מה, גם למזרחים אין הומור?

"האח הגדול" ושתי כתבות "הארץ" חשפו שוב את השסע העדתי. וגם: למה פעילות זכויות אדם בעזה אינן יכולות להמשיך בלימודי מגדר בגדה

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צפי סער
צפי סער

מה משותף למגדריסטיות ומזרחיסטים? אלה ואלה הם נודניקים, בכיינים ומקופחים-מקצועיים. פשוט מפריעים לחיים תקינים.

נפתח בביאור המושגים: "מגדריסטיות" הוא סוג של שם גנאי ששוביניסטים מכנים בו נשים פמיניסטיות (חלק מהטוקבקיסטים הקבועים שלי למשל משתמשים בו. תמשיכו בנים, אני נהנית מהבידור). והנה יש גם "מזרחיסטים". במאמר שהופיע ב"הארץ" ביום רביעי האחרון, ועסק במחאה החברתית, צצו להם "הפירומנים המזרחיסטים, אלה שינפנפו בדגל האפליה העדתית גם אם זאת אינה קיימת, אלה שינסו שוב ושוב להסית את הפעילים נגד אלה שאינם בדיוק כמותם". במאמר אחר, למחרת היום, נטען שהשסע העדתי כבר לא רלוונטי. פאסה.

אלה רק שתיים מאינספור התגובות שעוררה סדרת המאמרים המרתקת והמורכבת של פרופ' אוה אילוז במוסף "הארץ" על יחסי מזרחים ואשכנזים בישראל. מתגובות אלה ורבות אחרות מתברר, ש‑40 שנה אחרי ה"הם לא נחמדים" של גולדה מאיר ­ "הם", כמה מצער, עדיין לא נחמדים. גם בקרב אנשים הרואים עצמם פעילי זכויות אדם או אנשי מחאה חברתית או שמאל פוליטי. "אנחנו" רוצים לקדם פה עניינים, לנהל ולשפר את החברה האזרחית, להשיג דברים, ו"הם" עם הטענות והמענות שלהם.

זוכה ה"האח הגדול" קותי סבג
זוכה ה"האח הגדול" קותי סבג

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

עניין הגזענות האתנית והתרבותית בארץ עלה בשבוע החולף גם בעקבות הזכייה ב"אח הגדול". אודה על בורות תהומית בתחום (למרות הפלצנות שבכך) ורק אומר שזכייתו של בחור ושמו קותי סבג מבית שמש בתוכנית הריאליטי הביאה, למשל, בלוגר נודע ליצור קריקטורה שהציגה את זוכי "האח הגדול" אחרי שפרה קורנפלד, כולם גברים מזרחים ­ כקופים. נו, אבל מי מתייחס ברצינות לקריקטורה. זה הומור! מה, לא רק לפמיניסטיות, גם למזרחים אין הומור?

הומור הוא אכן עניין מרכזי כאן. כי חלק עצום מההומור הישראלי לדורותיו מבוסס למשל על מבטא מסוים מאוד. מ"סאלח שבתי" ועד "ארץ נהדרת", כשרוצים להצחיק ­ אומרים משהו נלעג במבטא מזרחי מודגש. מה העניין? הומור! נו, זה כמו בדיחות על החותנת. או על הבלונדינית הטיפשה. הכל הומור.

טיעוני הנגד מוכרים עד זרא: קיפוח עדתי היה פעם, היום כבר אין, הרי כל כך הרבה ילדים נולדים לזוגות "מעורבים", אין לזה כבר משמעות.

למעשה, עצם השימוש במלה קיפוח הוא בעייתי: הוא מטיל את כובד המשקל אל המזרחים, ש"חשים קיפוח" (אצלם אלה תחושות, הם הרי אמוציונלים, לא רציונלים "כמונו") ­ בעוד שמדובר בגזענות כלפיהם (החל בבן גוריון שכינה אותם "אבק אדם", דרך השתרשות האפליה בשלל תחומי התרבות הישראלית ועד עצם היום הזה, כפי שהודגם לפני כמה שורות. לפירוט מומלץ לבקר באתר "הצטטת": http://hazatetet.wordpress.com).

גם השימוש השגור במקרים אלה בביטוי "השד העדתי" מעיד יותר מכל על אומריו: מדובר ב"שד", שוב מין משהו לא רציונלי כזה, פרי "דמיון מזרחי", שהוא גם מפחיד ואין שליטה עליו וצריך לסגור אותו טוב-טוב בבקבוק (רצוי לבן).

מתוך "ארץ נהדרת". חלק עצום מההומור הישראלי לדורותיו מבוסס על מבטא מסוים מאוד

בכלל, אם כל זה כבר כל כך לא רלוונטי, ממה נובעים הפערים הגדולים, גם כיום, בנוכחות של מזרחים ואשכנזים בעמדות כוח בחברה? ולמה צעיר שחום עור שרוצה להיכנס למועדון נחשב יכול לעשות זאת, לרוב, רק בחלומות? ולמה מתברר במחקרים עכשוויים, שמבקשי עבודה בעלי שמות מזרחיים מופלים לרעה לעומת בעלי שמות אשכנזיים? ואלה רק כמה דוגמאות. למעשה, על פי דו"ח הגזענות השנתי שהוצג בכנסת לפני כמה שבועות, מספר מקרי הגזענות כלפי מזרחים עלה.

עד שלא תיעשה בחברה הישראלית עבודה עמוקה מאוד וכנה של חינוך ועיבוד של ההיסטוריה שלה בתחום זה, הדברים לא ייפתרו. מדובר בין השאר, רק לדוגמה, בתיקון יסודי של ספרי הלימוד בבתי הספר, שתולדות היהודים מארצות אסיה ואפריקה עודן תופסות בהן שיעור קטן מכלל חומר הלימוד; מדובר, בין השאר, בהכרה אמיתית בפריבילגיות של מי שנהנים מהן, על כל המשתמע מכך. אבל למי יש אינטרס שזה ייעשה? בוודאי לא למחזיקים בעמדות קבלת ההחלטות, שרובם כאמור עדיין משכבה חברתית מסוימת מאוד. ולכולם נוח לטאטא את כל זה מתחת לשטיח ולהגיב בהאשמת "מזרחיסטים", בכיינים מקצועיים.

כל זה מזכיר במידה לא מבוטלת את הטענות המקסימות, שפעם היתה אפליה נגד נשים אבל היום כבר אין, הנה הן עובדות ולומדות והכל, ורק ה"מגדריסטיות" האלה מתעקשות להמשיך ליילל, ולצעוק, ולהיות לא נחמדות כמובן, ובכלל מדובר בנשים ממורמרות שכל מה שהן צריכות זה אתם-יודעים-מה.

העיוורון של אנשים מתקדמים-בעיני-עצמם כלפי יחסי המזרחים-אשכנזים כאן גם מזכיר את העיוורון של גברים שמאלנים כלפי סקסיזם, שכבר נכתב עליו לא מעט. הראשונים רוצים להמשיך לקדם "זכויות אדם" בלי שה"מכורים לעדתיות" יפריעו ויעכבו עם העניינים שלהם; האחרים רוצים להמשיך לפעול לחיסול הכיבוש בלי שהנשים יכניסו כל מיני דברים "לא קשורים" למשוואה.

זכויות אדם, חברים יקרים, הן עניין מורכב ורחב, ואדם הוא גם אשה, לפעמים אפילו מזרחית.

לחרוש את הים

"עבודת ארגוני הנשים כאן כמוה כמו לחרוש את הים", אומרת ענדליב אשחאדה, מנכ"לית מרכז המדיה החברתית בעזה ופעילה בולטת למען זכויות נשים.

אשחאדה, בת 46, אם לארבעה, היא אחת מחמש נשים, תושבות רצועת עזה, המבקשות להמשיך בלימודי המגדר שבהן החלו באוניברסיטת ביר זית. לימודיהן נקטעו לאחר שישראל ביטלה בשנת 2000 את אישורי המעבר שניתנו לסטודנטים מעזה שלמדו בגדה. כולן עובדות כיום בעמותות הקשורות לחברה האזרחית בעזה. ארגון "גישה" הגיש בשמן עתירה לבג"ץ, והיא אמורה לעלות לדיון ב‑23 במאי.

מרכז המדיה החברתית שאשחאדה עומדת בראשו פועל להגברת המודעות לזכויות אזרחיות וחברתיות. היא עצמה עוסקת בזכויות נשים מתחילת שנות ה‑90, בפעילות כמו תמיכה בהשכלה גבוהה לנשים ומאבק באלימות נגדן. "מובן שאני נתקלת בבעיה של חברה שסובלת מחוסר מודעות לחשיבות שוויון האשה", היא אומרת; "חברה שבתפישה שלה מסתכלת על האשה מלמעלה, כאילו היא פחותה מהגבר. והעניין הוא שתפישה זו אינה נחלתם של הגברים ומקבלי ההחלטות בלבד, אלא תפישתן של הנשים בחברה על עצמן.

"אך בעיה קשה יותר היא המצב הכלכלי הכללי הירוד של החברה בעזה, מה שדוחף את האדם להיאבק על התנאים הבסיסיים: חשמל, מים ודלק", ממשיכה אשחאדה, בשיחה שהתקיימה בדואר האלקטרוני. "שלושת הדברים האלה הם מצרך נדיר בימים אלה. וכשסובלים מבעיות בריאות בעקבות הזיהום של הגנרטורים הביתיים ורמת החיים ירודה, אז השיח על זכויות הנשים בחברה נחשב למותרות. זה נחשב למנותק מהמציאות, אנשים אומרים: 'אתם מדברים אתנו על זכויות, תנו לנו פרנסה קודם'.

"העובדה ש‑80% מהחברה ברצועת עזה חיים מתחת לקו העוני מובילה לעלייה באלימות במשפחה", מדגישה אשחאדה, "ובאופן טבעי הסובלות העיקריות ממנה הן בנות הזוג והילדות. אם זו אלימות פיסית ואם אלימות פסיכולוגית; כשהבנות במשפחה מחותנות בגיל צעיר כדי להפחית מעומס הפרנסה, או כשנמנעת דווקא מהבנות השכלה בגלל הקושי לעמוד בהוצאות".

על הפעילות למען זכויות נשים בעזה היא אומרת: "עובדים קשה מאוד במשך שנים ומתחילים לראות תוצאות בשטח ­ ואז פתאום מלחמה. החברה מתאוששת ומחזירים את הנושא לסדר היום ­ ואז מצור חונק או קרע פוליטי פנימי. כך שבמשך השנים מעמד האשה לא רק שלא מתקדם אלא הוא מידרדר. ובכל זאת, השארת הנושא על סדר היום, למרות תנאי המחיה הבלתי אפשריים בעזה, היא דבר חשוב מאין כמוהו. אסור לתת לנושא לדעוך".

אשחאדה מספרת כי בלימודי המגדר בביר זית, שאליהם היא מעוניינת לחזור, התעניינה "בקורס שהתייחס ליחסם של חוקי המחוקקים והשריעה לאשה. מצב האשה בהקשר משפטי, מצבן של נשים במדינות העולם השלישי והשוואתו למצב האשה הפלסטינית, תפקיד האשה בפיתוח החברה שבה היא חיה וכו'".

בתשובה לפניית ארגון "גישה" בעניין לימודיהן של אשחאדה וחברותיה מסרו גורמי הביטחון כי "די ב'פרופיל הסיכון' שאליו משתייכים העותרים כדי להקים יסוד לחשש כי ארגוני הטרור הפועלים באזור חבל עזה ינצלו את יציאתם לביצוע פיגועים". ממשרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) נמסר ל"הארץ" כי "הנושא נדון בימים אלה בבג"ץ, תגובת מתפ"ש תינתן במסגרת הדיונים". גורם בכיר במתפ"ש אומר כי "הבקשות נדחו לאור העובדה שהפונים אינם עומדים בקריטריונים הקובעים כי יציאה מעזה תבוצע אך ורק לבקשת הרשות הפלסטינית במקרים הומניטריים חריגים ובמקרים רפואיים דחופים, כל זאת בכפוף להחלטת הקבינט המדיני-ביטחוני שהתקבלה בספטמבר 2007, מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה".

אשחאדה אומרת על האיסור הישראלי על המשך לימודיה: "לי לא ברור איך יכול סטודנט או סטודנטית להוות כל סיכון או להעביר דבר כלשהו דרך מעבר ארז, שבו עוברים שיקוף שמראה לבודקים מה תוכן הקיבה שלך. אין זה אנושי ואין זה חוקי להניח שכל מי שבא מעזה ונולד בעזה מהווה סיכון ביטחוני. הסכנה הכי גדולה לביטחונם של אנשים היא הנשק הרב ורב-העוצמה שישראל משתמשת בו נגד בני אדם".

מצב הנשים בעזה כיום, היא אומרת, "הוא הגרוע ביותר שיכול להיות. הן סובלות בכל כך הרבה היבטים. סבלן של הנשים מאובדן בנים ובני זוג בהפצצות, סבלן בטיפולן בבנים או בני זוג שנפצעו במלחמה ונהפכו לנכים. ההתמודדות של אמהות עם ילדיהן שחיים במתח בלתי פוסק ושל נשים עם בני זוג מתוסכלים מחוסר אונים לפרנס את משפחתם.

"מאז המלחמה בעזה בינואר 2009 ממוצע הגירושים עלה במידה ניכרת. בתים רבים נהרסו ומשבר הדיור נותר בעיה ענקית, בגלל סירוב ישראל להכניס לעזה את כמויות חומרי הבנייה הדרושים. הדבר משליך על חיי המשפחה, שנאלצת להצטופף בחדר באותו בית יחד עם משפחות של אחים או הורים. אפילו ניהול משק הבית נהפך למשימה בלתי אפשרית במשבר החשמל הנוכחי. לדוגמה, אם בבית מסוים חוזר החשמל בחצות, אז על האשה להתכוונן ולעשות כביסה וכל מה שצריך עד השעה שש בבוקר, שאז החשמל מופסק שוב".

מה דעתך על הדעה, שבאזורי מלחמה כמו זה שלנו דווקא נשים הן שיכולות לחולל שינוי ולהביא לפיוס?

"אני מאמינה שנשים מסוגלות להביא את השלום יותר מאשר גברים. לא שאני בטוחה שלא יהיו מלחמות כלל בהנהגתן של נשים, אבל נשים הן תמיד הקורבן הגדול יותר של המלחמות, והן כואבות יותר מהמלחמות, אם זה מאובדן בני זוג ובנים ואם מעצם היותן קורבנות המלחמה בעצמן באופנים שונים".

תשובתה של אשחאדה דומה להפליא לזו שענתה לפני כמה שבועות פעילת שלום פמיניסטית איראנית שריאיינתי כאן (20.3). וגם לזו שהשיבה לי אחת מחברות קבוצת המחאה הרוסית הפמיניסטית "Pussy Riot",לכתוב באנגלית הנרדפת בארצה (13.3). גם פמיניסטיות ישראליות מקדמות עתה גישה זו. כל זה הוא בעיני קרן אור באפילה המיליטריסטית שאנו, נשים וגברים ממדינות שונות ברחבי העולם, נאלצות לחיות בה.

ציטוט

"התנועה הפמיניסטית לא חוללה מלחמות, לא הרגה מתנגדים, לא הקימה מחנות ריכוז, לא הרעיבה אויבים, לא נהגה באכזריות. המאבקים שלה הם למען חינוך, זכות הצבעה, תנאי עבודה טובים יותר, ביטחון ברחובות, טיפול הולם בילדים, רווחה חברתית, מרכזים לקורבנות אונס, נשים פליטות, רפורמות בחוק. אם מישהי או מישהו אומרת 'אני לא פמיניסט/ית', אני שואלת: למה? מה הבעיה?" (הפמיניסטית האוסטרלית דייל ספנדר)

נתון

נשים מרוצות מעבודתן יותר מגברים: 42% לעומת 37%, בהתאמה. לעומת זאת, הן מרוצות פחות מהכנסתן: 56% לעומת 62% מהגברים (לפי למ"ס, 2011)

טורים אחרונים: שירת המהפכה של אדריאן ריץ' | איך לטפח את קסמי הפטריארכיה | פוליטיקה פמיניסטית נגד מלחמה עם איראן | למה מרבית המטפלים הן נשים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ