המהפכה מתחילה בנשים מנהיגות; וכמה מילים על הדי לאמאר

אחרי האבסורד של שליחת חסרי-בית למעצר-בית, נדמה ששינוי פוליטי-חברתי הוא בלתי נמנע. בתוך כך חשוב לא להשאיר בצד, כנהוג, את אפליית הנשים

צפי סער
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צפי סער

משהו חייב לקרות. סוג של מהפכה, יש לקוות.

יומיים חלפו מן הפינוי הנפשע, הלא-ייאמן-ממש, של חסרי-בית מאוהלים ששימשו להם מחסה - אל הרחוב התל-אביבי הגשום, ומן האלימות שנהגה המשטרה במפונים ובמפגינים; כשבוע עבר מפרסום גילויי הגזענות חסרי-הבושה כלפי יוצאי אתיופיה; אלה סימנו כנראה את סופו של חודש פסטיבל "הדרת הנשים" - שרק העלה אל פני השטח לכמה רגעים תקשורתיים מציאות שנשים, דתיות כחילוניות, מתמודדות אתה כל חייהן; ותוך כדי כל אלה, וכבר שנים רבות - אין לשכוח, אם כי כך אנחנו נוהגים לעשות, את ההתעמרות הנמשכת באוכלוסייה הפלסטינית ואת האשליה שאנחנו חיים בדמוקרטיה, בעוד שזו סלקטיבית במיוחד, מיועדת בעיקר לעם אחד.

נדמה שלא היה עוד שלטון שלבו גס כל כך באזרחיות ובאזרחים. נבחרי ציבור מתפיחים עוד את שכרם המדושן-ממילא בעוד שחסרי-בית נשלחים למעצר-בית - מעשה שגם ג'ורג' אורוול ופרנץ קפקא, בסיעור מוחות משותף, כנראה לא היו מסוגלים להגות.

סביר להניח, ואפשר לקוות, שהשינוי לא יתבטא רק בהחלפת דוגמן פוליטי אחד במשנהו, ובמשחק הרגיל של כיסאות מוסיקליים-ממשלתיים, אלא שהישראלים והישראליות ישברו את הכלים עד לתמורה עמוקה ומהותית בסדרי העדיפויות כאן. אולי זה נאיבי, ואולי ההיתלות בתקווה הזאת היא מה שנשאר לנוכח מה שמתחולל פה עכשיו.

הפגנה בתל אביב נגד פינוי מאהל התקווה שלשום. אין להסתפק בהחלפת דוגמן פוליטי אחד במשנהוצילום: אלון רון

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

בעתות כאלה, של משבר אקוטי, רבים ורבות נוהגים להניח בצד לזמן מה עניינים ומאבקים שנחשבים או נתפשים קצת פחות חשובים כרגע. אבל זו טעות. בכל המהלכים שיתרחשו בקרוב צריך לזכור, שעקירה משורש של אפליית מחצית האוכלוסייה - הנשים - חייבת להיות חלק מסדר-היום ולא להידחק הצדה כי "יש עכשיו דברים חשובים יותר", כנהוג. כבר היו לא מעט מהפכות ותמורות חברתיות שבהן נאבקו נשים שכם אל שכם לצד גברים - רק כדי לגלות בסופו של דבר שאלה השאירו אותן, כרגיל, מאחור.

אחת הפעולות בתחום זה, מני רבות, יכולה להיות תמיכה במנהיגות כאלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, המסואב והאכזרי. זו כשלעצמה לא תבטיח שינוי, אבל היא תהיה לפחות צעד בכיוון הנכון.

הכל יחסי

בימים רעים אלה התחלתי לפתח שיטת הישרדות חדשה (כל אחת והמומחיות שלה): במקום להשתנק, להחוויר, להחסיר כמה פעימות ולהתחיל לקלל למראה כותרות בעיתון כמו "כספי דיור ציבורי הועברו לאבטחת מתנחלים", "עיריית תל אביב גירשה משפחות עם ילדים ממאהל התקווה" או "בקרית מלאכי לא מוכנים למכור דירות לאתיופים" - אפשר להקדים תרופה למכה.

אני מצפה מראש לכותרות כמו "אושרה בקריאה שלישית בכנסת הצעת החוק המחייבת כל אשה מעל גיל 18 לחבוש שביס שחור ולצחצח את נעלי בעלה שלוש פעמים ביום (רצוי בלשונה)", "כספי הארנונה של רמת גן יועברו לפיתוח תפוח, יצהר וההתנחלויות החדשות על גדת החידקל" ו"זקן-הפליטים, שחצה בזמנו כביש באור אדום, ציין 40 שנה בכלא הישראלי". ואז מגיע בבוקר העיתון וכבר אמר איש חכם אחד, שהכל יחסי.

הכל נשאר במשפחה

הכנת תלמידים ותלמידות לחיים היא רעיון מצוין. גם באשקלון חושבים כך, והעירייה החליטה להפעיל סדנאות לתיכוניסטים. המטרה: "הכנה לחיי שותפות ונישואים" וצמצום הגירושים. מעבירי הסדנה: מרכז של "יועצי נישואים רבניים". היוזם, חבר מועצת העיר מטעם אגודת ישראל, הסביר בין השאר כי "אנחנו רוצים שהבנים יבינו את חשיבותה של האשה בבית".

לימודי מגדר כחלק בלתי נפרד משיעורי האזרחות, כפי שצריך להיות? הסברה על הטרדה ואלימות מינית, לטובת התלמידות והתלמידים? אפשר להמשיך לחלום. אם באמריקה יש פוליטיקאים למיניהם שנבנים על "ערכי המשפחה" (עד שהם נתפסים בביריות אדומות באיזה מלון) - למה לא אצלנו?

אקסטזה מדעית

וקצת אסקפיזם טהור:

"כל אחת יכולה להיות כוכבנית בהוליווד. כל מה שאת צריכה לעשות זה לעפעף בעיניים ולהיראות טיפשה" - ציטוט מפורסם זה של הדי לאמאר מעיד, שאחת הכוכבות הגדולות של הוליווד באמצע המאה ה-20 ידעה היטב באיזו זירה היא פועלת.

זה לא מפליא, משום שהדבר האחרון שאפשר לומר על לאמאר עצמה הוא, שהיתה טיפשה. לאמאר היא אחת משני ממציאיה של טכנולוגיית שידור גלי רדיו בדילוגי תדר. המצאה זו שימשה לימים את חיל הים האמריקאי במערכות תקשורת צבאיות. למעשה כל אחת מאתנו, שמשתמשת בתקשורת סלולרית, בלו-טות' או ג'י-פי-אס, נהנית מפירות פיתוחיה של ההמצאה.

לאחרונה ראה אור בארצות הברית ספר חדש על אודות לאמאר,"Hedy's Folly" ("השטות של הדי"; כותרת המשנה: "חייה והמצאותיה פורצות הדרך של הדי לאמאר, האשה היפה ביותר בעולם"). את התואר "האשה היפה ביותר בעולם" העניק לה לואי מאייר, ממנהלי אולפני אם-ג'י-אם, ששכר אותה לעבודה בהוליווד. כינוי אחר שהוצמד לה בזמנו היה "לורנס אוליבייה של האורגזמה".

לאמאר, שמחרתיים ימלאו 12 שנה למותה, נולדה בווינה בשנת 1914 בשם הדוויג אווה מריה קייזלר. היא למדה משחק אצל מקס ריינהארדט בבברלין, וב-1933, כאשר כיכבה בסרט צ'כי ושמו "אקסטזה", היא היתה לשחקנית הראשונה שהופיעה בחזה חשוף על מסך הקולנוע, בסרט שאינו פורנוגרפי.

הדי לאמאר. המציאה טכנולגיית שידור בדילוגי תדרצילום: גטי אימג`ס

באותה שנה נישאה לראשונה (מתוך שש פעמים). בעלה, יצרן תחמושת אוסטרי ושמו פריץ מאנדל, ניסה לרכוש את כל העותקים של "אקסטזה". אשתו הצעירה נהגה להתלוות אליו לפגישות עסקים ולמדה על בעיות טכנולוגיות הכרוכות בפיתוח כלי נשק. אבל קירבתו של מאנדל לנאצים היתה לצנינים בעיני אשתו, שהיו לה שורשים יהודיים, וב-1937 היא ברחה ללונדון. שם פגשה את לואי מאייר, שקיצר את שמה הפרטי והעניק לה את שם המשפחה לאמאר.

בארצות הברית שיחקה לאמאר בעשרות סרטים; בין השאר גילמה את דמותה של דלילה ב"שמשון ודלילה" של ססיל ב' דה מיל (לעומת זאת סירבה לככב ב"קזבלנקה", בתפקיד ששיחקה לבסוף אינגריד ברגמן).

בספר החדש מגולל ריצ'רד רודס - שב-1986 זכה בפרס פוליצר על ספרו "The Making of The Atomic Bomb" - את סיפורה של לאמאר. את המצאתה החשובה הגתה עם המלחין האוונגרדי ג'ורג' אנתייל. השניים שילבו יחד את השיטה שהנחתה את יצירתו "הבלט המכני", שנכתבה ל-16 פסנתרים אוטומטיים, ואת הידע של לאמאר על הסוגיה של חסימת תדר הרדיו שמכוון פצצות טורפדו, וכך יצרו את מערכת התקשורת החדישה-אז.

בזמן מלחמת העולם השנייה רצתה לאמאר להצטרף ל"מועצת הממציאים הלאומית" של ארצות הברית, אבל התבשרה כי תתרום יותר למאמץ המלחמתי בניצול הזוהר ההוליוודי שלה לעידוד מכירת איגרות חוב. לימים תוקן העוול והיא זכתה לאותות הוקרה על המצאתה.

בספר החדש מתאר רודס, בין השאר, את כל אלה שהמעיטו בערכה של לאמאר במשך השנים, על פי מיטב המסורת הסקסיסטית המזלזלת בנשים, ובוודאי באשה כה יפה. כותרת הספר, "השטות של הדי", מתייחסת לכך שבני תקופתה ראו בהמצאתה הטכנולוגית עניין שולי לגמרי לקריירה שלה ככוכבת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ