בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם נכות היא בעצם מגדר

"האדם האוניברסלי", כפי שנתפש בעבר, לא היה רק גבר לבן, אלא גם בריא * וגם: האף היהודי חוזר

33תגובות

אחת ההשפעות המעניינות, והמדוברות פחות, של הפמיניזם ­ המחשבה המנחה אותו והמאבק הפוליטי הכרוך בו ­ מצויה בתחום של לימודי ביקורת המוגבלות (StudiesDisability). מדובר בתחום מחקר ופעילות חדש יחסית, המגדיר את הנכות כהבניה חברתית-תרבותית-פוליטית. כמו ההבחנה בין מין למגדר בהגות הפמיניסטית, כך בתחום זה נעשית הבחנה בין לקות למוגבלות ­ לקות כזו או אחרת בגוף של אדם היא נתון אובייקטיבי, אך המוגבלות המיוחסת לה היא כבר עניין שהחברה מבנה.

כך מסבירה הבמאית וחוקרת התיאטרון נירה מוזר, שביימה את ההצגה "היפה והחיה" בליהוק המשלב סטודנטים עם אנשים בעלי מוגבלות פיסית (היום ומחרתיים תועלה ההצגה בירושלים במסגרת הכנס "תיאטרון כתיקון עולם" של החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית). מדובר בפרויקט שיצר וביים לראשונה עוד בשנות ה‑80 הפרופסור לתיאטרון יהודה מורלי.

"היפה והחיה" בגרסה זו היא הצגה מוסיקלית היוצרת עולם שונה מזה המוכר: השחקנים, נכים ובריאים, מתנייעים בכיסאות גלגלים, ואלה אף נהפכים לאבזר בימתי, כגון כרכרה ועליה שמשייה. בעולם החדש שנוצר, למי שמתנועע כך יש בעצם יתרון. האגדה עצמה, מלבד שלל הפנים המגדריים שלה, עוסקת כידוע בהבחנה הבינארית בין "מפלצת" ל"נסיך"; בהפקה זו לא ברור כל העת מי הוא מי, ומתקיים משחק תיאטרלי מתעתע בשאלה זו. מוזר מסבירה, כי "בחיי היום-יום אנשים עם מוגבלות מנסים להסתדר עם הנגישות, לציית לנורמות המכתיבות 'איך שצריך להיות' בעולם ששולטים בו אנשים ללא מוגבלות. על הבמה זה בדיוק ההיפך. נוצרים כללים אחרים".

הבסיס הרעיוני לפן זה של לימודי ביקורת המוגבלות, העוסק בפרפורמנס, מסבירה מוזר, נשען על תיאוריית הפרפורמטיביות שהגתה ג'ודית באטלר בספרה "צרות של מגדר". המודל שמציעה באטלר מאפשר לנטוש את החשיבה הבינארית גבר-אשה ולאמץ תפישות רב-מגדריות. כלומר, אין רק פרפורמטיביות של גבר או אשה, אלא גם של הומו שאינו דווקא נשי, או לסבית שאינה גברית בהכרח ועוד.

האימוץ של תיאוריה זו על ידי לימודי ביקורת המוגבלות, מוסיפה מוזר, מתבסס על כך שאפשר להתייחס גם אל המגבלה הפיסית כאל צורה ייחודית של חיקוי, או חזרה לא מדויקת ולגיטימית על "הגוף הסביר" (על משקל "האדם הסביר"). ההופעה התיאטרלית, היא אומרת, "מאפשרת נראױת לנכות. נוצר מבט שונה על הגוף האחר שעל הבמה. זה מאפשר לראות את המגבלה וגם מעבר לה. לא מדובר בחיקוי מעוות של מה שנחשב נורמלי, אלא בשינוי משמעותה של הנכות וביצירת שפה חלופית".

אם "האדם האוניברסלי", כפי שנתפש בהגות ובתרבות המערבית עד לפני כמה וכמה עשרות שנים, היה בעצם גבר לבן בריא ­ הרי כמו נשים וכהי עור, גם נכים הם "האחר". אז האם גם נכות היא עוד "צרה של מגדר", כפרפראזה על שם ספרה המכונן של באטלר? האם אפשר לכנותה מגדר?

"תלוי איך את מגדירה מגדר", עונה על שאלה זו נילי ברויאר. "אני אוהבת לשחק עם הגדרת הנכות ולפרק אותה, כפי שגם עושים היום בחלק מהתיאוריות הפמיניסטיות המתקדמות".

ברויאר היא חוקרת ורכזת במכון אלין בית נועם ללימודי מוגבלות, אמנית, נמוכת קומה. "יש חיבורים מהותיים בין לימודי מוגבלות ללימודי מגדר", היא אומרת. "בין השאר, בשני המקרים מדובר בתנועות פוליטיות שהיו לתחום אקדמי מחקרי".

לב טל אור

ראשיתה של התנועה הפוליטית לזכויות הנכים, היא מספרת, בפעילות של קבוצת אקטיביסטים נכים באנגליה בשנות ה‑70, שפיתחה את "המודל החברתי". המטרה היתה להפנות את הזרקור מגוף הנכה, מהפרט, אל החברה, הרוויה דעות קדומות ונוהגת באפליה; כלומר, להדגיש את הצורך בשינוי חברתי. מאז עברה התנועה גלגולים רבים, רעיוניים ואחרים.

בעיני ברויאר, האתגר הוא יצירת שינוי תרבותי-חברתי רדיקלי. והיא מסבירה: "כשאני רוחצת ידיים במקום ציבורי, המראה תמיד מתחילה במצח שלי ועולה למעלה, אני אף פעם לא רואה פנים. זה עניין פיסי, של נגישות, אבל זה גם ממחיש עד כמה דברים שנתפשים סטנדרטיים, לא בעייתיים, נהפכים לבעיה כשמישהי כמוני נכנסת למרחב. אפשר לשאול, אם ניתן ליצור תרבות שתפעל בצורה אחרת לגמרי; לא רק תעשה התאמות, תשאיר את המסגרת כמו שהיא ותעשה קצת שינויים ומניפולציות; זה הרי מאפשר לשמור על המסגרת. השאלה היא איך יוצרים תרבות שעובדת על ערכים אחרים".

למשל כזו שיש בה מגוון רב, שאין בה סטנדרט?

"גם. וגם, למשל, דרך מושג התלות, שהוא אולי מקביל ל‑caring, טיפול, שעליו מדברים בהגות פמיניסטית. התפישה המערבית, הגברית, מעלה על נס את העצמאות, את האינדיווידואל השולט בגופו ובחייו. את הנכה מנסים לשקם ולחנך כדי שיהיה כמה שיותר עצמאי, ובכל פעם שהוא שוב נכשל, חוזרת הבושה. בתרבות בעלת ערכים אלטרנטיביים אפשר לראות בתלות לא אנטיתזה לעצמאות, אלא לחשוב אילו משמעויות היא יכולה לשאת, איזו דינמיקה אנושית היא יכולה ליצור. למשל ערכים של סולידריות, קהילה, עזרה הדדית".

לפני כשמונה שנים השתתפה ברויאר בפרויקט ששמו "אני נכה וסקסי", שיזם עידו גרינגרד ובמסגרתו התקיימה בין השאר תצוגת אופנה בהשתתפות דוגמנים נכים ובריאים. גם היא עלתה לבמה, בעקבי פלטפורמה אימתניים. "זה היה קמפיין לשינוי עמדות", היא מסבירה. "המטרה היתה שהציבור הרחב יתחיל להסתכל על נכות לא כעל משהו בהכרח שלילי ודרך הסטיגמה, אלא גם כמשהו שיש בו סקסיות, חיוביות, לראות יותר את האדם. זה עדיין הסתמך על מודל של אסתטיקה, של איך גוף אמור להיראות, אך הכניס עוד מגוון, הרחיב את הקריטריונים למה זה יפה.

"היה גם דיון במקום של מוגבלויות נפשיות, או שכליות, שזו סטיגמה הרבה יותר חריפה. נכים על כיסא גלגלים אומרים לפעמים 'אני לא מפגר', כמו שנשים היו אומרות 'אנחנו לא נכות'; את בקבוצת מיעוט מסוימת, מכירה בהיררכיה ומנסה לחלץ את עצמך מהמקום הסטיגמטי".

ברויאר מציינת, שהקמפיין כונה "אני נכה וסקסי", בלשון זכר, ובחזיתו עמד דוגמן נכה. גם במאבק הזה, מתברר, הנטייה היא קודם כל ליצור דימוי גברי של נכות. כלומר, גברים תחילה. דוגמה אחרת לדוגמן נכה הוא יונתן בוקס, נער שנפצע בפיגוע השנאה בבר נוער בתל אביב באוגוסט 2009 ואחר כך החל בקריירה של דוגמן.

אשר לנשים נכות, אומרת ברויאר, מחקרים העלו כי אלה נתפשות כחסרות תפקיד חברתי: הן לא מיועדות לתפקיד המסורתי של עקרת בית, מי שתתחתן ותלד ילדים ותטפל בבית, וגם לא מוצעת להן חלופה של אשת קריירה. החברה לא מייעדת להן שום תפקיד. "ובניגוד לפמיניסטיות, יש נשים נכות שירצו להיתפש כאובייקט מיני, מושא לתשוקה, כי גם התפקיד המסורתי הזה נשלל מהן", היא מציינת.

להרים את האף

זה נדיר, אבל לפעמים יש גם חדשות טובות. "טאבלט", המגזין המקוון האמריקאי-יהודי, מדווח כי חלה ירידה במספר ניתוחי האף בארצות הברית. לעומת 389 אלף ניתוחים פלסטיים כאלה בשנת 2000, נעשו 244 אלף ב‑2011 ­ ירידה של 37%.

לצד המשבר הכלכלי שמן הסתם תרם לתופעה הזאת, משערים שהיא נובעת גם מכך ששײנױת ומגוון מקובלים כיום בארצות הברית ויש פחות שאיפה להיראות ואספי (לבן-אנגלוסקסי-פרוטסטנטי) מאשר בעבר.

אמנם יש גם נתונים על עלייה בשיעור של ניתוחים פלסטיים אחרים, ובכל זאת, מותר לשמוח על כך שניתוח אף, שנחשב פעם חלק מתהליך ההתבגרות כמעט של כל נערה יהודייה אמריקאית, איבד מזוהרו; על כך שלא מעט אסים ניצלים משבירת עצמות בשנים האחרונות. אפשר לקוות שכך גם ישפר גורלם של איברים אחרים שנשים (בעיקר) מאמינות, בעקבות תעמולה חברתית-תרבותית-צרכנית מסיבית, שהם הם, ובמיוחד שינויִם, מה שעומד בינן לבין האושר. האם ייתכן שתתרחש תופעה משונה שבה נשים (וגברים) פשוט יהיו מרוצות ממי שהן? האם הסדר החברתי יכול להרשות זאת לעצמו?

ציטוט

"הפטריארכיה צריכה נצנצים" (שלט במצעד הגאווה בסוף השבוע בתל אביב)

נתון

בבדיקה של 400 חברות מובילות במשק, רק בראש 4% מהן עמדו מנכ"ליות. ב‑3% מהחברות בלבד ניצבו נשים בראש דירקטוריון ורק 16% מחברי הדירקטוריון בחברות היו נשים (לפי מדד של חברת דן אנד ברדסטריט ועמותת כ"ן לקידום הנהגת נשים)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו