בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שחקניות ספסל

סילוק נשים מהמרחב הציבורי הוא רק ההתחלה. מי אמר שהן בכלל צריכות להצביע? מצד שני, אפשר לנצל את המצב הנוכחי לקצת אקטיביזם קווירי

39תגובות

מזועזעים מדחיקת נוסעות לחלק האחורי של האוטובוס, א-לה אלבמה בפיפטיז, ולא רק בירושלים אלא גם באשדוד? נחרדות מהפרדה בין נשים לגברים בחדר הכושר של הטכניון? לא מאמינות למשמע אוזניכן לנוכח הידיעה על הנהגת ימים נפרדים לגברים ונשים בלשכת התעסוקה, ולא בעיר הקודש אלא בכרמיאל? זו, כנראה, רק ההתחלה (לה לה?).

נשים חרדיות, שבאו להצביע בבחירות למינהל הקהילתי במאה שערים בשבוע שעבר, סולקו מהקלפי. טוב, תאמרו, זה מאה שערים. האומנם רק שם?

הרב דב ליאור הוא אחד מבכירי הציונות הדתית כיום. לא זרם קיצוני כלשהו של היהדות החרדית, אלא הציונות הדתית. בתוכניתו בערוץ 7 נשאל ליאור לפני כמה שנים, מדוע מותר לנשים כיום להצביע בבחירות, אף שהרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאבות הציונות הדתית, התנגד לכך בזמנו.

זולטן קלוגר, לע"מ

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

תשובתו של ליאור, על פי האתר yeshiva.org.il: "הרב קוק סבר שנשים לא צריכות להתעסק בנושאים ציבוריים. לא מפני שאינן מסוגלות, אלא משום שזה לא מתאים לתכונת האשה ש'כל כבודה בת מלך פנימה'. מסיבה זו סבר הרב קוק שאשה לא צריכה להיות חברת כנסת, שופטת או פרקליטה. הרב קוק סבר שיש לאשה עשרות תפקידים ומטלות חשובים אחרים שמסתדרים עם הכלל ש'כל כבודה בת מלך פנימה'. כיום אנחנו סומכים על הדעות שהביא בעל שו"ת ‘שרידי אש' (הרב יחיל וינברג, צ"ס), שאם נשים בציבורנו לא יצביעו בבחירות, אנחנו במו ידינו מפחיתים את הכוח אותו אנחנו יכולים לקבל בכנסת, ו'עת לעשות לה' הפרו תורתך'" (ההדגשה שלי).

זו, אם כן, הסיבה שמתירים לנשים (בינתיים?) להצביע. לתשומת לבכןם.

אותו רב עצמו, אדם רב-השפעה בקהילתו, נחקר השנה בחשד להסתה בעקבות תמיכתו בספר "תורת המלך" המצדד בהריגת גויים. אז עכשיו אנחנו יודעים מה הוא חושב גם על הרג בני אדם שאינם יהודים וגם על נשים.

ויש קשר בין שני הדברים. כולנו מזועזעים עכשיו ממה שקורה. לא מבינות מאין זה בא לנו. מה קרה לדמוקרטיה הישראלית?

האמת? לא הרבה. לא היתה פה דמוקרטיה אמיתית גם לפני הגל העכור הנוכחי. אנחנו יושבים לנו בערינו וכפרינו היפים והשוויוניים-יחסית-עלק, ולא מבינים שבמוקדם או במאוחר, הכל יגיע גם אלינו: היחס שלנו לפלסטיניות ולפלסטינים, לפליטות ולפליטים, למהגרות ומהגרי עבודתם וילדיהןם. אז הנה זה מתחיל להגיע.

העלאתה מאוב של סוגיה שנדמתה עד לרגע עתיקה כל כך - הצבעת נשים - ממחישה לא רק את הקשר שלא-יינתק בין כוחות החושך של הגזענות לאלה של הסקסיזם, אם מישהו עוד הטיל בו ספק, אלא את הסכנה הגדולה - לנשים ולכל האזרחים - הטמונה בעירוב של דת ומדינה. ובוודאי בהתבטלות-למעשה של המדינה בפני הדת, כפי שקורה עכשיו.

בכל מקרה, לא רק הציבור החילוני אינו מבין מאין זה נפל עליו ומה פשרן של גזירות סילוק-הנשים החדשות למיניהן, שבינן לבין היהדות אין דבר וחצי דבר; גם בקרב הציבור הדתי ואף החרדי, רבים ורבות מתנגדים להפרדה המופרזת, המגוחכת והאבסורדית. אז איך קורה, שקבוצה קטנטנה-ממש משליטה על כלל הציבור סדר-יום שזר לו לגמרי? ואיך הציבור מקבל את זה ומסכין עם זה?

נקווה, שלא לאורך זמן.

לשבת, לקום

מבין התארגנויות המחאה הנרקמות עכשיו, בהן של צעדת נשים בירושלים ובערים אחרות ושל קבוצות נשים שיעלו לאוטובוסים באזורי האפרטהייד המגדרי ברחבי הארץ, מרתקות במיוחד אלה המתכננות לנצל את ההזדמנות לפעולה שדתיי-ההפרדה מן הסתם לא ממש התכוונו אליה: לערער על ההבחנה הבינארית הנוקשה בין שני מגדרים בלבד. ואמנם, למה רק שניים? ובאיזה מספסלי האוטובוס יושיבו המקפידים על קלה כחמורה אדם בעל מראה קווירי? יש למה לצפות.

הנחת עבודה

ולעניין אחר לגמרי: סוזן פינקר, מחברת הספר "פרדוקס המינים", היא אשה רבת זכויות: פסיכולוגית התפתחותית וקלינית, מרצה באוניברסיטאות בקנדה ובעלת טור פופולרי שזכתה בפרסים רבים, כך כתוב על עטיפת הספר, שיצא לאחרונה בעברית (הוצאת אריה ניר). ספרה, העוסק בשאלות כמו "האם לנשים ולגברים יש אותן שאיפות?" ו"למה יש נשים בודדות בלבד בצמרת הניהולית, העסקית והפוליטית?", רווי וגדוש בציטוטי מחקרים מלומדים לרוב. היא פורשת יריעה מחקרית רחבה בהחלט.

סוזי לואו

פינקר, בת 57, גדלה בזמן ובמקום שבהם נשים חונכו אחרת מבעבר: "הייתי בטוחה שאשה יכולה וצריכה לבצע כל עבודה שגבר יכול לבצע", היא כותבת בתחילת ספרה. וגם: "שאבתי תועלת מהצלחת הגל השני של הפמיניזם. חיי משפחה לא נאכפו עלי בגיל 20. קיבלתי כמובנת מאליה את התפישה שערכן של דעותי שווה לזה של הגברים" וכן הלאה. היא גם בקיאה בשיח הפמיניסטי.

ולמה מוביל אותה כל הידע הזה? למסקנה, שנשים אמנם אינן נופלות בכישוריהן, גם המתמטיים ודומיהם, מגברים - אבל הן פשוט מעדיפות לא לעסוק בתחומים האלה; תחומים שממש במקרה הם גם המכניסים ביותר. באותות ובמופתים היא "מוכיחה", שגם נשים מצליחות ביותר בתחומים הנחשבים "גבריים" - פיסיקה והנדסה וכדומה - מעדיפות בסופו של דבר לעסוק בתחומים אחרים, "רכים" יותר, כמו הוראה למשל. דבריה הם חלק מפולמוס רחב היקף המתקיים בשנים האחרונות בדבר ההבדלים בין מוחותיהם של גברים לאלה של נשים, עד כמה הם משמעותיים ומה ההשלכות שלהם.

כל כך הרבה מחקרים ונתונים וסיפורים עורמת פינקר, שלרגע כמעט התבלבלתי והתפתיתי לחשוב שאולי, במקרה, יש משהו בדבריה. אולי בעצם אינני אלא פמיניסטית דוגמטית שלא מוכנה לשמוע רעיון שאינו מתיישב עם אמונותיה? (רבים מהטוקבקיסטים "שלי" בוודאי יסכימו למשפט זה).

אבל אז, אללי, הגעתי לפסקה הבאה: "התנועה הקיבוצית הוקמה בראשית המאה ה-20 והיא בישרה את השלב השני של הפמיניזם, שהתנגדה בתוקף לסיווג על פי מין. גברים ונשים היו אמורים לבצע כל עבודה שהוטלה עליהם - והם רצו בכך. ילדים חיו בבתי ילדים משותפים, גודלו וחונכו בהשגחת מטפלים מקצועיים ומיומנים, שהיו מחויבים לחינוך שוויוני של הבנים והבנות (...) היה זה חזון אוטופי שנועד למחוק מחסומי מגדר או מעמד, וההנחה היתה שבמשך הזמן יתפוגגו וייעלמו כל ההבדלים בין המינים (...) אחרי ארבעה דורות של ניסיונות לאכוף תפקידים נטולי הבחנה מגדרית בעבודה ובמשפחה, 70%-80% מהנשים הגיעו למשרות מכווננות-אנשים, בעיקר בתחום הילדים והחינוך, בעוד רוב הגברים העדיפו לעבוד בשדות, במפעלים, בבניין או בתחזוקה".

דברים אלה מביאה הכותבת כהוכחה ניצחת נגד "הטענה שנשים נוטות לעבוד עם אנשים או בתפקידי סיוע משום שקלטו מסר מסביבתן שזה מה שעליהן לעשות".

מצחיק? עצוב?

החוקרת הקנדית הנכבדת, מתברר, לא שמעה על שלל הגילויים, כבר לא חדשים, על כך שהשוויון בקיבוצים לא היה אלא מיתוס; שחוץ ממקרים ספורים שהוצגו לראווה, הרוב המכריע של הנשים בקיבוצים אולצו לעבוד בבית הילדים, במכבסה ובמטבח. שהגברים שם, כמו בהרבה מקומות אחרים, אמנם דיברו גבוהה גבוהה על שוויון ואחווה, אבל בפועל שימרו את הסדר המגדרי הישן שפעל לטובתם.

וכך, המיתוס הזה, שהופרך זה כבר במחקרים ובעדויות אינספור, מובא כהוכחה לכך שנשים בוחרות, מרצונן, בחירה חופשית, לעבוד בעבודות מסוימות. כאלה המשאירות אותן בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי. כך, על בסיס חסר שחר, מבוטלת במחי יד הטענות בדבר הבניה חברתית, ציפיות חברתיות ומשפחתיות וכדומה.

על מידת הריאקציוניות שבדבריה של פינקר יכול להעיד הדמיון המסוים בינם לבין דבריו של הרב קוק שצוטט למעלה: גם הוא אמר שנשים לא אמורות למלא תפקידים מסוימים "לא מפני שאינן מסוגלות, אלא משום שזה לא מתאים לתכונת האשה". יש כמובן הבדלים בתוכן, אך לאו דווקא בכיוון שאליו הדברים מובילים.

פינקר ומשנתה הן רק חלק מגל פוסט-פמיניסטי של חוקרות וחוקרים ריאקציונרים. עם זן זה נמנית למשל גם ד"ר לואן בריזנדיין, שהמלצתה אף מופיעה על כריכתו הקדמית של "פרדוקס המינים". בריזנדיין היא מחברת ספר ושמו "המוח הנשי", שראה אור אף הוא בעברית, לפני כשלוש שנים (הוצאת מטר), ובו היא דנה בהבדלים בין מוחם של גברים למוחן של נשים ומייחסת קצת יותר מדי תכונות אנושיות לפעולתם של הורמונים. וזאת בלשון המעטה (מעניין, אגב, שלעומת כתבים פמיניסטיים רבים שלא תורגמו, דווקא ספריהן של חוקרות מעין אלה רואים אור בעברית).

מה נאמר? חוקרות שחייבות למאבק הפמיניסטי את עצם העובדה שזכו ללמוד לימודים גבוהים ולעבוד במשרות בכירות - מנצלות את הידע שצברו כדי להזין תהליך שלא מסובך במיוחד לחזות את סופו: נשים בבית. ועם הילדים. וכפופות כלכלית לגברים. ולא מיותר לשוב ולומר: אין רע בעבודה בבית למי שזה מתאים לה או לו, וודאי שעבודה עם ילדים היא דבר חשוב מאוד. מה שבעייתי הוא ההכוונה לעבודות אלה על פי מגדר, שהתקיימה מאות רבות כל כך של שנים, ובצדה, התמורה הזעומה, אם בכלל, שניתנת עליהן.

פינקר צודקת באומרה שהפמיניזם חרט על דגלו בחירה חופשית של נשים. וכמובן, יש נשים שבוחרות לוותר על המרוץ הכלכלי והמקצועי ולשבת בבית, לגדל ילדים ולאפות וכדומה. זו זכותן המלאה, אין ספק - וזה גם מכפיף אותן כלכלית לגברים שאתם הן חיות (לא כולל עשירות-מהבית, אבל כמה כאלה כבר יש?). לכך, כמובן, יש מחיר.

פוסט-פמיניזם יכול להישמע מתוחכם לאוזניים מסוימות, אולי אפילו חדשני יחסית לפמיניזם הישן (למדי) והטוב; אבל לפחות בישראל, נדמה לפעמים שהפוסט הגיע לפני שהשתרש הפמיניזם עצמו (שלא לדבר על כך שעוד רגע אולי ניאלץ לחזור לסופרז'יזם ולהיאבק מחדש על זכות הצבעה). כמה נוח לסדר הישן והרע.

*

קטע זה נכתב, כמובן, מתוך אסקפיזם טהור, אשליה שעדיין יש טעם לעסוק בשאלות כמו מה נשים בוחרות ולמה. כאילו אין כאן אנשים שצועקים "פרוצות" על ילדות בית ספר יסודי שמעזות לשיר; כאילו אין אפליה של תלמידות מזרחיות ותלמידים ותלמידות אתיופיות; כאילו לא שמנו לב כמה קל להתגולל על סילוק נשים מטעמים דתיים ולהתעלם מאפליה וביזוי של נשים המתקיימים במרחב החילוני ה"נאור"; כאילו לא עלולות לנחות כל רגע גזירות שלא יאפשרו לי לכתוב, לשיר (טוב נו, לזייף), להביע דעות, ל-



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו