בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירת המהפכה של אדריאן ריץ'

אחרי שביטאה את קשיי האמהות, המשוררת והמנהיגה הפמיניסטית הניחה את היסודות לחשיבה הקווירית, והותירה מורשת שקשה להפריז בחשיבותה

11תגובות

למחרת יום נישואיה, בשנת 1953, אדריאן ריץ', בוגרת רדקליף וכבר משוררת עטורת פרסים, טיאטאה את הבית. "עכשיו אני אשה. זה מה שנשים עושות מאז ומעולם", אמרה לעצמה. סיפור זה הוא אחד מני רבים שריץ' מגוללת ב"ילוד אשה", ספרה מ‑1976, שהיה לאחד הטקסטים המכוננים של התנועה לשחרור האשה.

ריץ', משוררת דגולה ואחת ההוגות הפמיניסטיות הגדולות, שמתה לפני שבוע בת 82, היתה מהאינטלקטואלים הבולטים בארצות הברית בעשורים האחרונים. מלבד שירה ­– ספריה נמכרו במאות אלפי עותקים – כתבה מסות ופרוזה. במשך השנים זכתה בפרסים רבים. בנוסף להגותה המהפכנית ורבת ההשפעה, סיפור חייה משרטט את השינוי שחולל הגל השני של הפמיניזם בחייהן של נשים, לפחות אמריקאיות לבנות.

אי-פי

סבל מעודן

היא נולדה בבולטימור שבמרילנד ב‑1929. אביה, שהיה רופא יהודי, ייעד אותה להיות משוררת, עודד אותה לקרוא שירה ואף הטיל עליה לכתוב כמה שורות ביום ולהראותן לו. אמה היתה לפני נישואיה פסנתרנית שהופיעה בקונצרטים, אך ויתרה על הקריירה המוסיקלית שלה. ריץ' למדה ברדקליף ועם סיום לימודיה ב‑1951 פירסמה את ספר שיריה הראשון, "A Change of World". את ההקדמה לספר כתב המשורר ו"ה אודן, שהתרשם משירתה ופרש עליה את חסותו.

כעבור שנתיים נישאה לאלפרד קונרד, פרופסור בהרווארד. לימים אמרה בראיון, כי לא הכירה דרך אחרת להתנתק ממשפחתה הראשונה. עם זאת, ב"ילוד אשה" היא מתארת את בן זוגה כתומך ומתקדם, בוודאי יחסית לתקופה.

בתוך שנים ספורות ילדה ריץ' שלושה בנים. ב"ילוד אשה" היא מתארת את בדידותה וקשייה של אם צעירה: "ילדי גורמים לי את הסבל המעודן ביותר שחוויתי מעודי. סבל כפל הרגשות: המעברים הרצחניים בין הסלידה המרה והעצבים החשופים ובין הסיפוק המענג והעדנה" (הוצאת עם עובד, תרגום כרמית גיא). כיום, לפחות בחוגים מסוימים, יש לגיטימציה (לא גדולה מדי) להודות ברגשות קשים כלפי הילד שלך, אבל כשריץ' כתבה את הדברים כאלה, האוניברסליים אך מודחקים ומוכחשים, היא היתה חלוצה.

אי-פי

בספר הבחינה ריץ' בין מוסד האמהות שנכפה על האשה בחברה הפטריארכלית ­ הכולא את הנשים בתוך גופן ושולט בהן לפי צרכיו ­ לבין חוויית האמהות, שהיא יחסה של האשה ליכולת הפריון שלה ולילדיה. "מוסד האמהות אינו זהה לעצם פעולת הלידה והטיפול בילדים, כשם שמוסד ההטרוסקסואליות אינו זהה לאינטימיות ולאהבה מינית", כתבה.

את חוויותיה האישיות היא שזרה ב"ילוד אשה" בניתוח היסטורי וסוציולוגי מבריק ומרתק של מעמד האשה, היחס המשתנה לגופה בתרבויות ותקופות שונות, היווצרות הפטריארכיה וגלגוליה, המדיקליזציה של הפריון, יחסי אמהות עם בנות ועם בנים, אלימות אמהית ועוד. נשים לא מעטות מעידות, כי הספר הזה שינה את חייהן, לא פחות. ב‑1986 הוא יצא במהדורה חדשה, שריץ' כתבה לה הקדמה ובה היא מתייחסת לשינויים שחלו מאז ראה אור עשר שנים קודם לכן וגם לביקורת שהופנתה נגדו.

אחדי לידת בנה השלישי בחרה ריץ' לעבור עיקור, צעד שעורר גינוי חברתי. ב‑1966 עברה עם משפחתה לניו יורק והיתה לפעילה למען זכויות האזרח. היא נמנתה עם המוחים נגד מלחמת וייטנאם ואחר כך היתה לאחת ממנהיגות הפמיניזם הרדיקלי.

עם השנים הלכו היא ובן-זוגה והתרחקו. ב‑1970 היא עזבה אותו ומאוחר יותר באותה שנה הוא התאבד. לאחר מכן היא יצאה מהארון והיתה גם לפעילה והוגה לסבית בולטת. במשך יותר מ‑30 שנה, עד למותה, חיתה עם בת זוגה מישל קליף, סופרת ממוצא ג'מייקני. השתיים הכירו כשקליף עבדה כעורכת בהוצאה לאור שפירסמה את ספריה של ריץ'.

במשך השנים שיקפה שירתה של ריץ' את האקטיביזם הפוליטי שלה והתפתחה עמו. עם ספרי השירה הבולטים שלה נמנים " ,"The Will to ChangeSnapshots of a Daughter-in-law"" ועוד רבים. לעברית תורגם ספרה "דם הוא רעל קדוש" (הוצאת קשב) וכן שירים נוספים בכתבי עת ספרותיים. במסות שפירסמה היא דנה בין השאר ברקע היהודי שלה, בלסביױת ובסולידריות עם נשים כהות ועניות ויצאה נגד גזענות, מיליטריזם, ניצול קפיטליסטי ואנטישמיות. לו חיתה בישראל היו כנראה מכנים אותה סמולנית-סכין-בגב.

ב‑1980 כתבה ריץ' את המסה "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי", מאבני היסוד של החשיבה הלסבית הפמיניסטית וממבשרות התיאוריה הקווירית. היא מתארת בה את ההטרוסקסואליות כמוסד חברתי ולא ביולוגי ובוחנת כיצד מנגנונים חברתיים מגוונים ­ מחינוך ועד אלימות ואונס, מטלנובלות רומנטיות ועד דיכוי כלכלי של נשים ­ משמרים את השליטה הגברית. לטענתה, אין לנשים בחברה שלנו אפשרות לבחירה ב"העדפה מינית" לסבית או הטרוסקסואלית, והיא מציעה להגדיר מחדש את הלסביױת כרצף של חוויות הזדהות של נשים עם נשים, רצף בעל היסטוריה עשירה, שנמחקה.

ק.קנדל, וויקיפדיה

הרעיון של הטרוסקסואליות כפויה עשוי להיות קשה לעיכול, אבל הסיפור הפעוט הבא עשוי להמחיש אותו. חברה פמיניסטית לעילא סיפרה לי על תגובתה לחיי החברה של בתה, ילדת גן: כשהילדה התרועעה עם חברות, קיבלה זאת אמה בטבעיות; כאשר ביקשה יום אחד להזמין חבר הביתה אחר הצהריים, מצאה עצמה חברתי זורחת מאושר, מתפעלת ומעודדת את בתה בהתלהבות. רק כעבור רגע תפסה את עצמה, כדבריה, והבינה את משמעות היחס השונה והמסר המועבר לבתה. ומדובר באשה בעלת מודעות לעניין. לרוב מועברים המסרים האלה כמובנים מאליהם, "טבעיים".

ד"ר דלית באום, שתירגמה את "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי" למקראה "ללמוד פמיניזם" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מספרת כי התקשרה בזמנו לאדריאן ריץ' לבקש את רשותה. תחילה סירבה ריץ', מספרת באום. "היא תמכה ב'קואליציית נשים לשלום' וב'כביסה שחורה', היא שלחה לנו מיילים ותרמה כסף, אבל כשביקשתי לתרגם את המסה, היא אמרה לא. שאלתי למה, והיא ענתה שכבר אינה מסכימה עם המסה הזאת".

הסיבה לכך, מסבירה באום, היתה שבעוד שבמסה מוצג הרצף הלסבי כמרידה בהטרוסקסואליות הכפויה ­ הרי כיום יש זהויות שוליות יותר, שלא היו אז בשיח. ריץ' אמרה שהיום לא היתה כותבת זאת כך, מפני שיש יותר מטקטיקה אחת של התנגדות. במשך השנים אכן נמתחה עליה ביקורת, בין השאר על כך שבשלל הזהויות שדוכאו, ושהיא קראה לתת להן מקום של כבוד, לא כללה טרנסג'נדריות. יש שאף רואות בה טרנספובית.

באום אומרת, כי בזמנה ריץ' היתה פורצת דרך; "לא כתבו על הנושאים שהיא כתבה עליהם. אבל מהרגע שהלסביױת נעשתה פחות חתרנית ויותר צורה של תרבות שיש בה אפילו הכוח להדיר מתוכה אחרים ­ התפישה כאילו היא כוללת את כל צורות ההתנגדות הפכה להיות דכאנית, לפחות בפוטנציה. לכן ריץ' לא רצתה שיתרגמו את המסה.

"כשאמרתי לה שזו מקראה היסטורית ושקשה להבין את התפתחות המחשבה הלסבית בלי המסה, היא הסכימה שנתרגם", מוסיפה ומספרת באום, "אך חיברה הקדמה קצרה ובה הסתייגות". בין השאר כתבה ריץ', כי היא מקווה שהמאמר, כמו מאמרים אחרים "שנכתבו במהלך התפתחות היסטורית של תודעה ושל תנועה, ייקרא בקריאה ביקורתית ומתוך תחושה של זמן ומקום".

ריץ', אומרת באום, "חיברה בין האישי לפוליטי והציגה את היכולת לשנות, מהשוליים, את ההטרו-נורמטיביות שבמרכז. להבין מחדש את ההיסטוריה העלומה שלנו. זה רלוונטי להרבה קבוצות שמדברות מהשוליים, לא רק ללסביות". והיא היתה לא רק מבריקה, אלא גם כנה עד כאב. כתיבתה נבעה מכנות עמוקה מאוד, מנכונות חלוצית לקחת את החוויה האישית שלה ולהבינה כמצב חברתי בעולם.

מאחת יוצאות שלוש

גם כשקיבלה פרסים, ריץ' לא עשתה חיים קלים לאף אחד: ב‑1974, כאשר זכתה ב‑National Book Award על ספרה "Diving into the Wreck", סירבה לקבל את הפרס לבדה ועלתה לבמה עם חברותיה לתנועה הפמיניסטית, הסופרת אליס ווקר ("הצבע ארגמן") והמשוררת אודרה לורד (שגם חיברה את המסה החשובה "כלי האדון לא יפרקו את ביתו של האדון"), שתיהן אפרו-אמריקאיות. השלוש הקדישו את הפרס לכל הנשים בעולם שקולן לא נשמע.

בראיון טלוויזיוני לפני ימים אחדים סיפרה ווקר, זוכת פרס פוליצר, כי יותר מכל העריכה את האינטגריטי של ריץ'. "תוכה היה כבר׃", אמרה. על פרשת הפרס סיפרה: "שלושתנו היינו מועמדות, ולנוכח המערכת הגזענית, ידענו שריץ' תקבל את הפרס כי היא לבנה. שלושתנו ידענו שלא נשלים עם הגזענות הזאת. היא אמנם היתה משוררת גדולה אבל קיבלה את הפרס גם כי היתה לבנה. היא לא רצתה לקבל כבוד שיישלל מאתנו. הייתי אז במיסיסיפי, אודרה התקשרה אלי והחלטנו שלושתנו יחד להקדיש את הפרס לכל הנשים באשר הן, כדי להמחיש שנשים לא מקבלות את הכבוד הראוי להן".

ב‑1997 סירבה ריץ' לקבל את המדליה הלאומית לאמנויות מידי הנשיא ביל קלינטון, מסיבות פוליטיות. היא מחתה נגד חוסר השוויון באמריקה וגרסה כי "הנשיא חולק כבוד לכמה אמנים, כעלה תאנה, בעוד שכלל האזרחים אינם זוכים לכבוד". שלא במפתיע, כעבור שנים ספורות, בימי ממשל בוש, היתה לאחד המתנגדים החריפים ביותר למעורבות ארצה במלחמה בעיראק.

עד כמה נטמעו הרעיונות של ריץ', ואלה של הפמיניזם הרדיקלי בכלל? האם אין רגרסיה ביחס אליהם? "הרעיונות לא נטמעו", קובעת באום. "אנחנו בתקופת בקלאש, שנובעת בעיקר מתרבות הצריכה והקפיטליזם המאוחר, ושמחסלת אפשרויות של התארגנות על רקע זהות". התארגנויות עכשוויות בעולם, כמו תנועת "Occupy" או מחאת האוהלים בישראל, מזכירות לדבריה את שנות ה‑60, רגע לפני פריצתה של תנועת הנשים: עכשיו כאז, "נשים עובדות נורא קשה ולא מקבלות קרדיט", אומרת באום.

בעיני יש באבחנה הזאת משהו אופטימי דווקא: אולי גם עכשיו הצעד הבא יהיה גל פמיניסטי חדש. אשרי המאמינה.

ציטוטים

"את חייבת לכתוב, ולקרוא, כאילו חייך תלויים בכך"

"כאשר אשה אומרת את האמת, היא יוצרת את האפשרות לעוד אמת סביבה"

"הקשרים בין נשים ובתוכן הם הכוח הכי מפחיד, בעייתי ובעל פוטנציאל לשינוי על פני האדמה"

טורים אחרונים: איך לטפח את קסמי הפטריארכיה | פוליטיקה פמיניסטית נגד מלחמה עם איראן | למה מרבית המטפלים הן נשים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו