בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטראומה המתמשכת של הנשים

איך סקסיזם וגזענות משפיעים על הנפש. וגם: מהתעללות בילדות ועד אפליה סמויה יחסית בחברה החילונית - המלחמה צריכה להתנהל בכל החזיתות

69תגובות

הררי מלים, רבות מהן מרתקות, נכתבו והושמעו לאחרונה סביב "הדרת נשים" (ביטוי שיש להדיר ומיד. תוצר נקי וצח כל כך של מכבסת-המלים לא נשמע כאן מאז קושטו פעולות טרור בעיטור הלשוני "תג מחיר"). היו שציינו - בצדק רב - שלא רק בחברה החרדית זה קורה, ושנורא נוח לחילונים, שמפלים נשים בצורות סמויות יותר, למחות נגד "החרדים החשוכים האלה", כמיטב המסורת. היו שהזכירו שאפליית ערבים אינה מעוררת מחאה כזאת. היו שטענו שכל המהומה הזאת אינה אלא הסחת דעת מהבעיה האמיתית: עושק רוב הישראלים על ידי הממשלה וחביביה הטייקונים.

רוב הישראלים והישראליות אכן נעשקים על ידי הטייקונים ומדיניות הממשלה. האזרחים והאזרחיות הערבים אכן מופלים בצורה מזעזעת ומקוממת שנים רבות. אפליית נשים וביזוין אכן מתקיימות ובגדול גם בחברה החילונית. כל זה נכון. ובו בזמן, כל זה לא צריך למנוע, או להקטין בחשיבותה של מחאה נגד מה שקורה עכשיו. זו לא אמורה לבוא במקום מאבק בכל הרעות החולות האחרות, אלא בנוסף לה.

התפישה של או-או, של "יש בעיות גדולות יותר", היא תפישה המשמשת תמיד את השכבות השליטות בחברה על מנת להשתיק מחאה. הדוגמה הקלאסית היא כמובן: מה אתן נלחמות לזכויות נשים כשישראל נתונה במאבק קיומי.

מעבר להיותה אמצעי למניעת שינוי חברתי, התפישה הזאת גם שגויה באופן עמוק: כי כל הדיכויים למיניהם - של נשים ושל ערבים, של הומואים ושל עובדות קבלן, של נכים ושל עניות, של מהגרי עבודה ושל זקנות - שלובים זה בזה. האם אפשר להיות פמיניסטית, למשל, ולתמוך בכיבוש? האם אפשר להיות שמאלן ושונא-נשים? האם אפשר להיות הומו ולהסתייג מטרנסג'נדרים? למרבה הצער, אפשר גם אפשר. בין השאר, כי גם ההפרדה בין מיעוטים רמוסים היא כלי לשימור שליטה.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

אמיל סלמן

ובחזרה לשיח ההדרה: מצד אחד, קשה שלא להבחין בכך שככלל, נשים בחברה החרדית מתמודדות עם דיכוי חמור מזה שמופעל על חילוניות (גם אם זה כמובן עניין מורכב ותלוי בין השאר גם במעמד חברתי-כלכלי). מצד אחר, אפשר גם לשאול אם העובדה שהדיכוי שלהן כה גלוי לעין ושל החילוניות סמוי יותר - לא הופכת את היוצרות. בעניין הזה אני בוחרת בעמדה בלתי-פוסט-מודרניסטית בעליל וחושבת שבכל זאת מצבן קשה יותר. אבל זה, כמובן, בעיני המתבוננת.

בכל מקרה, מעוררות הערצה נשים מתוך החברה הדתית, ובוודאי החרדית, המעזות לקרוא תיגר על המקום הצר שמועידים להן ולהיאבק למען זכויותיהן, זכויות אדם, ונגד הנסיגה הגדולה והמסוכנת המתרחשת עכשיו. הכוח הטמון בנשים אלה - בנשים בכלל - הוא, כך נדמה, מה שמניע את השנאה הגדולה של חלק מהגברים אליהן ואת הפחד מהן; שנאה ופחד שמובילים לניסיונות להחזיר אותן אחורה, למטה, למקום שבו הן נמצאות תחת שליטה גברית.

והדיכוי, אכן, עשוי להיות גלוי, כמו ביריקה על ילדה בבית שמש, או סמוי יחסית, כמו בכנסים הרבים בהשתתפות דוברים גברים בלבד (או לכל היותר עם אשה אחת כעלה תאנה), או באקדמיה שבה כ-86% מהפרופסורים בדרגה הבכירה הם גברים - ואלה רק שתי דוגמאות מני אין-ספור.

קל ומתבקש לקרוא לנסוע לבית שמש "להציל את נעמה הקטנה" - הילדה בת השמונה שפדופילים חרדים מצאו לנכון להתגרות ממנה (אם יש אלוהים, כמה הוא מתבייש מן הסתם שמעשים כאלה נעשים בשמו). אבל כדי שיתרחש שינוי עמוק באמת, דרוש ויתור של גברים על פריווילגיות שהם נהנים מהן שנים כה רבות עד שהן נעשות שקופות בשביל רובם. וגם ויתור של נשים מסוימות - בישראל, בעיקר יהודיות אשכנזיות מבוססות - על פריווילגיות שלהן לטובת נשים משכבות אחרות. כל זה חורג משיח ההדרה המפורסם, אבל אפשר לקוות שהשיח הזה יתרום לחשיבה ופעולה בכיוון הזה.

טראומה מתמשכת

חשיבה עמוקה יותר מהשיח השגור עכשיו (עד שיודר בידי הסערה הציבורית הבאה) אפשר למצוא בכנס שיתקיים בשבוע הבא וכותרתו "הנעליים של סינדרלה והחולצה של תפוזינה: סוגיות עכשוויות בטיפול בנשים".

בכנס, שמארגן המרכז לטיפול בנשים של הפסיכולוגית ענת גור, תרצה בין השאר ד"ר אפי זיו, פסיכותרפיסטית וחוקרת מגדר, על "טראומה עיקשת". מה זו טראומה עיקשת? מדובר בהשפעות של סקסיזם, גזענות והומופוביה על הנפש. זיו מסבירה כי בדרך כלל טראומה מוגדרת כאירוע קיצוני, שאירע בעבר והסתיים, כמו אונס או שואה. אם יש לאלה השפעות על הנפש בהווה, הן נתפשות כהשפעות פוסט-טראומטיות. ואילו טראומה עיקשת היא תוצאה של תנאי דיכוי מתמשכים, שאין להם נקודת סיום ברורה.

היא מצטטת את החוקרת האמריקאית סוזן בראונמילר, שכתבה ב-1975 כי "אונס הוא סמל לטרור שגברים מפעילים על נשים. ללא כל קשר למספר הנשים הנאנסות בפועל - תחושת החרדה והפחד מאונס היא אוניברסלית ומשותפת לכלל הנשים".

אם כך, האם כל אשה, מעצם חייה בחברה פטריארכלית, נתונה לטראומה עיקשת? איך זו מתבטאת?

נועה גרוס

"אני לא טוענת שכל אשה נתונה לטראומה עיקשת, אם כי הנחת היסוד שלי - בהמשך להמשגות של תיאורטיקאיות כמו ג'ודית באטלר - היא שמגדר הוא מבנה שכרוך תמיד בפיצול טראומטי, במידה כזו או אחרת, מחלקים שלמים בעצמי. בכל זאת, אני לא רוצה לכפות הגדרות על מי שלא מעוניינת להגדיר זאת כך בעבור עצמה. אני מציעה התבוננות באפשרות, שהחיים במסגרות של דיכוי ממושך כמו סקסיזם, גזענות, הומופוביה ולאומנות עלולים לייצר טראומטיזציה ‘שקופה', שגורמת בעיקר להצטמצמות העצמי, לריק, לבושה, למלנכוליה או לדיכאון".

אחת הדוגמאות שזיו מציגה היא הנשים הלבנות בפרוורים של ארצות הברית, שחוויית הריק, הדיכאון ואי-המימוש שלהן כונתה בפי בטי פרידן, בספרה המכונן "הילת הנשיות" מ-1963, "הבעיה שאין לה שם". "פרידן תיארה את מה שלמדנו להפנים כתמונה אידילית של אושר: בעל, ילדים, כלב ועוגה על השיש, כמלכוד עצום בשביל נשים שהרגישו כי איבדו את עצמיותן אל תוך החלום הזה", מסבירה זיו.

"דוגמה אחרת היא דיכאון אחרי לידה. מחקרים רבים עוסקים באספקטים תורשתיים והורמונליים של דיכאון אחרי לידה, אבל בשיח הרפואי והציבורי אין די התייחסות לאפשרות שדיכאון אחרי לידה הוא תגובה ‘טבעית' לטראומה חברתית שכרוכה במעבר לאמהות; מעבר שבמקרים רבים כרוך באובדן: של תשוקה, של פנטסיות, של מימוש עצמי".

גם האירועים האחרונים של סילוק נשים מהמרחב הציבורי משמשים את זיו להמחשת דבריה: "על אירועים אלו מתקיים פחות או יותר קונסנזוס ויש למחאה עליהם לגיטימציה ציבורית (בחברה שאינה חרדית). לבטח כשמדובר בפעולה ש'הם' עושים", היא אומרת. "אבל הדרת נשים במרחב הציבורי היא שגרה יום-יומית, שמתרחשת בדרכים סמויות ולא בצורת כוח חשוף שמופעל בברוטליות על נשים ומגרש אותן תוך שהוא מעיד על האלימות של עצמו. אלימות סמלית אינה חושפת את עצמה כאלימות.

"כך גם בנוגע לרצח בבר נוער", היא ממשיכה. "זהו כמובן אירוע טראומטי קיצוני, אבל הומופוביה ודיכוי יום-יומי על רקע נטייה מינית הם דבר שבשגרה. זה קורה בארוחות ערב משפחתיות, בפחד של הורים שהילדים שלהם יהיו הומואים או לסביות, בחיקוי המבזה של הומואים ולסביות בתקשורת".

איך אפשר להסביר את ההבדל בהשפעת הדיכוי הסקסיסטי על נשים שונות באותה תרבות?

"זה מורכב. תפישות עכשוויות אינן מנתקות מגדר מקטגוריות זהות אחרות, כמו גזע, נטייה מינית ומעמד. לפיכך, יש אינספור ‘קומבינציות': אשה לבנה, לסבית, בזוגיות; אשה מזרחית, עשירה, סטרייטית; טרנסית, מהמעמד הבינוני, גרושה. זהויות עשויות להיות כפופות למערכות דיכוי מרובות ומצטלבות (סקסיזם, גזענות, הומופוביה, טרנספוביה), ואפשר לטעון שככל שההצטלבויות של מערכות הדיכוי בזהות אחת הן רבות יותר, כך יגבר הסיכון לטראומטיזציה. עם זאת, אני חוקרת תופעה זו גם בזהויות ‘הגמוניות', כמו גברים ונשים לבנות מהמעמד הגבוה.

"מובן שלתוך הקערה הזאת אנחנו צריכים להוסיף את המרכיבים הנפשיים הייחודיים של כל אשה; תוצרים של הרכב משפחתי, מאפייני אישיות, גנטיקה וכן טראומות קיצון (כגון גילוי עריות, הכאה, התעללות נפשית), שהאשה הספציפית היתה או עודה חשופה אליהן".

לדברי זיו, המינוח טראומה עיקשת אמור לתרום להפסקת הנוהג הרווח של האשמת הקורבן. כיום, היא אומרת, "במקום לדבר על סקסיזם אנחנו דנים ב'דיכאון' או ב'היסטריה' אצל נשים; במקום לדבר על גזענות אנחנו דנים ב'תת-השגיות' אצל מזרחים ואצל ערבים; במקום לדבר על הומופוביה אנחנו דנים ב'סטייה' אצל הומואים ולסביות".

את אומרת שזו דרך להשתחרר מהאשמת הקורבן. תגובה שוביניסטית שאני צופה היא, ש"הנה עכשיו הנשים שוב מתבכיינות שהן בטראומה".

"אני מזמינה גם את הגברים ‘להתבכיין' על הטראומה שלהם. גברים רבים חווים את הגזירה המגדרית להיות חזקים, לא פגיעים, מוצלחים תמיד, אחראים תמיד, ובעיקר לעולם לא להיות ‘אשה' - כגזירה מכבידה שמאלצת אותם לקיום אוטומטי ומצמצם. ואני לא מתכוונת לומר שגברים סובלים כמו נשים. אבל חלק מדיכוי נשים כולל גם את דיכוי ה'נשי' בגברים. אחת הדרכים הנפוצות ביותר לעשות דה-לגיטימציה מוחלטת לדיבור של קבוצות מיעוטים היא לומר ‘מתבכיינים/ות'. זה בעיקר מעיד על האומר".

זיו מדגישה, כי "הניסוח של סקסיזם במונחים של טראומה תובע אחריות חברתית למציאות שנהפכה לנורמלית, אף על פי שהיא אנומלית בעליל".

עד כמה את חושבת שיש סיכוי להנחיל לציבור הרחב, גברים ונשים, את ההכרה שהמציאות, אכן, אינה נורמלית?

"זו אחת הבעיות עם ‘טראומה עיקשת'. בניגוד לטראומות קיצון - גילוי עריות, תאונת דרכים, רעידת אדמה - טראומה עיקשת היא תוצר של מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה מכנה ‘אלימות סמלית'. אלימות סמלית, הוא כותב, אינה ניתנת לזיהוי משום שהיא מצויה בכל מקום ובשום מקום. האפקטיביות של מערכות דיכוי מתמשכות שמפעילות אלימות סמלית, כמו סקסיזם, היא בכך שהן עברו ‘נירמול' ואינן מופיעות כחריגות אלא כחלק מהטבע, מהביולוגיה.

"ניתן להמשיל זאת לילדה שגדלה בבית שמתרחשת בו התעללות. לעתים קרובות, עד שהיא לא תצא החוצה ותראה בתים אחרים (בהנחה שבהם לא מתקיימת התעללות) היא תתקשה להגדיר את מה שהיא עוברת כחריג וכבלתי ראוי. ככל שהאלימות תהיה סמויה יותר ו'קיצונית' פחות, כך זה יקשה על הזיהוי. כך גם בני אדם שגדלים בעולם שהנורמה בו היא הטרדה, השפלה ודיכוי. פרנץ פאנון כתב: ‘ילד שחור נורמלי, שגדל במשפחה נורמלית, ייעשה לא נורמלי במגע הקלוש ביותר עם הלבן'".

כיצד המודל שאת מציעה אמור להשפיע על טיפול נפשי?

"המודל שאני מציעה מניח שכל אירוע טראומטי קיצוני מתרחש בהקשר של מערכות דיכוי רחבות שיש להביא אותן בחשבון. אפילו תאונות דרכים מתרחשות בהקשר מעמדי: יש פחות תאונות בכבישים סלולים ומוארים, מכוניות איכותיות יותר חשופות פחות לנזקים של תאונות, מערכות התמיכה אחרי התאונה נגישות יותר לבעלי ממון. על אחת כמה וכמה כשמדובר באירועים כמו אונס.

"אנחנו רגילים לחשוב על החלמה במושגים של חזרה לחיים שלפני האירוע. טראומה עיקשת מניחה שהחיים שלפני האירוע הטראומטי וגם החיים שלאחריו כרוכים בהתמודדות עם תצורה קבועה וסמויה של טראומטיזציה. גם נשים שלא נאנסו עוברות משחר ילדותן סוציאליזציה לאיום באונס. כשהלום קרב מגיב בפאניקה למטוס שעובר בשמים, בתום המלחמה, נסכים שהוא פוסט-טראומטי: התגובה שלו היא פנים-נפשית ואינה מותאמת למציאות של שלום. לעומת זאת, כשאשה שעברה אונס או גילוי עריות תגיב בחרדה על הטרדות מיניות מצד גברים, ראוי שנחשוד שמה שהיא חווה הוא לא רק פוסט-טראומטי, אלא גם תגובה מציאותית והולמת להמשכיותה של טראומטיזציה במציאות, באמצעים אחרים שהם פחות קיצוניים".

הכנס שבו תרצה ד"ר זיו יתקיים ביום שלישי הבא בתל אביב. פרטים: www.wtc-anatgur.co.il, טל' 6470305-03.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו