בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצעוד בלבוש מינימלי נגד הטרדה

בקרוב ברחובות ישראל: שרמוטות. וגם: איך מכונה מצב שבו גבר מסביר לכן למה אתן טועות כשאתן בעצם צודקות, והאם זיקנה היא מגדר בפני עצמו

94תגובות

הקנדיות עשו את זה, האמריקאיות עשו את זה, אפילו הסינגפוריות עשו את זה, ובקרוב גם הישראליות: החודש תתקיים "צעדת שרמוטות" בתל אביב (16 בחודש), בחיפה (כעבור שבוע), ואחר כך, באפריל, גם בירושלים.

"צעדת השרמוטות") "סלאט-ווק") הראשונה התקיימה לפני שנה בטורונטו שבקנדה, לאחר ששוטר אמר בהרצאה בכנס למניעת פשיעה, כי "כדי שלא יאנסו אותן, נשים צריכות לא להתלבש כמו שרמוטות". וואללה, אופיסר?

דבריו של איש החוק שיקפו דעה רווחת מאוד, שלפיה אשה שמתלבשת בלבוש הנחשב סקסי מזמינה בעצם אונס או הטרדה או כל התייחסות משפילה ומתעללת ופושעת אחרת. היא אשמה. זה הנוהג הנפוץ, והנוח כל כך לתוקפן, של האשמת הקורבן. נשים, למרבה השמחה, אינן מוכנות לקבל עוד את הגישה המחרידה הזאת.

בעקבות הצעדה בטורונטו התקיימו במשך השנה עוד "צעדות שרמוטות" רבות ברחבי העולם, שבהן חלק מהמשתתפות עטו לבוש מינימלי. המסר של הצועדות ברור: אנחנו נלבש מה שבא לנו, אנחנו לא צריכות להתנצל על המיניות שלנו, ולא משנה מה אתם חושבים על מה שאנחנו לובשות או מה נדמה לכם שאנחנו מתכוונות: כשאנחנו אומרות לא - זה לא.

יערה ליברמן-כליף, ממארגנות הצעדה בתל אביב, מספרת כי בארץ התחילה היוזמה דווקא בירושלים. "אנחנו מקוות שזה יהיה כמו בחו"ל", היא אומרת. "לא נדרוש מאף אחת להגיע בלבוש חושפני, כי המטרה של הצעדה הזאת היא ההיפך מכפייה - היא להציג לראווה את האפשרות של כל אשה (וגבר) להתלבש לפי רצונה, בלי ביקורת חברתית".

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

למה חשוב שגם הגברים יגיעו לצעוד>>>

צעדת השרמוטות - כל הפרטים

הבחירה במלה שרמוטה, המזכירה את הניכוס של להט"בים את כינוי הגנאי קוויר, עוררה מחלוקת סוערת. ליברמן-כליף מסבירה כי "זו מלה שנחשבת בוטה להחריד בחברה הישראלית הפוליטיקלי-קורקטית, אבל כולנו משתמשים בה. גם אם במקור הערבי משמעותה זונה, במשמעותה הסלנגית בעברית היא מתארת אשה פתוחה מינית, כמובן בצורה שלילית. וכמובן, אין מלה מקבילה גברית. המטרה שלנו היא להסיר את הקונוטציה השלילית מהמלה שרמוטה ולהציג בצורה חיובית פתיחות מינית נשית, שהיא טבעית ולגיטימית לא פחות מפתיחות מינית גברית".

בינתיים מתנהלים ברשת דיונים, אם הפעולה הזאת תשיג את מטרתה - מאבק באלימות מינית - או שמא גברים רבים פשוט ינצלו את ההזדמנות לבוא ולצפות בנשים בלבוש זעום. בקבוצה הירושלמית הדברים סבוכים במיוחד, מפני שהתעוררה כמובן שאלת החרדים. האם הצעדה הזאת היא חלק מהמאבק נגד המגמה של סילוק נשים מהמרחב הציבורי (ההדרה)? לעומת גורמים שניסו לחבר בין הדברים, נראה שהמארגנות מבקשות שהצעדה תישאר נאמנה לתנועת הסלאט-ווק העולמית ומטרותיה.

דיון אחר, מרתק, התעורר בדף הפייסבוק של אחת המארגנות: גבר, שביקש לסייע בארגון, התקבל בברכה, אך עד מהרה השתלט על הדיון, התעקש לקבוע איך בדיוק תתנהל הצעדה,
הכתיר את עצמו למארגן הראשי וכדומה. בהתחשב בכך שמדובר בפעולת מחאה על אלימות של גברים נגד נשים, לא ברור אם זה מצחיק או עצוב.

זו היתה דוגמה מאלפת למה שמכונה הסגברה (תרגום ל-mansplaining): מונח שהופיע ברשימת "המלים החדשות הטובות ביותר" של 2010 של ה"ניו יורק טיימס"). הסגברה היא פעולה נפוצה, שכל אשה מכירה היטב: מדובר בגבר המסביר לאשה, לרוב באריכות ובפטרונות, איך לעשות משהו שהיא כבר יודעת לעשות, או למה היא טועה בקשר למשהו שהיא בעצם צודקת לגביו, או מרצה באוזניה על משהו שהיא בקיאה בו הרבה יותר ממנו.

דוגמה משובחת לכך נתנה הסופרת האמריקאית רבקה סולניט במאמר שכתבה עוד ב-2008 ב"לוס אנג'לס טיימס". במאמר, שכותרתו "גברים שמסבירים דברים", תיארה אירוע שבו סיפר לה גבר אחד בנימה מתנשאת על "ספר חשוב מאוד" שפורסם לאחרונה. משום מה הוא הצליח שלא לשמוע את תגובתה של סולניט, ששבה וציינה כי היא עצמה כתבה את הספר הזה, שהתברר שהוא אפילו לא קרא, אלא רק ראה ביקורת עליו בעיתון.

על פי סולניט, זוהי התנהגות מגדרית לגמרי. "גברים מסבירים לנשים דברים, בין שהם יודעים על מה הם מדברים ובין שלא", כתבה. "לא כל הגברים. כל אשה יודעת למה אני מתכוונת. זה מונע מנשים להשמיע את קולן, ולהישמע כשהן בכל זאת מעזות. זה דוחק נשים צעירות לשתיקה, כי כמו הטרדת רחוב, זה מאותת להן שזה לא העולם שלהן. זה מכשיר אותנו לפקפק בעצמנו ולהגביל את עצמנו בדיוק כמו שזה מכשיר גברים לביטחון מופרז ולא מבוסס" (ופן נואשם בשנאת גברים וכדומה, נחזור ונדגיש את דבריה שלסולניט: לא מדובר בכל הגברים חלילה).

דוגמת אקסטרים להסגברה היא, כמובן, כשגבר מסביר לך שהערה שאת חושבת שהיא סקסיסטית אינה כזאת. כלומר, גם בפמיניזם הוא מבין טוב יותר ממך. מה שמחזיר אותנו לאותו בחור, בעל כוונות טובות כנראה, שהיה משוכנע שהוא יודע הכי טוב איך צריך לארגן את "צעדת השרמוטות".

הגיל החרישי

אורה ראובן נהייתה אמנית בגיל מאוחר יחסית. היא הלכה ללמוד במדרשה כשהיתה כבת 52, לצד סטודנטים בני גילם של ילדיה. לפני כן עסקה בחינוך ובעריכה לשונית. אחרי הלימודים במדרשה החלה ליצור בסטודיו ביפו, הזמינה אמנים אחרים לעבוד ולהציג איתה וכך נוצרה גלריה "P8". כיום היא עובדת בסטודיו אחר, ובגלריה היא מציגה תערוכה. שמה "עירום", וראובן מציגה בה דיוקנאות עצמיים. עירום של אשה בת 63.

"המחשבה המקורית היתה לגבש תערוכה קבוצתית של דיוקנאות עירום של נשים מבוגרות, מזדקנות, זקנות, שכבר חוו את בגידת הגוף", היא מספרת. "אבל אף אחת לא רצתה. הפחד
מהזמן גדול מדי. לא רציתי לוותר".

לפני כן ציירה ראובן גברים בעירום. "מעט אמניות עסקו בעירום גברי", היא אומרת, "וגם כשעשו זאת, המבט שלהן היה כועס, מאוכזב, נגעל. אין כמעט עבודות של אמניות שמביעות משהו חיובי כלפי גברים; גברים שהן אוהבות. הנישה הזאת התאימה לי, כי הצורך בשוויון כמובן לא סותר אהבה לגבר".

אורה ראובן

תחילה ציירה את בן זוגה זה 42 שנה. לאחר שהציגה את הציורים באתר שפתחה, היא מספרת, פנו אליה גברים זרים בבקשה שתצייר אותם. "אלה אנשים שיכולים להיות הפסיכולוג שלך, או השליח בסופר, או רופא השיניים, או כל אחד". מה הניע אותם לדעתה? "ההסבר הכוללני שלי הוא שהם רוצים להיחשף בעירום למבט של אשה. מה יותר פשוט מזה? דבר כזה לא יצא לפועל בעבר, בהיסטוריה. איפה גבר יכול להגיד לאשה, חוץ מאשר בחדר השינה, וגם אז לא בטוח – 'תסתכלי עלי?' ופה פתאום רואים אשה שמסתכלת בחופשיות על גבר. זה מאוד אנושי ובסיסי". היא מסכימה שזהו היפוך של המבט הגברי השולט באמנות.

בתערוכה הנוכחית היא מרחיבה את גוף העבודות שלה מהמבט בגברים עירומים למבט בעצמי, מבט בג'נדר נוסף, כפי שהיא מכנה אותו - "זה שהס מלנקוב בשמו: זיקנה", כדבריה.
"
חילצתי מעצמי את התערוכה בכאב ובקושי רב", מספרת ראובן. "צילומי פורטרט עצמי
בעירום לא קלים אף פעם, אני חושבת. ובוודאי כשאת סבתא לשבעה".

העיסוק הזה, היא מסבירה, הוא סוג של התמודדות עם הקושי לחוות את דעיכת הגוף, כפי
שהיא תופשת זאת. "הטענה שלי בתערוכה הזאת היא שזה כואב להזקין, לאבד את הגוף לאט לאט, ואין לי נחמה. ויש כאלה שעושות דברים יותר רעים ממה שאני עושה - שזה להתפשט ולצלם את זה - והן חותכות. או הולכות על עקבים בכל זאת ואחר כך בוכות, כי כואב להן נורא. או שהן אומרות: 'הרווחתי את זה בכבוד'. ואין פה שום רווח מבחינתי. זה קשקוש. מה הרווחת בכבוד? מה זה שייך לכבוד בכלל?"

לדעתה, הקושי של נשים להשלים עם ההזדקנות אינו נובע רק מהמבט הגברי והיחס החברתי. "כשהגוף מזקין, זה כואב, בלי קשר לשום גבר. אני מסתכלת בראי ובא לי לבכות. גם אם אפשר להמשיך לחיות ואפשר לעשות מיליון דברים. ואני חושבת שאני יכולה להיות דוגמה בעניין הזה; באנרגיה, ובדברים שאני עושה בפתיחות ובקלילות, ובלהגיד על עצמי זקנה בלי להתבייש ובלי לפחד". ואף שלמעשה אינה זקנה - היא כאמור בת 63 - "אני אוהבת להגיד את זה דווקא".

ואחרי כל זאת, מגלה ראובן, "הצילומים מטופלים בפוטושופ, ואני גם סידרתי לעצמי את הצורה בפוטושופ בתמונות האלה. אם יש טאייר גדול על המותן, הקטנתי אותו. זה החלק
התרפויטי שבאמנות, במיטבו".

למה בעצם עשית את זה? לא רצית להראות את הדברים כפי שהם?

"לא רציתי לראות. רציתי שזה ייראה יפה. אם אני לא יכולה על עצמי, אז לפחות בתמונה. אני מוציאה פה תמונות עירום שלי ואומרת: הנה, ככה זה נראה, תחיו עם זה ,אנשים, זאת המציאות. זה המסר המרכזי שלי. ובדרך שיפרתי אותי, כדי שהתמונות יהיו גם יפות".

השניות הזאת, המפתיעה ומבלבלת ברגע הראשון, דווקא מוסיפה רובד של עניין לעבודתה של ראובן. בטקסט הנלווה לתערוכה כותב האוצר, יואב שמואלי: "בעוונותי, לקח לי זמן ממושך מדי להגיע לעמדתי העכשווית באשר לתצלומי הדיוקנאות העצמיים בעירום של ראובן: לפניכם פיסת מופת ישראלית (...) ראובן נכנסה בקיר: דיוקן עצמי, אשה ,עירום, בשר גוף, הזדקנות וזקנה, נפש חפצה ומבועתת, אורות וצללים."

לדברי ראובן, "כשהראיתי ליואב את העבודות, הוא אמר: 'אורה, זה לא מדבר אלי'. ואניראיתי איך הוא נגעל. ראיתי את זה יותר מפעם, אצל יותר מגבר אחד - אמנים שמסתכלים
על איזשהו דימוי של אשה מבוגרת, עם בטן נפולה או משהו".

את היחס לנשים מבוגרות חוותה ראובן על בשרה כשלמדה במדרשה. היא מספרת על מרצהמוביל, ש"בחמלה ובטוב לב אמיתיים הסביר בכיתה, שנשים מבוגרות שבאות ללמוד אמנות ורוצות להיכנס לסצינה - אין להן סיכוי". ועל סטודנטית צעירה, שוחרת טוב, שבשיחה
על העתיד שאחרי הלימודים אמרה לה: "אבל את כבר היית".

כלומר?

"כלומר, תורי עבר. הכל מאחורי".

והיא מדגישה: "החברה לא סופרת נשים מבוגרות. ובזה צריך להילחם".

יום-אשה-בינלאומי שמח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו