שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער

אירופה לפני כך וכך שנים: הם שחורים, הם לוקחים ריבית נשך, הם זוממים על בנותינו זהובות השיער.

ישראל 2012: הם שחורים, הם משתינים בחצרות, הם אונסים את צעירותינו.

*

כן, יש בעיה. מדינת ישראל, שהגיעו אליה בשנים האחרונות פליטים ומהגרי עבודה לא מעטים, לא עשתה דבר וחצי דבר כדי לאפשר לבני האדם האלה תנאי קיום בסיסיים. ולא נקטה שום מדיניות שתמנע הידרדרות. והניחה לסוחרי אדם לצבור הון על חשבון אומללותם של אנשים. התוצאה לא ממש מפתיעה, וכרגיל, סובלים ממנה בעיקר ישראליות וישראלים עניים, שהפליטים חיים בקרבתם. אבל לא הפליטים אשמים, אלא המדינה שעצמה עין, נבחרי הציבור שהרבה יותר דחוף להם להעלות לעצמם משכורות ולספר טייקונים מאשר לדאוג לבני אדם מן השורה.

אשר לדגש הרב שנתנו לאחרונה רוב כלי התקשורת למעשי האונס שעשו פליטים או מהגרי עבודה: אי אפשר להתעלם מכך שמעשי אונס שעושים גברים ישראלים יהודים אינם תופסים אותו נפח של כותרות, וזאת בלשון המעטה. כי בעצם, זה ממש נוח להדגיש שזה "הם" שאונסים, חיות האדם האלה, "הם" שאינם "אנחנו". הרי גברים יהודים ישראלים, כידוע, אינם אונסים. אונס הרי מתבצע בחושך, על ידי זר בלתי מוכר, חשוך בעצמו.

זהו, שלא. לפחות 80 אחוז ממעשי האונס נעשים על ידי אדם מוכר לנאנסת. ברוב הגדול של המקרים, זה לא "הם". אלה "אנחנו". אבל למה להתמודד עם הבעיה האמיתית אם אפשר להשליך אותה על הזרים האלה, לגרוף הון פוליטי דרך הפחדה, התססה וגזענות ולמנוע שינוי עמוק ויסודי בתרבות האלימה כל כך שאנחנו חיים וחיות בה.

יש משהו משותף בין היחס הציבורי אל מעשי אונס, לבין פולמוס ההנקה ששב והתעורר בעקבות השער הפרובוקטיבי של "טיים" בשבוע שעבר, ובין הפעילות השערורייתית של עמותת אפרת בסוגיית ההפלות, והדיונים הגזעניים על התבוללות (שמקיימת מפעם לפעם, למרבה האירוניה המזוויעה, הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת): לגבי כל אלה מדובר בריקוד פוליטי ציני להחריד על גופן של נשים.

כשאשה נאנסת, השאלה מיהו האנס - מהגר עבודה שחור או, נאמר, קצין או אמן אשכנזי, כלומר מי שמכונה "בן טובים" - ממש חשובה. אמנם לא לה, אבל מי סופר אותה בכלל. ומי בכלל חושב על פליטות ומהגרות עבודה, שמן הסתם סובלות גם הן, כנשים אחרות, מאלימות?

שער המגזין טייםצילום: אי–פי

להניק או לא - ממתי זה עניין שבין האשה לגופה ולתינוקה? למה-מי-היא? והפלה היא עניין דתי ולאומי כמובן, אלא מה? ומי שמתאהבת, רחמנא ליצלן, בערבי, יש "להציל" אותה. בקיצור, חברות: אם היה נדמה לנו שכל אחת מאתנו, גופה, גורלו וההחלטות בנוגע אליו בידיה - השלינו את עצמנו.

איפה הלב

על סדרי העדיפויות במדינה ועל ניסיונות מתעתעים ליצור מראית עין של תיקון עוולות מעיד דו"ח חדש של קואליציית "לבי במזרח", הפועלת להקצאה שוויונית של משאבי התרבות בישראל. על פי הדו"ח, בשנים 2010-2011 פחת התקצוב של מוסדות תרבות מזרחית לעומת השנתיים הקודמות. הנתונים יוצגו במלואם בפסטיבל "לבי במזרח", שייפתח היום בסינמטק תל אביב ויימשך ארבעה ימים.

הדו"ח מעלה כמה ממצאים מפתיעים. כך, למשל, מינהל התרבות הכריז כי ב-2011-2012 יוקצה תקציב מיוחד לפריפריה. ואולם, מתברר כי 87 אחוז מתקציב המוזיאונים ב-2011 מגיע לקיבוצים. פריפריה, על פי מינהל התרבות, היא איפוא הגדרה גיאוגרפית ולא כלכלית-חברתית. וכך, רוב תקציב הפריפריה נמסר לקיבוצים, שתושביהם מונים כ-2 אחוז מאוכלוסיית המדינה ואינם נמנים ברובם עם השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות ביותר.

עוד עולה מהדו"ח, כי לעומת עלייה בתקציב תיאטרון היידישפיל, פחתה התמיכה בתיאטרון של יוצאי אתיופיה. ככלל, במדינת ישראל מתקיים יחס הפוך בין גודלה של קבוצת תרבות לבין המשאבים הציבוריים המושקעים בה בפועל. רוב משאבי התרבות הציבוריים מוקצים לתרבות מערבית, בעוד שרוב אוכלוסיית מדינת ישראל היא אוכלוסייה לא מערבית. ובמלים פחות מעודנות מאלה של הדו"ח: המזרחים, יוצאי אתיופיה והערבים מופלים לרעה מתוך התנשאות תרבותית מקוממת.

הזמרת מורין נהדר, שתופיע בפסטיבל "לבי במזרח"צילום: אייל טואג

חלוקת התקציבים הבלתי שוויונית כרוכה היטב באפליה הבוטה המתקיימת בייצוג. כדברי הדו"ח, העובדה כי הרוב הגדול של מקבלי ההחלטות בתחומי התרבות הם גברים אשכנזים היא הסבר נוסף לדרך שבה פועל מנגנון האפליה. כך, למשל, בתחומי המוסיקה והספרות רק שליש מחברי ועדות המדורים במינהל התרבות הן נשים - כולן אשכנזיות.

בעיית הייצוג החסר אינה ייחודית כמובן לתרבות: אתמול למשל הוציא בג"ץ צו על תנאי וקבע כי על המדינה להסביר מדוע לא ימונו למועצת מינהל מקרקעי ישראל ערבים ונשים כחברים קבועים בשיעור הולם. הצו הוצא בעקבות עתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח וארגון איתך-מעכי במחאה על הפתרון שהציעה המדינה - מינוי נשים וערבים למועצת המינהל כממלאי מקום בלבד.

ובחזרה ל"לבי במזרח" - בקואליציה זו חברים שורה ארוכה של ארגונים: אחותי, התזמורת האנדלוסית, מרכז אדווה, פורום יוצרות ויוצרים, קואליציית נשים לשלום, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה ועוד. פסטיבל התרבות המזרחית, שגוף זה יוזם זו השנה השלישית, יכלול שלל אירועים, בהם מופעים, הצגות, הקרנות סרטים לדיונים.

בין השאר יתקיימו מופע של הזמרת והפייטנית מורין נהדר ומופע מחול אתיופי על פי כוריאוגרפיה של אביב יוסף, ויועלו ההצגות "פרחה שם יפה" ו"פאפעג'ינה" שיצרה חנה וזאנה גרינולד. בין הסרטים שיוקרנו: "אחותי היפה" בבימוי מרקו כרמל; "בדרך חד סטרית", סרטה התיעודי של ציפי טלמור על הילדים התימנים האבודים שנעלמו בשנות ה-50; "רקאסה" בבימוי איריס רובין, על שלוש נשים שמאחדת אותן אהבה לריקודי בטן; ו"בצאת ישראל" בבימוי מני אליאס על מסעם של יהודי אתיופיה לארץ.

כמו כן יתקיימו פאנלים על אמנות פמיניסטית מזרחית, הדרת התרבות המזרחית ועוד. אות הוקרה של "לבי במזרח" יוענק למשוררים חביבה פדיה, ארז ביטון וברכה סרי, לסופר יצחק גורמזאנו גורן, לבמאי בני תורתי ולאמנית לקיה ירדני. פרטים באתר.

אצל הדודה

אם, משום מה, תוטל על מישהי או מישהו משימה לעשות רשימה של המלים המשמימות ביותר שהם יכולים להעלות על דעתם, סביר שהמלים "הסתדרות" ו"נעמת" יזכו למקום של כבוד. מי מתעניינת במוסדות האלה, הנדמים כגופים מסורבלים, לא נקיים, מלאים פוליטיזציה במובנה השלילי? לגבי רוב הנשים, נעמת רלוונטית רק, אם בכלל, בהקשר למעונות היום שהיא מפעילה. גם הבחירות שמתקיימות היום, להסתדרות ולנעמת, לא ממש מסעירות את הציבור.

שורשיו של ארגון הנשים הזה דווקא היו מלהיבים הרבה יותר מתדמיתו כיום: נעמת היא גלגול של מועצת הפועלות שהוקמה לפני 100 שנה כמעט. בעשרות השנים הראשונות של ההתיישבות הציונית בישראל היה פה פמיניזם לוחמני למדי, אבל אחרי השגת זכות הבחירה לנשים למוסדות היישוב ב-1926, שכך הלהט.

בפועל, החל משנות ה-30 סרו ארגוני הנשים למרותה של הנהגת היישוב והכפיפו את האינטרסים של הנשים למען הכלל. את אותו "הכלל" הנהיגו, כמובן, גברים. רק בשנות ה-70 שב הפמיניזם המקומי להרים ראש, אבל לא בהנהגת הארגונים האלה. הפעילות והמנהיגות שלהן המשיכו להיתפש כממסדיות, שלא לומר כ"דודות".

"דודות" הוא בהחלט כינוי שראוי לעסוק בו. מיהי "דודה"? אשה לא צעירה, לא חטובה במיוחד, אולי מטופחת במידה אבל בשום אופן לא סקסית,

יכול להיות גם שיש לה "קול של מורה". מדובר, כמובן, בכינוי סקסיסטי ואייג'יסטי לעילא, כלומר כזה שכרוכה בו אפליה מגדרית וגילית כאחת. הוא מבטא את אחת ההפרדות הפטריארכליות הבינאריות השגורות: כמו שיש קדושה וזונה, יש גם אשה צעירה, סקסית ופורייה - ולעומתה מי שכבר "בלתה" ואינה אלא "דודה". הפרד ומשול.

אבל גם אם ה"דודות" של נעמת לא נתפשות כ"סקסיות", מדובר בגוף רב זכויות שפועל שנים רבות למען נשים. מעונות היום שמפעילה נעמת (וכמוה ויצו) נחשבים לאלה שמאפשרים לנשים לצאת לעבודה (תפישה שכמובן מגלמת השלמה עם הגישה שנשים הן שצריכות לטפל בילדים). נשות הארגון גם לוקחות חלק במאבקים פמיניסטיים כמו ההתנגדות להעלאת גיל הפרישה ולביטול חזקת הגיל הרך ועוד. ועם זאת, התדמית שרירה וקיימת. היא נוחה מאוד: היא מסייעת להשאיר את הנשים במקומן הראוי, השני. ההגחכה וההנמכה שלהן משרתות היטב את המגחיכים והמנמיכים.

על פמיניסטיות רדיקליות אומרים הרבה דברים, אבל דבר אחד בטוח: "דודות" הן לא. האם יש סיכוי שבנעמת יהיה שינוי שישיב ניצוץ לארגון הקשיש הזה? לצד גליה וולוך מסיעת "עוגנים" שבראשות עופר עיני וישראלה בן אשר מסיעת "תמורה" מתמודדת תמר זנדברג מסיעת "הבית החברתי", דמות לא טיפוסית בנוף ההסתדרותי. לנוכח פעילותה הפמיניסטית המרשימה של זנדברג עד היום, בין השאר כחברת מועצת עיריית תל אביב מטעם מרצ, אפשר להעריך בזהירות שאם תיבחר, יש סיכוי לשינוי במסדרונות האפרפרים שבהם מדובר.

אחד היסודות של השינוי הזה, שממנו ייגזרו תמורות רבות, צריך להיות ביטול המוסכמה, הנוחה כל כך, שלפיה יש לטפל בראש ובראשונה בדברים החשובים באמת (אם זה "האיום האיראני" ואם זה הכיבוש - איש איש ונטיותיו הפוליטיות) - ואחר כך כבר נסדר את העניין הזה של הנשים. את זה אסור לקבל. כי מי שתקבל את זה, תחכה לזכויות שוות עד סוף כל הדורות, אחרי שיגיע שלום עולמי ויתגשם חזון ישעיהו גם.

תמר זנדברג צילום: דין אהרוני

בנעמת מאוגדות כ-250 אלף נשים, חברות ההסתדרות, אבל בבחירות קודמות הצביעו רק כרבע מהן. כך שזנדברג, כמו המועמדות האחרות, צריכה קודם כל להתמודד עם הפיהוק הגדול שהבחירות האלה מעוררות ברוב הישראליות.

***"אני קוראת לנשים לא לוותר, לתבוע את הזכויות שלהן, לברר כמה נשים וגברים מרוויחים במקום העבודה. הנשים ממילא נדפקות, אין להן מה לחשוש" (אורית גורן, הנגרית שבעקבות עתירתה נגד הום סנטר קבע בג"ץ כי מעסיקים יידרשו לנמק מדוע אשה משתכרת פחות מגבר באותו תפקיד)

***ענפי הספורט האישיים שבהם מספר הנשים גבוה מזה של הגברים הם התעמלות אמנותית ושחייה אמנותית (100%), החלקה על הקרח (66%), אתלטיקה (58%) ורכיבה (57%) (לפי למ"ס 2011)

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ