא מה שנחשב בחברה אטרקטיבי, אז אומרים שהצליח בזכות זה - ובמיוחד אם מדובר באשה. ואם את לא נחשבת אטרקטיבית, יגידו שהצלחת כדי לפצות את עצמך או כי לא הצלחת להשיג גבר וכדומה. אז כולן משלמות מחיר על כך שנשים מוערכות ונשפטות לפי המראה החיצוני שלהן ולא לפי שכלן ואופיין".

בהקשר זה, בכתבה ב"ניו יורק מגזין" מספרת רובין מורגן, אחת מעורכות "מיז", כי מחלקת המודעות של המגזין רצתה פעמים רבות שתצלום של סטיינם יתנוסס על השער. "גלוריה תמיד נלחמה בזה", מגלה מורגן, "אבל הגיליונות האלה נמכרו טוב, אז לפעמים היא הפסידה".

על שלל הביקורת שהוטחה בסטיינם במשך השנים נוספה בעשור שעבר עוד אחת: בשנת 2000, בהיותה בת 66, היא נישאה, לראשונה בחייה. החתן היה דייוויד בייל, פעיל זכויות אדם יליד דרום אפריקה (ואביו של השחקן כריסטיאן בייל). רבות הרימו גבה. בראיון ב"אינטרוויו" מסבירה סטיינם כי, כצפוי, זו לא היתה איזו הגשמה של פנטסיה על שמלה לבנה, אלא המטרה היתה שבן-זוגה יקבל גרין קארד. הנישואים לא שינו דבר ביחסיהם, אמרה, חוץ מזה שכאשר חלה בייל הוא נכלל בביטוח שלה (הוא מת ממחלה ב-2003).

במשך השנים השתתפה סטיינם בסרטים תיעודיים ובתוכניות אירוח ואף גילמה את עצמה בסדרת הטלוויזיה "ישנן בנות". בקיץ שודר בארצות הברית סרט תיעודי על אודותיה, "גלוריה: במלים שלה". בחודשים האחרונים שבה והביעה את תמיכתה במחאת "לכבוש את וול סטריט".

בראיון ב"אינטרוויו" היא מספרת כי בשנים האחרונות היא מתעניינת בתרבויות קדומות, ש"צורת הארגון בהן היתה מעגל ולא פירמידה או היררכיה. בשפות הילידים באמריקה ובשפות באפריקה ובהודו אין מגדר", היא מציינת.

ועוד אומרת סטיינם: "לפעמים אנשים אומרים לי: את לא מתעניינת בסוגיות שאינן קשורות בנשים? ואני אומרת להם: תראו לי אחת כזאת. תראו לי סוגיה אחת שאינה קשורה במחצית האוכלוסייה האנושית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו